אחד הסרטים המדוברים בטקס האוסקר הקרוב הוא העיבוד החדש לרומן ההתבגרות המכונן “נשים קטנות” מאת לואיזה מיי אלקוט, שעולה מחר (חמישי) בבתי הקולנוע בארץ. הסרט מועמד בשש קטגוריות, כולל לסרט הטוב ביותר ולשחקנית הטובה ביותר (סירשה רונן). גרטה גרוויג משום מה אינה מועמדת לבמאית הטובה ביותר, אבל היא כן קיבלה מועמדות על התסריט. בין אם הסרט יצא מטקס האוסקר כשידו על העליונה או לאו, מה שבטוח הוא ש”נשים קטנות” הוא לכל הפחות הסרט הנשי הבולט והמשמעותי ביותר של השנה, מכל זווית שלא נסתכל עליו. הוא בוים בידי אישה, נכתב על ידי אישה על פי רומן מאת אישה, הופק על ידי שלוש נשים ומככבות בו שורה ארוכה של שחקניות. לצד רונן בת ה־25, שמגלמת את ג'ו מארץ', מככבות אמה ווטסון (מג מארץ'), פלורנס פיו (איימי מארץ') האנגלייה המועמדת על תפקידה לאוסקר לשחקנית המשנה, אליזה סקנלן (בת' מארץ'), מריל סטריפ (הדודה מארץ'), ולורה דרן (מארמי מארץ', אימן של האחיות).
הרומן הפופולרי של אלקוט, שהפך לנכס צאן ברזל של הספרות האמריקאית, מספר את סיפור התבגרותן של ארבע אחיות בניו אינגלנד בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. הספר, שפורסם במקור בשני כרכים, שיצאו לאור ב־1868 ו־1869, היה מבוסס באופן רופף על חייהן של אלקוט ואחיותיה. “הספר תמיד היה פופולרי, מאז צאתו, וגם בעתיד הנראה לעין הוא ימשיך להיות רב־ מכר”, אומרת פרופ' גליה בנזימן מהחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית. “אבל רק 100 שנה אחרי שיצא לאור, בשנות ה־70 של המאה ה־20, כשהתגלה מחדש על ידי חוקרות פמיניסטיות, הכירו בחשיבותו. זה היה חלק ממהלך מתמשך שהחל אז, של הרחבת הקאנון הספרותי לקולות חדשים של נשים ומיעוטים שעד אז היו בשוליים. ספר כמו ‘נשים קטנות' סבל משני חסרונות תיוג: גם של השיוך לספרות נשים וגם היותו שייך לספרות לנוער. שתי התוויות המקטינות האלה התמסמסו כחלק מההבנה מה ראוי למחקר וללימוד באקדמיה, או לסקרנות אינטלקטואלית כללית מחוץ לאקדמיה. זה ספר חשוב, משום שהוא יצירה חכמה ושנונה שמתארת, מנתחת ומבקרת את הדינמיקה הביתית, ובודקת מה זו משפחה, אילו יחסים שוררים בין בני המשפחה לעולם החיצוני, ובין בני המשפחה לבין עצמם, אומנם מתוך אידיאליזציה מצד אחד, אך גם עם ביקורת או חתרנות מרומזת מצד שני. וכמובן, תוך בחינה מאוד מעניינת של תפקידי מגדר”.
הספר מספר על ארבע אחיות, אך הדמות הפופולרית ביותר היא ללא ספק זו של ג'ו. “כבר בארצות הברית של המאה ה־19, וזה לא השתנה עד היום. ג'ו היא הדמות הפופולרית ביותר בכל משאל קוראים וקוראות”, אומרת פרופ' בנזימן. “היא האהובה ביותר לא רק בין ארבע האחיות; במשאלים שונים היא הדמות הספרותית האמריקאית האהודה ביותר על נערות ונשים בכלל, ברומנים בכל הזמנים. מה שמעניין הוא שגם בתקופה השמרנית שבה הספר נכתב ופורסם, הטומבוי הקולנית שלא מתעניינת במסיבות וריקודים ושמלות, ורוצה לכתוב יצירת ספרות גאונית, לקלל ולשרוק וללבוש מכנסיים – עדות לקוויריות חסרת מנוח – הייתה כל כך אהובה על הקוראות. אבל ההנחה היא שאילו אותן קוראות היו נשאלות כמו מי מבין האחיות הן היו רוצות להיות, רובן היו בוחרות דווקא במג או באיימי, שהן היפות והנשיות ביותר מבין הארבע. ג'ו נתנה מענה לכמיהה לשחרור פמיניסטי, שרבות מן הקוראות שהעריצו את דמותה נהנו לקרוא עליו, אך אולי לא העזו לרצות לממש בפועל בחייהן”.
חיו את דמותה
“נשים קטנות” הוא מסוג הספרים שנערות קראו שוב ושוב, בכל דור ודור. “ההשפעה של הספר הזה על דורות רבים של קוראות הייתה עצומה”, אומרת פרופ' מלאת שמיר מהחוג לאנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב, “ולא רק בארצות הברית, אלא בכל ארצות העולם שבהן יש נוכחות לספרות אנגלו־סקסית, כולל בישראל כמובן. דורות של נערות לא סתם קראו את ‘נשים קטנות', אלא התמסרו לו, הן חיו אותו לאורך שנות ההתבגרות שלהן, כשהן קוראות בו שוב ושוב, חושבות עליו, מדברות עליו עם אחיותיהן וחברותיהן. מכאן הכוח העצום של הספר הזה: הוא השתתף בעיצוב פנימיותן וחייהן של אינספור נערות”.
גם הבמאית גרוויג גילתה את הרומן בילדותה. “אני לא זוכרת מתי נתקלתי בספר לראשונה”, סיפרה גרוויג בראיון לרדיו NPR. “אני לא זוכרת זמן שבו לא ידעתי מיהי ג'ו מארץ'. היא תמיד הייתה איתי. אז במובנים מסוימים קשה לדעת אם אני הייתי כמו ג'ו מארץ' ובגלל זה אהבתי אותה, או שג'ו מארץ' עיצבה אותי כי ניסיתי להיות כמוה”.
אך מתברר שגם בעשורים האחרונים, לא כל הקוראות רוצות להיות דווקא כמו ג'ו. “בשנות ה־90 התפרסמה ב'ניו יורקר' כתבה של סופרת שהתוודתה שהיא תמיד הזדהתה עם איימי דווקא, ולא עם ג'ו”, מספרת פרופ' שמיר. “הרבה פמיניסטיות נרעשו: מה פירוש להזדהות עם איימי האנוכית, הנרקיסיסטית משהו, העסוקה באופן אובססיבי באיך שהיא נראית? איך אפשר שלא להזדהות עם ג'ו, שמגלמת את המרד הנשי? אבל עבור דור חדש של קוראות, שניצב על פתחה של מהפכת המדיה החברתית וערכי הפוסט־פמיניזם, איימי הפכה פתאום למושא הזדהות. היום, כשאני מלמדת את הספר בסמינר שלי, הרבה מתלמידותיי בוחרות באיימי דווקא כגיבורה המועדפת עליהן. הוויכוח ב'ניו יורקר' היה מעניין כי הוא הראה איך ‘נשים קטנות' מוסיף להיות רלוונטי עבור קהלים חדשים. הספר מציג כמה מודלים של נשיות, וקוראות יכולות לבחור מביניהם את זה המתאים להן ולתקופתן”.
כשזה מגיע לבחירות בחיים, לואיזה מיי אלקוט עצמה מעולם לא התחתנה והגדירה את עצמה כ”רווקה זקנה ספרותית”. גם אם זה העתיד שייעדה לגיבורה שלה ג'ו מארץ', גורלה של ג'ו היה אחר. אחרי פרסום הכרך הראשון של הספר, דרשו המעריצות לדעת עם מי האחיות מתחתנות. “בנות כותבות ושואלות עם מי הנשים הקטנות מתחתנות, כאילו זאת הייתה המטרה היחידה בחייה של אישה”, כתבה אלקוט ביומנה.
אך למרות שזה לא מצא חן בעיניה, היא נכנעה ללחץ הקוראות והמו”ל וחיתנה את הגיבורות שלה, אפילו את ג'ו. ואחרי שהיא התחתנה, ג'ו הפסיקה לכתוב. לרבות מהקוראות בתקופות מאוחרות יותר, הסוף הזה הרגיש כמו בגידה. בהן גם הקוראות שהאמינו שג'ו היא קווירית ושאלקוט עצמה הייתה לסבית – סברות המבוססות על דברים שאלקוט כתבה ביומנה.
“הכרך הראשון, שנכתב בפרץ של אנרגיה ונוסטלגיה לתקופת הנערות הקסומה של אלקוט עצמה, לא מתיישב בקלות עם הכרך השני, שנכתב 'לדרישת הקהל'”, אומרת פרופ' שמיר. “וזה סימפטום למתח המאפיין את הספר כולו – בין ערכים שהיום קוראים להם פמיניסטיים לערכים שמרניים ופטריארכליים. מצד אחד, קוראות שמרדו במוסכמות מגדריות מצאו מושא להזדהות בג'ו, שמסרבת להיכנע לכללי העידון הנשי ומיתוס היופי, ושמתמסרת לאנרגיות הפרועות של יצירה וכתיבה על חשבון תפקידיה בבית ובמשפחה. קוראות פמיניסטיות גם הוקסמו מהאוטופיה הנשית שבספר – מהקהילה החמה והמכילה של ‘נשים קטנות' שהוא מתאר, שבראשה הדמות החזקה המטריארכלית של מארמי, ושהחבר הזכר היחיד בה הוא לורי, שמתמסר לכללים הנשיים".
"בניגוד לספרה הציבורית בתקופה שבה הספר נכתב, שחסמה כמעט לחלוטין אפשרות פעולה לנשים, המדינה בזעיר אנפין של האחיות לבית מארץ' אפשרה ל'אזרחיות' שלה לפעול, לשאוף לגדולות וללכת בעקבות החלומות שלהן. מצד שני, קוראות פמיניסטיות אחרות קראו לחברותיהן לא להיסחף בהתלהבותן. הן שמו לב למשל שאפילו המטריארכיה של בית מארץ' מנוהלת למעשה על ידי אב המשפחה. מר מארץ' אומנם לא נוכח פיזית בחלק הראשון של הספר – הוא נשלח לחזית מלחמת האזרחים – אבל הוא מנהל וממשטר את הנעשה בביתו בעזרת מכתבים. הקריאה הזו מתמקדת בכרך השני ומראה כיצד אלקוט למעשה התקפלה אל מול התכתיבים החברתיים הפטריארכליים".
"מג, האחות הבכורה, שהקסימה את העולם ביכולות המשחק שלה, הופכת לעקרת בית. איימי, שחלמה להיות אמנית דגולה, מוותרת על השאיפות שלה ומתחתנת עם לורי. והמטריד מכל: ג'ו מוותרת הן על הדמיון הסוער שלה והן על המרד במוסכמות הנישואין ובאה בברית נישואין עם פרופ' בר, שצנזר את הכתיבה שלה ועודד אותה להתמקד בנושאים ‘קטנים' משפחתיים וביתיים. עבור קוראות אלה, החצי השני של הספר מספר לא רק על המוות של בת', אלא גם, ובייחוד, על המוות של ג'ו עצמה. אלקוט, הן מאשימות, ‘רצחה' את ג'ו הסוערת והמרדנית בגלל הרצון שלה לספק את קהל הקוראים השמרני”.
שוב בקולנוע
באופן טבעי, “נשים קטנות” עובד לבמה, למסך הקטן ולגדול פעמים רבות. הוא הפך לסדרות אנימה יפניות, לסדרת רשת הודית, למיוזיקל ולאופרה, ושני סרטים אילמים שונים התבססו עליו. לאורך השנים נכנסו לנעליה של ג'ו כוכבות כמו קתרין הפבורן (בגרסה של ג'ורג' קיוקור מ־1933), וכל מי שגדלה בניינטיז זוכרת את וינונה ריידר בתפקיד ג'ו, קירסטן דאנסט בתפקיד איימי, קלייר דיינס בתפקיד בת', כריסטיאן בייל בתפקיד לורי וסוזן סרנדון בתפקיד מארמי.
אם עיבודים קולנועיים קודמים של “נשים קטנות” נצמדו לעלילת הספר, הרי שגרוויג נטלה לעצמה חופש פרשנות. כמו אלקוט בזמנה, גם גרוויג משקפת את תחושותיהן של נערות ונשים צעירות בנות זמנה, כפי שעשתה כבמאית ב”ליידי בירד” (סרטה הקודם, שגם בו כיכבה סירשה רונן) וכשחקנית ב”פרנסס הא”, שאותו ביים בן זוגה, נוח באומבך.
באופן טבעי, גרוויג לא יכלה לעבד את ספר נעוריה מבלי להתאים אותו לרוח התקופה. לכן היא מאכילה מדי פעם את הקהל בכפית בדבר המסרים הפמיניסטיים שלה, וגם נותנת מקום לפרשנויות שלפיהן ג'ו הייתה קווירית. “לא רציתי לשים עליה תווית מסוימת”, אמרה גרוויג על ג'ו בראיון ל־The Advocate. “רציתי להשאיר גם קצת אי־בהירות, כי המורשת שלה נותנת לזה מקום”.
ובאשר לבעיה של סוף הספר, ששבר את לבן של קוראות שהרגישו שג'ו הייתה צריכה לבחור בספרות ולא בחתן, גרוויג מצאה פתרון יצירתי, שלא נעשה לו ספוילר. “הרגשתי שאם אני לא יכולה לתת ללואיזה מיי אלקוט סוף שהיא הייתה אוהבת כעבור 150 שנה, אז אין סיבה לעשות את הסרט הזה שוב”, אמרה.
על הפרשנות של גרוויג אומרת פרופ' בנזימן: “היא יצרה סוף פתוח. למעשה, היא מיזגה את ג'ו עם דמותה הביוגרפית של אלקוט. זו פרשנות פמיניסטית די נועזת, בוודאי בהקשר של הקולנוע האמריקאי הפופולרי, שבו עדיין לא לגמרי מקובל לסיים את הסרט בלי נישואים ועם מימוש של קריירה נשית במקום הקמת משפחה. מצד שני, גרוויג הפכה את הפרופסור הגרמני השמנמן והמבוגר, שלפי התיאור ביומן של ג'ו בספר הוא די מכוער, לפרופסור צרפתי נאה ומושך, שנראה די צעיר, וזו בחירה הוליוודית קלאסית ושמרנית, שנראית לי פחות מוצלחת. מה עם גיבורים רומנטיים לא יפים? זה יותר מעניין, וכמובן גם יותר מתאים לדמות ביקורתית ובוטה כמו ג'ו. היא חייבת להימשך לדמות אקסצנטרית ולא שגרתית, ולא לאיזה סמל מין מקסים”.