תכירו את אדם. צעיר שרירי ויפה תואר עם 40 הבעות פנים ואוצר מילים של שייקספיר, שמשתין פעם אחת ביום ובעת זקפה איבר מינו מתמלא במים מזוקקים ממאגר שנמצא בעכוזו הימני. אדם הוא תחליף־אדם בסדרה שכוללת 13 “חוות" ותריסר “אדמים", רובוט משוכלל שמחירו 86 אלף ליש"ט, שנוסע במוניות, קונה לעצמו חליפות, אומר דברים כמו, “יש לי רגשות עמוקים יותר מכפי שאני יכול להסביר" ומכריז שהפתרון היחידי לסבל הוא הכחדת המין האנושי. כשבת זוגו בת ה־22 של המספר בן ה־32 (בעיני עצמו הוא כבר לוחך את “חופיו של גיל העמידה") מנסה להרגיע את התקף הקנאה שלו בעקבות הגילוי שעשתה סקס עם הרובוט וטוענת שזה לא שונה בהרבה מלהשתמש בוויברטור, המספר עונה לה שוויברטור לא עוקר סרפדים בגינה עם כפפות.
אבל הרומן החדש של איאן מקיואן הוא לא סיפור של משולש רומנטי שצלעותיו הן גבר, אישה ומכונה. אדם אומנם מתאהב לטענתו, כנגד כל הסיכויים, במירנדה שעושה דוקטורט בהיסטוריה חברתית ושואפת לאמץ ילד אדום שיער ומוכה גורל. היא מרשה לרובוט לאונן מולה עוד פעם אחת ובזאת חותמת את הפרק האירוטי הזה, לא לפני שתמליץ ברגע של רשעות לצ'רלי בן זוגה, לוזר מקצועי וסוחר כושל במניות, לאפשר לאדם לבצע בו את זממו, אבל מקיואן נוטש עד מהרה את האופציה הפיקנטית, וזולג לרומן של רעיונות גדולים וכוונות גרנדיוזיות.
נתחיל מהרקע לסיפור. לכאורה אנחנו נמצאים בשנת 1982 בעולם ה"אמיתי" ובבריטניה המוכרת לנו, אבל מקיואן משכתב כרצונו - ולהנאתו - כמה חלקים בהיסטוריה, ובין היתר בוחר סוף חדש למלחמת פוקלנד, שמביא לנפילתה של מרגרט תאצ'ר (במקום לחיזוק מעמדה, כפי שקרה בפועל) ולהעלאת הלייבור לשלטון (מה שכידוע לא אירע במציאות עצמה עד 1997). פצצה של המחתרת האירית שהוטמנה במלון "גרנד הוטל" בברייטון ב־1984, שנועדה לבכירי הקבינט השמרני בראשות תאצ'ר, שהתארחו אותה שעה במלון, הופכת אצל מקיואן לפצצה נגד טוני בן ממפלגת הלייבור, שהלך לעולמו ב־2014 אבל כאן נהרג בפיגוע הזה, ועוד על תקן ראש הממשלה, שמעולם לא זכה לו בחייו.
בריטניה שבספר פורשת מהאיחוד האירופי כשלושה עשורים לפני שעשתה זאת באמת, ולא בעקבות משאל עם, פורמט המוזכר בנשימה אחת עם משטרים חשוכים (דרכו של מקיואן להתחשבן עם הברקזיט). כל אלה הם שינויים פנימיים מדי, שעשויים לעניין, או להתסיס, בעיקר אזרחים בריטים. לכבוד כל השאר מקיואן רומז שניסיון ההתנקשות בג'ון פ. קנדי נכשל, מצייר עולם ממוחשב ומפותח־טכנולוגית בהרבה מזה של תחילת שנות ה־80 הממשיות, ומוסיף לאלן טיורינג, הנביא המיוסר של מדעי המחשב שהתאבד ב־1954, בגיל 42, עשרות שנות חיים מאושרות ואין ספור הישגים מופלגים, עושר אגדי ותואר אצולה. מקיואן עושה צדק היסטורי עם הדמות הנערצת על צ'רלי, ברומן שמנסה בין היתר לעמוד על טיבו של מושג הצדק - והמבט ההיסטורי עליו - ולפרק אותו לגורמים.
הרובוט האינטלקטואל והיודע־כל מצטט את שופנהאואר (“אתה יכול לבחור כל מה שאתה רוצה, אבל אינך חופשי לבחור מה אתה רוצה"), קורא לעצמו, בהשאלה מגולדוני, “משרתם של שני אדונים", מנתח את “המלט" ומנבא, למרבה האירוניה, את מות הרומן (אחרי שאנשים ומכונות יבינו באופן מושלם זה את זה, לא יהיה עוד צורך בספרות) ותחיית ההייקו. נדמה שרק על השואה הוא לא מספיק לנאום. צ'רלי מקנא בכישרון סחר המניות של אדם, הגובל בקסם של ממש, ומתקשה להאמין שגם רובוט מסוגל לקנא (במקרה הזה, באהבתה של מירנדה לילד שהיא רוצה לאמץ). הרובוט מצדו, ספק משרת ספק שופט, חותר למצוא את האור באהבה, אבל באחד משירי ההייקו שלו עצמו הוא מבין שהפינות האפלות נחשפות מעצמן, ושאיפתו ל"צדק סימטרי" היא שמובילה אותו למעשה הבגידה הנורא שלו, ולשאלה אם רובוט אכן יכול לבגוד ולעשות בחירות מוסריות עצמאיות - ולחורבנו, כשברקע פושטים הדיווחים על רובוטים שמתאבדים או מביאים את עצמם למצבים דמויי אלצהיימר ומוות מוחי. “אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצדנו?" תוהה טיורינג, שמשתתף כדמות פעילה בעלילת הספר.
בסופו של דבר, השאלה המרכזית שהרומן הופך בה היא מהי אנושיות, או אם תרצו, מהו אדם, ולא כל התשובות שהוא מציע מעניינות באותה מידה. אם יש דבר כמו סינדרום הרומן החמישה־עשר, “מכונות כמוני", הרומן החמישה־עשר של מקיואן הקריא תמיד, קצת סובל ממנו. הספר קורס פה ושם תחת עומס הרעיונות והנושאים ומבוכי ההקשרים והרפרורים של עצמו, והולך לאיבוד דרך כמה מרפסות שונות ומשונות. הרובוט הזה מפטפט בלי ספק מעבר לנדרש ולרצוי, והרומן כולו היה נשכר מוויתור על חטיבות שלמות - לרגעים מתעורר החשד שמקיואן כינס ושזר פה טיוטות של לפחות חמישה רומנים נפרדים שלא הצליח לסיים. אולי גם אפשר היה לצפות ממקיואן שלא ייפול לקלישאה שלפיה כל גולם חייב לקום על יוצרו, או על קונהו. אבל הכל נסלח לנוכח פרקי הסיום מועכי הלב, שמתפיחים מחדש את הסופלה ומזכירים מדוע מקיואן הוא סופר שגם כשאינו במיטבו הוא טוב יותר מרוב האחרים, ולמה כל ספר חדש שלו הוא סיבה למסיבה.
איאן מקיואן, “מכונות כמוני", מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, ספריה לעם, 303 עמ'.