"קולו של אחמד": בחזרה אל הגיבור הקולנועי הערבי הראשון בישראל

כבר בשני הסרטים הראשונים שהופקו בארץ ישראל המנדטורית - "עודד הנודד" (1932) ו"צבר" (1933) - שורטטה בצבעים מאיימים דמות הערבי הנוראי. בסרט הראשון אלה הם בני שבט בדואי המשוטט בשדות עמק יזרעאל ומפחיד ילדים יהודים קטנים; בסרט האחר מתוארים באופן שלילי אנשי כפר פלסטיני המסרבים, כמה מפליא, לחלוק את תפוקת באר המים שלהם עם אותם מתיישבים יהודים המגיעים לסביבה על מנת לחמוס את אדמותיהם.

ומאז ועד 1966, ברצף בלתי נגמר של סרטים כמו "זאת היא הארץ", "הפוגה", "קריה נאמנה", "גבעה 24 אינה עונה", "עמוד האש", "הם היו עשרה" ועוד רבים, הערבים הם אלה שמצויים מהעבר האחר של המשלט, עם רובה בידם ומשטמה בעיניהם. והנה, כמו משום מקום, נוחת איזה אחמד על בדי הקולנוע, ודורש גילויים של הזדהות עמו דווקא מהנמענים הציוניים.



מובן שהתעלול התודעתי הזה לא עבר פה בשקט, ומכל עבר נשמעו קריאות חסודות לגניזתה של התועבה הזאת. אומנם הצנזורה הקפדנית של אותם הימים גילתה רוחב לב, ולא פסלה את הסרט מלבוא בקהל ישראל, אבל הממונה על עידוד הסרט הישראלי באותם הימים, שנספח אז למשרד התמ"ת, שלל מ"אני אחמד" מעמד מתבקש מאליו של הפקה מקומית, הראויה לתמיכה כלכלית ולהקלה במיסוי.

עד אותה העת נקט אותו ממונה ממשלתי בענישה פיננסית זו רק כלפי הסרטים "רחל" (בבימוי נורי חביב), שחשף את ייאושם של תושבי עיירות הפיתוח הטריות, וכלפי "ניני" (שלמה סוריאנו), שבו מנהל אריק איינשטיין הצעיר, בשר מבשרנו, רומן אהבים עם נערה נוצרייה מיפו. גם "חולות לוהטים" (רפי נוסבאום) חטף סנקציה כספית דומה, משום שלדעת הממונה עודד הסרט הזה אצל הצופים נטיות הרפתקניות לחצות את הגבול עם ירדן, למסע אסור אל הסלע האדום הכה נחשק.

למרות האקט הצנזו–פיננסי הדומה שננקט כלפי "אני אחמד", הרי שהמקרה שלו היה שונה משלושת קודמיו. בעיקר משום שהוא סרט תעודה והם סרטים עלילתיים. ולא מדובר בסתם סרט דוקומנטרי, אלא כזה שדברי הקריינות שלו, הנשמעים ברקע ומסבירים את הסיטואציה, הושמו בפיו של ערבי. ממש כך.

***

זהו גבר צעיר מבני הכפר ערערה שבמשולש, אחמד מסארווה שמו, האוחז אומנם בתעודת בגרות - עניין גדול בשנות ה–60 - אך מתקשה למצוא תעסוקה בסביבת מגוריו. בעיקר בשל הפקעת קרקעותיהם של הכפרים הפלסטיניים לטובת תנופת ההתיישבות הציונית. וכמובן, גם בשל הזנחה מכוונת מטעם השלטונות בכל הקשור לתקציבי פיתוח בתחום מחייתם. אחמד עם תעודת הבגרות יוצא לתור אחר עבודה בתל אביב הגדולה, ואותה הוא מוצא על הפיגומים של קבלני הבניין היהודים. נכון הוא שמעסיקים אלה מונעים כל התארגנות סוציאלית מבני סוגו של אחמד, ונכון גם ששום בעל בית יהודי אינו מוכן להשכיר חדר למגורים לבוני הארץ האמיתיים. אבל השהייה בכרך הנוצץ היא כבר בבחינת בונוס לבן מיעוטים שעד שבועות מספר קודם לכן לא יכול היה לעלות לאוטובוס מבלי שמושל צבאי יעניק לו אישור לכך.

אף שבסופו של עניין מדובר בדברים טריוויאליים שכל תל אביבי של אז (וגם היום) מכיר מקרוב, הרי שזעם קדוש של מפא"יניקים ודומיהם, שלא לדבר על בעלי נטיות ימניות יותר, שטף את הציבור בישראל והופנה בעיקר אל עבר שלושה משמאלני אותה העת - אבשלום כ"ץ, רם לוי ודוד ארנפלד. האחד שימש כבמאי הסרט; השני היה התסריטאי ומפיק הסרט; השלישי מימן מכספיו הפרטיים את ההפקה, ובתוך כך היה זה שספג את הסנקציות הכלכליות שהממונה הממשלתי השית על "אני אחמד".

והנה מעט מידע להרחבת תמונת המצב: שלוש שנים לאחר סקנדל "אני אחמד", עם הנהגת שידורי הטלוויזיה בארץ, הפך אבשלום כ"ץ למפיק פורה של סרטי תעודה; רם לוי, חתן פרס ישראל, היה עם הזמן לאחד מחשובי הקולנוענים הפעילים בארץ. וארנפלד, הוא כבר סיפור אחר. מדובר היה באיש שמאל מוכר ואמיד, בעליה של מלטשת היהלומים הרמת גנית "קרן אור", שמימן בכספו פרסום עצומות בעיתונות וארגון הפגנות נגד שתלטנותה, שלא לומר רודנותה, של התפיסה הציונית. בשיפולי שנות ה–60, אחרי מלחמת ששת הימים, ארנפלד היה זה שהשקיע מכספו בהפקות הקברט החלוציות והנבואיות של חנוך לוין.

***

צפייה חוזרת ב"אני אחמד", 50 וכמה שנים לאחר בכורתו הסקנדליוזית, מעלה כי מדובר בסרט ישיר, תמים, המתרחק מסכסכנות פוליטית ושם דגש על ערכים כמו כיבוד הזולת ואחוות עמים שכנים. אלא שאז, בשנת 66' הטובה ההיא, גם דיבורים שכאלה נתפסו פה כעוכרי שלווה, וכמערערים על זכותנו על הארץ הזאת.

אשתקד יזם בית הספר לקולנוע סם שפיגל, עדיין בניהולו של רנן שור, פרויקט הפקה שבמסגרתו התבקשו במאים בוגרי המוסד החינוכי הזה לעצב על הבד וריאציות עכשוויות למצבים שעליהם מצביע סרטם הנושן של כ"ץ/לוי/ארנפלד. שישה סרטים קצרים שנבחרו להפקה על ידי הנהלת סם שפיגל, כמו גם הסרט המקורי בכבודו ובעצמו, מגיעים השבוע להקרנה בבתי קולנוע בארץ, כשהם מכונסים תחת שם המטרייה "קולו של אחמד".

הראשון, וגם הטוב ביותר, הוא "אני הייתי צבי", סרטם של בני הזוג איילת בכר ודוד אופק. במרכז הסרט מציבים בכר ואופק את אותו אחמד מסארווה, שאחריו עוקב הסרט מ–1966. כיום מסארווה הינו אזרח קשיש (בעל סוכנות ביטוח), המגיע בראשיתו של "אני הייתי צבי" אל כיתת בית ספר בקיבוץ יקום על מנת לספר לצעירי המקום פרק עלום מעברו. זוהי התקופה שקדמה למה שמונצח ב"אני אחמד", שבו, כזכור, נחשף הגיבור לצופים כשהוא כבר אחרי לימודיו בבית ספר תיכון.

אחמד, כך עולה, היה אחד מחברי קבוצה נבחרת של נערים פלסטינים מכפרי המשולש, שעסקני תנועת השומר הצעיר/הקיבוץ הארצי ונציגיהם בכנסת, חברי מפלגת מפ"ם, איתרו ושלחו אותם לספוג חינוך סוציאליסטי, ואם אפשר גם ציוני, בקיבוצים ששפעו אחוות עמים (אך גם התרחבו מאוד על חשבון הקרקעות של הפלסטינים המגורשים).

מדובר ביוזמה היסטורית שלבלבה בשנות ה–50 תחת הכותרת "ארגון הנוער הערבי החלוצי". אחמד של היום מספר לבני הנוער ביקום על אחמד של אז - ששמו הצורם לאוזן יהודית הומר על ידי הקיבוצניקים בשם העברי הנאה "צבי" - שמתאכזב פעם אחר פעם ממפגשיו עם ראשי השומר הצעיר, שלא הזדרזו ליישם הלכה למעשה את הססמאות שאותן טחנו באוזני החניכים הערביים, ולארגן להם אדמה משלהם לצורכי התיישבות.

מי שמכיר את עבודותיו של דוד אופק ("בית", "ההרוג ה–17", "האולפן"), אחד מצמד הבמאים של "אני הייתי צבי", מודע היטב לנטייתו הקבועה לערב בסרטיו תיעוד ובדיון, ומובן שזה קורה גם הפעם. הסיפור של אחמד/צבי מודגם על הבד באמצעות שחקנים, שאחד מהם אינו אלא רם לוי, המגלם את מרדכי בנטוב, אחד מראשי השומר הצעיר, ומי ששימש מספר פעמים כשר בממשלות בן־גוריון. בנטוב הוא האיש–הרע–מאחורי–הכוונות–הטובות בסיפור של אחמד. ומי כמו רם לוי, האיש הטוב שכתב והפיק את "אני אחמד", מתאים יותר מהתנדבות לגלם אותו.

במרוצת סיפורו של אחמד העכשווי, הוא פוגש בלטיף דורי, היהודי שעמד בראש המחלקה הערבית של מפ"ם. דורי, כיום בן 85, שבאמצע שנות ה–50 היה בין הוגי רעיון תנועת הנוער הערבי החלוצי, מוכר כמי שהיה הראשון להפיץ את דבר הטבח של חיילי צה"ל בתושבי כפר קאסם ב–1956, וכמי שהועמד לדין בשנות ה–80 בעוון פגישות אסורות עם ראשי אש"ף. בכר ואופק משכילים להתיך יחד את האמת הפוליטית של דורי (האמיתי), לוי (הבדוי), ומסארווה על שתי הפרסונות שלו.

לוי היה מחלוצי העובדים בטלוויזיה, וכבר בשנת השידורים הראשונה שלה, שנת 1969, הקדיש עצמו לטיפול בסכסוך הציוני–פלסטיני בסרטו "מתרסים". תשע שנים מאוחר יותר, חולל סרט אחר שלו, "חרבת חזעה", מהומת אלוהים ברחבי ישראל, משום שהיה הראשון שעיצב על המרקע סצינות המנציחות את הנכבה. לוי, הסוגר בקרוב עשור שמיני לחייו, סיים לא מכבר את בימוי סרטו "המתים של יפו", המשרטט יומיום של ילדים פלסטינים. דורון ג'רסי, מבוגרי סם שפיגל, מקדיש ליום הצילומים האחרון של לוי ביפו את הסרט "אני רם לוי", כפרפרזה מחוכמת ומרגשת על העבודה הנושנה שלו - "אני אחמד".

מסארווה עצמו מוחזר לבד גם על ידי הבמאי שאבי חביב אללה, שבסרטו "שמיים של בטון", מנסח על המרקע שיר קינה לפועלי בניין פלסטינים, שנטרפו חייהם בלהט התנופה הנדלניסטית, שנתקפה בבולמוס ההקמה של גורדי שחקים לשם מגורי היהודים בישראל. סרט רביעי באסופה, "אני קהלת" של דן גבע הוותיק, מציב במרכזו את השחקן אשרף ברהום ("גן עדן עכשיו", "לבנון"), בפנטזיה פילמאית מאולצת קמעה, המתארת סיור של קהלת, המלך התנ"כי, ברחבי זירת הסכסוך המזרח תיכוני.

"קולו של אחמד" נחתם בשתי הלצות קולנועיות, שנגזרות אף הן מהמצב הפוליטי ששורטט באורגינל מ–1966. נעם קפלן מציג ב"אני חומוס" שלו מראה עקומה מול מיתוס החומוס - אותה יציקת בטון שכאילו מחברת מטאפורית את תרבויות שני העמים. הצמד ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני, אף הם מבוגרי סם שפיגל, מרחיקים עד לסאונה בפינלנד כדי להציע משם, שתי אצבעות מאוסלו, את הפתרון הליצני הכי הולם לסוגיית פלסטין. כדאי לשנן ולאמץ.