ד"ר דוליטל חוזר, והוא עושה זאת בטיימינג מעולה. הרופא שמדבר עם החיות הפך במאה האחרונה לסמל לשמירה על החי ועל הטבע. הוא האיש שנכון לראות אותו על מסך הקולנוע בתקופת גרטה טונברג. העולם שרוי בפאניקה מההתחממות הגלובלית, בתי הספר נלחמים במגיפת הכלים החד־פעמיים, והורים נאלצים להסביר לילדיהם שהם יקבלו מיץ פטל ללא קשית כי קשיות הורגות צבים. ד"ר דוליטל מגיע למסך הגדול כדי להזכיר לנו ולצאצאינו שהרמוניה עם הטבע אפשרית.
בגרסה הקולנועית החדשה של הסרט, שנקרא פשוט "דוליטל" - בלי ד"ר ובלי דוקטור - רוברט דאוני ג'וניור מגלם את הדמות הראשית. רופא החיות המפורסם מתרחק מחברת בני האדם ומסתגר מאחורי החומות הגבוהות של אחוזתו. כאשר מלכת אנגליה הצעירה חולה במחלה מסתורית, דוליטל הסרבן נאלץ לצאת מהאחוזה. הוא מפליג להרפתקה אפית וקסומה אל אי סודי בחיפוש אחר התרופה, ועושה זאת עם חברותיו החיות: גורילה חרדתית, ברווז נלהב, יען ציניקן, דוב קוטב עדין, כלב משכיל והתוכית הנבונה פולינזיה, אשת סודו האמינה ביותר. לצד חברותיו החיות דוליטל מגלה מחדש את שמחת החיים.
מלבד דאוני ג'וניור, בסרט מככבים אנטוניו בנדרס ומייקל שין. שלל שמות גדולים תרמו את קולותיהם לסרט ומדבבים בו את החיות: רמי מאליק, שאותו אתם מכירים כפרדי מרקורי, הוא גורילה; סלינה גומז היא ג'ירפה; מריון קוטיאר היא שועל; טום הולנד הוא כלב; אוקטביה ספנסר היא ברווז; ואמה תומפסון היא פולינזיה התוכית.
בישראל ייצא הסרט בפורים בגרסת המקור באנגלית עם תרגום לעברית, וכן בדיבוב לעברית עם אורי חזקיה בתפקיד דוליטל.
עיתוי יציאת הסרט אינו מקרי. הוא חוגג מאה שנה לצאתו לאור של הספר הראשון בסדרת הספרים של יו לופטינג האנגלי, שגיבורם הוא דוקטור ג'ון דוליטל. דוליטל המיזנתרופ מהספרים הוא גיבור ואנטי־גיבור. רווק שחי עם אחותו ורופא שנזנח על ידי לקוחותיו האנושיים בעקבות מנהגו לאסוף בעלי חיים חולים למרפאתו ולטפל בהם ולהציל בעלי חיים כלואים. עד מהרה הוא מגלה שהוא מעדיף לטפל בבעלי חיים מאשר באנשים, והוא אף לומד לדבר בשפתם ומצליח לתקשר איתם.
עוד מאפיין חשוב של דוליטל הספרותי, חוץ מקרבתו לבעלי חיים, הוא העובדה שהוא בז לכסף ורואה בו מטרד. בספרי ההמשך דוליטל הופך לנטורליסט ומנצל את יכולתו לתקשר עם בעלי חיים כדי להבין טוב יותר את הטבע והעולם.
מדמנה בגיא השלוליות
עלילות דוקטור דוליטל מתרחשות במחצית הראשונה של המאה ה־19, בתחילת תקופת אנגליה הוויקטוריאנית. הדוקטור ואחותו גרים בכפר דמיוני בשם Puddleby־on־the־Marsh בדרום־מערב המדינה. הכפר זכה במרוצת השנים לשמות יצירתיים שונים בעברית. למשל "מדמנה בגיא השלוליות", בתרגומה של זהר שביט, "שלוליתה", בתרגומו של צבי ארד, ו"שלוליה־לחוף־ביצה" אצל עטרה אופק.
מובן שלא רק שם הכפר שבו מתגורר דוליטל משתנה מתרגום לתרגום. שמה של "החיה היחידה בעולם בעלת שני ראשים" היה "דְחִיק־סְלִיק" אצל זהר שביט והפך ל"דְחוֹפוּם־שוֹכְתִי" בתרגומה של עטרה אופק, מה שהרבה יותר דומה למקור. לחיה הדמיונית הזאת, שנראית כמו אלפקה דו־ראשית שכל ראש שלה פונה לכיוון אחר, קרא לופטינג באנגלית pushmi־pullyu.
הספר הראשון בסדרה, "סיפורו של דוקטור דוליטל", יצא ב־1920 והתבסס על מכתבים מאוירים שלופטינג כתב לילדיו בעת ששירת במלחמת העולם הראשונה. לטענתו, הוא העדיף לספר להם על רופא דמיוני שמדבר עם חיות במקום לשתף אותם במה שעובר עליו, כי החדשות משדה הקרב היו מחרידות מדי.
לופטינג נפצע קשות במלחמה, וב־1919 היגר עם משפחתו לקונטיקט, ארצות הברית, שם כתב את מרבית ספריו. עותק של המהדורה הראשונה של "סיפורו של דוקטור דוליטל" נמצא כיום בספריית המורשת של MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), שם למד לופטינג הנדסה אזרחית. הספרייה רכשה את הספר ב־1948, שנה לאחר מותו של הסופר, לזכרו של אחד הסטודנטים המפורסמים ביותר שעברו בשעריה.
את ההשראה לדמותו של דוליטל שאב לופטינג מהמנתח והמדען הסקוטי הידוע ג'ון האנטר. ב־1765 רכש האנטר בית באזור ארלס קורט שבלונדון והחזיק בחצר הגדולה של הבית אסופה של חיות שאותן חקר. בין היתר היו לו זברה, עזים, באפלו ותנים. עיתון מהתקופה דיווח שאף על פי שחלק מהחיות שהאנטר החזיק היו אמורות להיות עוינות זו לזו, הן יצרו חברויות נהדרות. אומרים שהתיאור הזה הוא שנתן ללופטינג השראה לדמותו של דוקטור דוליטל.
בספר הראשון מפליג דוקטור דוליטל לאפריקה, כדי לרפא את הקופים שחלו שם במחלה מידבקת. הוא כמובן לא יוצא למסע הימי המפרך לבדו, אלא עם ידידיו בעלי החיים, הברווזה דב־דב, הכלב ג'יפ, החזרזיר גב־גב, התוכית פולינזיה והינשוף טו־טו.
אחרי הכותר הזה יצאו לאור עוד 13 ספרי "דוקטור דוליטל" (ועוד סיפור קצר שפורסם באנתולוגיה), שאת כולם לופטינג כתב וגם אייר. שני הספרים האחרונים בסדרה יצאו לאור בתחילת שנות ה־50, לאחר מותו של הסופר, מחומרים שנמצאו בעיזבונו.
לופטינג מת ב־1947, בגיל 61, והותיר אחריו שלושה ילדים, כמה מנכסי צאן ברזל האהובים ביותר של ספרות הילדים ודמות אחת נצחית. ספריו זכו בפרסים רבים ותורגמו לשפות רבות. מלבד ספרי דוקטור דוליטל, לופטינג כתב עוד ספרי ילדים וגם ספר מבוגרים אחד. הספר, "Victory for the Slain", שיצא ב־1942, היה פואמה אנטי־מלחמתית ארוכה בשבעה חלקים שיצאה רק באנגליה.
סדרת ספרי דוקטור דוליטל היו לרבי־מכר מהרגע שיצאו ועד אמצע המאה ה־20. הם נחשבים לקלאסיקה של ספרות ילדים, ובמשך שנים ארוכות ספר הילדים היחיד בעולם שהיה פופולרי מהם הוא "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול.
1,200 שחקנים שנושכים
ספריו של לופטינג על דוקטור דוליטל תורגמו פעמים רבות לעברית, ובארץ יצאו גם מהדורות מקוצרות המותאמות לילדים קטנים יותר. אברהם סולודר היה הראשון שתרגם את דוליטל לעברית. תרגומו, "דוליטל הרופא ומאורעותיו", יצא ב־1929. בתרגומים מאוחרים יותר קיבל הספר את השם "עלילות דוליטל הרופא" ואחר כך "סיפורו של דוקטור דוליטל".
את הספר השני, "מסעי דוליטל הרופא", תרגם לראשונה ראובן אבינעם (גרוסמן) ב־1945. אחר כך יצאו "הקרקס של דוליטל הרופא", "הדואר של דוליטל הרופא", "הזירנדה של דוליטל הרופא" ו"גן החיות של דוליטל הרופא", בתרגומו של משה יחיאל בר און. גם מרים ארן, זהר שביט, צבי ארד וענבה קנטור תרגמו מספריו. בבתים רבים אפשר למצוא את תרגומיו של אוריאל אופק משנות ה־80.
אף שהספר הראשון תורגם מחדש בידי חנה לבנת בסוף שנות ה־90, עטרה אופק, בתו של אוריאל אופק, תרגמה אותו מחדש.
התרגום שלה ל"סיפורו של דוקטור דוליטל" יצא ב־2013 בהוצאות מודן ואוקיינוס, וזהו התרגום האחרון של עלילות דוליטל עד כה.
כמו כל יצירה ספרותית ראויה, גם ספרי דוקטור דוליטל זכו ללא מעט ביקורת במשך השנים. ההאשמה העיקרית הייתה כי הם גזעניים, מלגלגים על השחורים ותומכים בקולוניאליזם הבריטי. הטענה הושמעה בעקבות תיאור דמותו של הנסיך בומפו, בנו של מלך ג'וליגינקי. בספר הראשון דוליטל מגיע לאפריקה ופוגש את בומפו. הנסיך מבקש מדוקטור דוליטל שישנה את צבע עורו ללבן, וזאת מאחר שאישה לבנה דחתה אותו מפני שהוא שחור.
בומפו מתואר בספר כדמות טיפשית למדי, ודוליטל, שרוצה לעזור לו, נכנע בסופו של דבר לבקשתו ומחמצן את עורו כדי שילבין. מלבד זאת, מופיעים בספר כינויים לשחורים הנחשבים כיום לכינויי גנאי. גם הדרך שבה אייר לופטינג את הדמויות השחורות נחשבת בעיני המבקרים לגרוטסקית ולמעליבה.
בארצות הברית היו הביקורות כה סוערות, עד שבשנות ה־80 הוצאו איורים מסוימים ממהדורות חדשות ושונו חלק מהטקסטים כדי לא לפגוע באפרו־אמריקאים. ב־1986 יצאה מהדורה חדשה של הספר הראשון באנגלית, לציון מאה שנה להולדתו של לופטינג. כריסטופר, בנו של לופטינג, האחראי על עיזבונו, אישר את הגרסה המצונזרת וטען שהיא נאמנה לרוח הספר המקורי.
צריך להביא בחשבון את התקופה שבה נכתב ואת הנורמות ששררו אז. כריסטופר אמר שאילו אביו היה יודע כי משהו בטקסטים או באיורים שלו יכול היה להיחשב לפוגעני, הוא היה משנה זאת מזמן בעצמו.
הטענה כי ספריו של לופטינג גזעניים החלה להישמע כבר בשנות ה־60, ולכן הפופולריות של הסדרה ירדה פלאים. לא מעט אנשים שהתבגרו במחצית השנייה של המאה ה־20 מכירים את דוקטור דוליטל כאדי מרפי, שגילם אותו בשני סרטים. דאוני ג'וניור אפילו אמר לאחרונה בראיון שהוא הכיר את דוליטל בעיקר מהסרטים. אלא שאין שום קשר בין סרטיו של מרפי לבין המקור הספרותי.
אדי מרפי לא היה היחיד שגילם את דוליטל. גיבורו הספרותי של לופטינג כיכב במרוצת השנים בשלל מדיומים, בין היתר ברדיו, בטלוויזיה ובתיאטרון. הפעם הראשונה שהדוקטור הגיע למסך הגדול הייתה ב־1928, בסרט קצר ואילם בהפקה שווייצרית, שביימה הבמאית הגרמנית לוטה רייניגר.
ב־1967 הופק סרט הוליוודי על דוליטל עם השחקן האנגלי רקס הריסון בתפקיד הראשי, כשלצדו שלל חיות מאולפות. ההפקה הייתה לא פשוטה ומלאה בקשיים בלתי צפויים, הקשורים בעיקר להובלה של צוות שחקנים שלם המורכב מבעלי חיים. "1,200 שחקנים שהעדיפו לנשוך, לקפוץ, לשרוט, לחרבן, להשתין, לזנק ולבעוט מאשר לשחק", כפי שכתב היסטוריון הקולנוע מתיו קנדי. גם הביקורות על הסרט היו לא משהו, אך למרות זאת, "דוקטור דוליטל" היה מועמד לשורה ארוכה של אוסקרים, בהם הסרט הטוב ביותר, וזכה בשניים: לשיר המקורי הטוב ביותר על "Talk to the Animals", שזכה מאז לאין־ספור ביצועים נוספים, ולאפקטים המיוחדים.
ב־1998 חזר הדוקטור שמדבר עם החיות למסך הגדול, בקומדיה "ד"ר דוליטל", בכיכובו של אדי מרפי. זה היה שנתיים בסך הכל אחרי הקומדיה המצליחה של מרפי, "הפרופסור המטורף", והיה ברור שגם הסרט החדש יהיה להיט קופתי. ואכן, הוא הכניס יותר מ־294 מיליון דולר, מה שכמובן דרש סרט המשך. ב־2001 כיכב מרפי גם ב"ד"ר דוליטל 2", ובמשך אותו עשור יצאו עוד שלושה סרטי המשך, ללא מרפי. קיילה פראט, שבשני הסרטים גילמה את בתו של מרפי, מאיה דוליטל, הפכה לדמות הראשית. הסרטים כלל לא הוצגו בקולנוע ויצאו היישר ל־DVD.
כל החיות בסדרה הזאת דובבו בקולות אנושיים, אינטונציה אנושית וסלנג עכשווי, שנשמעים מצחיק על בעלי חיים. רגע השיא של הסרט הראשון היה סצינה שבה מרפי צועק על אוגר בטלפון. הגרסה החדשה שונה, כמובן, מקודמותיה. בעלי החיים נוצרו באנימציה ממוחשבת, ועל אף האתנחתות הקומיות, מטרת הסרט היא להפעים, לרגש וגם לחנך.
מעיין של רעיונות
כבר שנים שאנחנו פוגשים את דאוני ג'וניור כמעט אך ורק בתפקיד איירון מן, גיבור־העל בעל החליפה המשוריינת מסדרת סרטי הקומיקס של מארוול. הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול יצא ב־2008 והחל את השיגעון שהניב עד כה 23 סרטים, עם עוד 14 סרטים בשלבי עבודה שונים. דאוני ג'וניור מתוכנן לחזור בהמשך השנה לתפקיד טוני סטארק/איירון מן בסרט גיבורי־העל "האלמנה השחורה", בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, על אף מותו ההרואי ב"הנוקמים: סוף המשחק". ב־2014 פשט דאוני ג'וניור את החליפה המשוריינת ועבר לתלבושת ויקטוריאנית בדרמה "השופט", בכיכובו של רוברט דובאל.
על ד"ר דוליטל הוא עובד במשך שלוש שנים, יחד עם סוזן דאוני, אשתו ואמם של שניים משלושת ילדיו. זהו הסרט התשיעי שהשניים עובדים עליו יחד כמפיקים, והפעם הם אתגרו את עצמם בתקציב ענק של 175 מיליון דולר.
"היו כמה גורמים שגרמו לנו להימשך לזה", ענתה סוזן כשנשאלה למה הוחלט ש"דוליטל" יהיה הסרט הבא שלהם. "מנקודת מבט קולנועית, היה שם אתגר. רוברט ואני עבדנו על סרטים עם כמויות אדירות של אפקטים מיוחדים - לאף אחד מהם לא הייתה כמות האפקטים של הסרט הזה. דרגת הקושי הייתה בשבילנו חדשה, מאתגרת ומלהיבה.
"אף שהילד בן ה־7 שלנו ראה חלק מהסרטים של מארוול, מעולם לא עשינו יחד סרט לכל המשפחה. זה הזכיר לנו יצירות כמו 'וילי וונקה' ו'הגוניז' - הרפתקה גדולה וכיפית לכל המשפחה. ראינו שיש בסיפור מרחב ליצירת עולמות, ובבסיסו ישנן כמה תמות שמהדהדות. אנחנו מבינים שחשוב ליצור סרט עם מסרים חיוביים שמדברים על קומוניקציה, על מציאת דמיון במקום שוני, על היכולת להתגבר על דברים מהעבר ועל יצירת משפחות חדשות ולא קונבנציונליות".
אף שהוא רק בן 54, הקריירה הקולנועית של רוברט דאוני ג'וניור נמתחת על פני קרוב ל־50 שנה - התפקיד הראשון שלו היה בגיל 5, כשהשתתף ב"Pound", הסרט של אביו, רוברט דאוני סיניור.
לאורך הקריירה הוא נכנס לנעליהן של לא מעט דמויות מפורסמות, מצ'רלי צ'פלין ועד שרלוק הולמס. הפעם זה הווטרינר הכי מפורסם בעולם. ועוד במבטא וולשי. "אפילו אנשים וולשים מנסים להימנע מלדבר בו", התבדח דאוני ג'וניור כשהמנחה של תוכנית הבוקר "טודיי" החמיאה לו על המבטא. דאוני ג'וניור בעצמו מגדל לא מעט חיות בחווה שבה הוא גר, כפי שסיפר לה. המנחה שאלה אותו אם גם הוא, כמו דוקטור דוליטל, מדבר עם החיות שלו. "מי לא?", ענה.
דאוני ג'וניור ידוע בתור שחקן ספונטני וקצת כאוטי - התדמית הפרועה שלו הולכת לפניו, והוא לא השתחרר ממנה גם שנים לאחר שנגמל מסמים ומאלכוהול. השובבות היא סוד הקסם שלו, וכולם תוהים איך זה לעבוד איתו. "הוא מעיין של רעיונות", ענתה על כך אשתו. "רוברט עשה כל כך הרבה סרטים, שהוא ממש מבין את התהליך השלם של עשיית סרט. כך שהוא לא אלמנט מפריע - רק מוסיף. הוא תמיד מאתגר אותנו למצוא רעיון חדש וטוב יותר ולשמור על חיות וספונטניות.
"אתה נותן לרוברט ארגז חול נחמד לשחק בו ומאפשר לו לעשות את שלו. לא הגיוני לתת לו תפקיד ואז לנסות להגביל אותו, כי אז למה נתת לו את התפקיד מלכתחילה? אנשים שואלים אותי 'איך את משתלטת עליו?'. אני לא. אני משאירה אותו בתמונה, וכל עוד אנחנו באותו מקום מבחינת מה שאנחנו רוצים, אני לא נבהלת מההמצאות שלו אלא נכנסת לזה. רוברט מאוד אחראי, הוא לא יהרוס משהו רק כי יש לו רעיון משוגע. מה שכן, הוא יאתגר אותך. אבל האמת היא שאם זה רעיון מעולה, הרעיון צריך לנצח - ואני צריכה למצוא דרך לגרום לזה לעבוד".