הפלצן יאמר ש"עיניים שלי" הוא נגזרת של הפנומנולוגיה, שהוא אותו ענף בפילוסופיה המערבית הבוחן את המהויות כשלעצמן, ולא על פי המעטפת הפסיכולוגית שלהן. המפוכח ינסח זאת קצת אחרת, ויקבע כי הסרט הזה שם דגש על מיצוי חוקי הבנאליה שממנה מורכבים חיי אנוש. ואילו הספקן יגיד כי “הטרילוגיה על אהבה" של ירון שני, ש"עיניים שלי" הוא אחד מרכיביה, אינה אלא הרהור מורחב על המובן מאליו.
ירון שני, ששמו זהר בכותרות לפני כעשור כשנחשף “עג'מי", סרט הביכורים שלו (שאותו ביים ביחד עם סכנדר קובטי), מתרכז בשנים האחרונות בעיצובה של טרילוגיה המרחרחת אחרי המהויות המגוונות באותה עסקת חבילה אנושית המכונה “אהבה". לצד “עיניים שלי", שהוא הראשון מבין חלקי הטרילוגיה הזו שמגיע להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע, מזין הרעיון של שני גם את צמד הצלעות הנוספות במשולש היצירתי הזה, הקרויות “עירום" ו"לידה". אלה נחשפו לעת עתה רק בהקרנות בפסטיבלים בארץ ובעולם.
מה שמייחד את הטרילוגיה, לבד מהסיטואציות הטריוויאליות שבהן היא נוברת ללא הרף, הינה שיטת העבודה שאותה נקט שני לצורך הכנת שלושת פרקיה. הוא אסף סביבו שחקנים בלתי מקצועיים, הפקיד בידיהם ראשי פרקים של תמונת המצב העלילתית שאותה הוא שואף לתאר, ונתן להם להריץ בעצמם את הסיטואציות הללו, שבוודאי מוכרות להם מהיומיום של עצמם. וכל זאת למה? כדי לנסח על הבד, באופן ראשוני ובלתי אמצעי, את המהות שממנה מצליח היצור האורבני לרקום את המציאות הפרטית, ולפעמים הגיהינומית, שבה הוא נתון.
זה לא כל כך מסובך. ב"עיניים שלי" מתרכז המעין-סיפור בדמותו של שוטר ותיק, רפי מלכה שמו, שסדר יומו המקצועי מאלץ אותו להיתקל בעיקר בגילויים של אלימות. בסצינה הפותחת למשל את הסרט, הוא, ועמו גם קהל הצופים, נחשפים לגסות במערומיה המבישים. רפי השוטר, שמכונה רשי בפי כולם, נדרש לחקור אלימות קשה שמפעיל אב נורמטיבי כביכול על בנו הרך והמבוהל. לאחר מכן מדלג הסרט אל זירת רצח המדממת עדיין, שבה אב קטל את שני ילדיו הפעוטים והתאבד. כמו כן, נגרר אותו רשי, ומדובר באירועים המתחוללים במהלכה של אותה היממה, לחיפוש תוקפני על גופם של נערים בגיל תיכון. דווקא האירוע הכאילו שולי הזה גורר אחריו האשמה כבדה כלפי השוטר עצמו, שכאילו ניצל מינית את הנערים החשודים, תוך שהוא מפשפש באבריהם המוצנעים.
בין לבין, וזה לא פחות חשוב, חווים רשי ואשתו, אביגיל שמה, את נחת זרועה האלימה של המציאות האינטימית שלהם. זה קורה במחלקת נשים בבית חולים, במהלך בדיקת אולטרה־סאונד המעלה ממצא מכאיב במיוחד: העובר שאביגיל (סתיו אלמגור) נושאת ברחמה לא התפתח, ודינו להיות מסולק בהפלה כפויה.
המעטפת הזו, שכאמור כולה פרצי אלימות ודם, מוסיפה לאפוף את השוטר גם בבואו מהחוץ אל הנווה הלא שקט שלו - הדירה המשותפת לו, לאשתו ולבתה המתבגרת של האישה, פרי קשר משפחתי קודם. ברור מאליו, וזהו המושכל הראשון בעלילת “עיניים שלי", שהאלימות שאותה חווה השוטר במעגל שמחוץ לבית, תסתנן בסופו של דבר גם אל תוכו, ותשפיע על מערכות היחסים הפנימיות שלו עם אשתו, שלה עמו, ושל שניהם עם המתבגרת־מתמרדת, ששמה יסמין (סתיו פטאי).
ב"עירום" ו"לידה", שני חלקי הטרילוגיה הנוספים, מתרכז הסיפור קודם כל בדמות הנשית המובילה ומקשרת בין הסיטואציות. “עיניים שלי" כמו חוצה את זירת ההתדיינות המצולמת הזו ב־180 מעלות, ומחדד את מלוא הפוקוס על הגבר. הוא מצולם במקום עבודתו, עם חבריו הקרובים, עם הוריו ואחיו, ובעיקר עם בדידותו בתוך ההמון הסוער והרוגש.
שני הפקיד את גילום דמות השוטר שללא הרף סופג לתוכו מראות של אלימות, ומי יודע איך כל זה עתיד להשפיע עליו, בידיו המורגלות של ערן נעים. נכון הוא שנעים איננו שחקן מקצועי, אך בעברו הוא שימש כשוטר במשך 16 שנים, ומן הסתם יודע על הדמות שהוא נדרש לגלם הרבה יותר מהבמאי־תסריטאי עצמו. ואכן, הופעתו רבת העוצמה של נעים ממגנטת אליה את מרב תשומת הלב, ואולי בכך פועלת גם נגד כוונותיו המקוריות של שני. שהרי אוזכר כאן קודם לכן כי המטרה הבסיסית בטרילוגיה הזו היא בחינת המהויות כשלעצמן, ולא התגובות הרגשיות שהן מעוררות אצל צד ג', כלומר אצל הצופה. וב"עיניים שלי", בהסכמת היוצר או שלא, משכיל ערן נעים להתגבר על הטון הדיווחי, המעין אובייקטיבי, ולסחוף אחריו את רגשות הצופה.