היה זה עץ אלון בא בימים שהוליד סרט. הבמאי התיעודי המחונן בן שני נשבה בקסמו כשאגב הכנת כתבה בדירה תל-אביבית רותק לציור-שמן גדול ממדים של העץ, שהיה תלוי שם ולא היה מסוגל להסיר את מבטו ממנו. כשסיים את הכתבה, התעניין מי הצייר. והתוצאה? - היום יוקרן "שיר ערש לעמק", סרטו המפעים של שני על הצייר אלי שמיר, איש כפר-יהושע, לראשונה במסגרת "דוקאביב", כמקדמה לקראת הקרנתו בקרוב ב"הוט 8".
"מאז שנחשפתי ב-2011 לציור של אלי, המגלה פרטים שבדרך כלל לא שמים אליהם, אני מסתכל אחרת על הנוף", מעיד שני שיצר, בין השאר, סרטים על אישים כמו יצחק רבין, רלף קליין ורונה רמון. "הציור לא הרפה ממני עד שאלי הזמין אותי אל הסטודיו שלו בלי שמץ של פוזה, המתלווה לאי אלה אומנים. יצאתי לכפר-יהושע מבלי לדעת לאן זה יתגלגל. כשפגשתי את אלי, כמו הכה בי ברק. הבנתי שצריך לעשות משהו מבלי שיהיה לי ברור מה. הסרט כאילו נרקם מעצמו".
"ים הדגן מתנועע/ שיר העדר מצלצל/ זוהי ארצי ושדותיה/ זהו עמק יזרעאל", כתב נתן אלתרמן ב"שיר העמק", שחיבר עם דניאל סמבורסקי. אלי שמיר, 67, נכדו של מרדכי שמיר, ממייסדי כפר-יהושע, הוא הצייר של העמק. כששאול טשרניחובסקי קבע ש"האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו", אולי חלם את שמיר ואת הסטודיו רחב הידיים שלו, הנטוע בלב שדות משפחתו, בקצה המושב.
כיום הוא אומן מוערך. באחרונה, בעיצומם של ימי הקורונה, זכה שמיר לכך ששני מוזיאונים הציגו במקביל את עבודותיו. אם תערוכת "זמן דיוקן", במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הוקדשה לציורי העמק וכפר-יהושע שלו, עם כבוד לדור המייסדים שהיה ואיננו עוד, במשכן לאמנות בעין-חרוד נמשכת תערוכת "גבולות", שבציוריה הנציח את גבולות הארץ מתוך מבט החוצה.
שמיר צייר מאז ומתמיד. משחר ימיו הבינו הוריו שהוא לא ימשיך את המסורת החקלאית במשפחתו. "זה הכישלון הקדום שלי, כשלא הצלחתי להיות עובד אדמה והיו לי על כך רגשי אשם, אבל תמיד העדפתי לצייר", מתוודה שמיר בסרטו של שני. כילד צייר עם מבוגרים. בהיותו בן 13, אורה, מי שהייתה הגננת שלו, הייתה מסיעה אותו ב-וספה אל שיעורי הציור שלהם במכללת עמק יזרעאל. בתום אותה שנה כשהוצג מבחר מציורי כיתתו בתערוכה ב"בית האומנים", בחיפה, נבחר דווקא ציורו של הילד להיות מוצג בעמוד הראשון של "דבר" כשעוד היה "דבר" ובכפר-יהושע ידעו שגם אם לא יצא ממנו רפתן, או פלח, לפחות יצא ממנו משהו.
כשהתגייס, זומן לקורס טיס, "כשבכלל לא עבר לי בראש שאהיה טייס". למרות זאת, לא רק שצלח את הקורס בהצלחה, אלא גם שירת כטייס תובלה. מיד עם שחרורו הגיע לבצלאל כדי להגשים את עצמו. כעת, מתברר שלא חיכו שם עם שטיח אדום למושבניק עם ציורי נוף העמק הריאליסטיים שלו. "התעלמו ממני שם ולא חסכו מאמץ לגרום לי להפסיק לצייר", מתוודה בסרט מי שלימים היה למורה נערץ במוסד המכובד.
עברו שנים עד ששמיר זכה - גם בחו"ל - להערכה שהוא ראוי לה. "אלי הסתובב שנים עם תחושה שלא העריכו אותו כראוי וראו אותו כמישהו נאיבי, צייר מהעמק, שנטוע בנוף ציוריו ולא מסתובב במקומות הנחשבים במרכז", אומר שני בעקבות אין ספור מפגשים ביניהם, לאחר שסביב הסרט הפכו לחברים.
האמנם?
"עברו עלי לא מעט שנים מתסכלות, שבהן לא ממש מכרתי ציורים", מאשר שמיר עם הכנות האופיינית לו. "אוצרי תערוכות כמעט לא הגיעו לסטודיו שלי ולכן קרה לא פעם, שלא ניתן לי להציג בתערוכות חשובות שרציתי להציג בהן. כשלימדתי בבצלאל, שנה אחר שנה הגשתי בקשה לסטודיו מסובסד מקרן ירושלים ולא אישרו לי".
מדוע? האם יש בתחום שלכם אליטה שדוחקת הצידה מי שבא מהפרובינציה?
"נראה לי שזה לא קשור להיותי מהפרובינציה, כמו לסגנון הציור שלי, שנע בין ריאליזם לבין פיגורטיבי. היו כאלה שהחשיבו ציורים שמביאים סיפור פשוט כמשהו דחוי. הם שמו דגש על דלות החומר ודחו מה ששידר יופי. איך שר שלמה גרוניך בשיר שכתב עם מאיר ויזלטיר? - 'יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב/ עיר בלי קונספציה/ טיח נופל/ תריס מתייפח'. לך תמצא בעמק תריס מתייפח. בעצם, מה שהלך כאן איננו באמנות שלי".
הסרט מתלווה אל האומן ביצירת אומנותו. רואים אותו יוצא אל הנוף, חמוש במצלמה קטנה, שבה הוא לוכד את ה"אובייקט" ומייד הוא ממשיך בסקיצה מהציור המבוקש."הגודל של הציורים שלי דורש ממני לצייר אותם רק בסטודיו", מספר שמיר, שלא חרג מדרך עבודתו גם כשיצא לירדן עם שני ועם הצוות שלו, בראשות הצלם המעולה אוריאל סיני, בדרך להר נבו, משם צייר את הארץ לתערוכת "גבולות" שלו. "במידה מסוימת הזדהיתי עם משה, שראה את הארץ מנגד", הוא מעיר.
כשרואים את שמיר, בעל מבנה הגוף הספורטיבי, מטפס במעלה ההר, הוא איננו מאפשר לקושי המתלווה לכך להרים ראש. "יצאנו לדרך מתוך כוונה לעשות סרט על אומנות ועל מי שיוצר אותה"" כך שני. "בכלל לא שיערנו שאל האומנות תתלווה דרמה רפואית, משהו שלא היה צפוי מטיפוס כמו אלי".
היה זה אי אז ב-2014, שלוש שנים לאחר שהם החלו במסעם אל הסרט, כאשר שמיר שיתף את ידידו הבמאי בסוד אישי, שאותו חלק עם מתי-מעט. "זה נפל עלי כרעם ביום בהיר, כשבבדיקה אצל רופא נודע לי שאני חולה פרקינסון, מחלה לא אסטטית, שיצא לה שם לא טוב", שמיר מגולל את סיפורו. "עוד קודם לכן הרגשתי שינוי בכושר שלי ואז נודע לי למה".
רעם או לא רעם, לא אחד כמו שמיר ירים את ידיו וייכנע. בסרט של שני מתלווה המצלמה לא רק בביקוריו אצל המערכת הרפואית, אלא גם מנציחה אותו במאבק שאסר על המחלה. רואים אותו בפעילות טאי צ'י עם חרב מתנפנפת (את צילומי הקראטה שלו השאירו, כנראה, לפעם אחרת), דוהר עם קבוצת רוכבי אופניים בפיתולי העמק וגם רוקד ריקודי-עם ("הייתי בלהקות") כמו אין מחר.
"זה מה ששומר על אלי", סבור שני. "לא רק הספורט, אלא גם די מדהים לראות אותו מזיז את הציורים הגדולים שלו, משהו הדורש מאמץ פיזי".
"רוב הזמן אני די בסדר וכשאני רוקד, אי אפשר לראות עלי אפילו שאני חולה", מעיר שמיר שבסרט נראה כשבכל הזדמנות הוא נותן את קולו בשיר. אבל בסרט עם המוזיקה הנוסטלגית הנהדרת שיצר לו המלחין עדי כהן, מי שנשמע בו מבצע בסגנונו המיוחד את "שיר העמק", איננו אלא יוני רכטר, בכבודו ובעצמו.
איך מלחין "עטור מצחך" נרתם לכך?
"אנחנו חברים טובים מאז היותי בן 50. זה התחיל כאשר כחובב אומנות הוא הגיע עם אשתו לשיח-גלריה שערכו לי בתל-אביב לרגל תערוכה. 'אני מאוד אוהב את השירים שלך', אמרתי לו בתום האירוע ונתתי לו במתנה את קטלוג התערוכה. יוני לא נשאר חייב הרבה זמן ושלח אלי תקליטור שלו. מאז אנחנו חברים..."
בדרך כלל שמיר איננו מהמתלוננים. כשהוא אומר שבארץ אין משקיעים באומנות כמו באי אלה מקומות אחרים, הוא ממהר לסייג ש"על 'ונוס אוספת בצל', הפסל החדש שלי, שהוצב במרכז כפר-יהושע, קיבלתי תמיכה של 40 אלף שקל ממשרד התרבות". "צריכה להיות תמיכה ראויה גם במוזיאונים, בפרט מחוץ למרכז", הוא מוסיף.
אה, כן. יש לו מילה טובה על מירי רגב. "אמנם לא הייתי מאושר מכל מה שהיא עשתה כשרת התרבות, אבל מנקודת המבט שלי מגיעות לה מחמאות על התמיכה שלה בהקמת שדה התעופה הבינלאומי החדש בנבטים, בניגוד לדעת חיל האוויר ולא אצלנו, בעמק, כפי שמתכננים. נראה שכמי שאצלה הכל פוליטי חשוב לה להיענות לדרישת ראשי רשויות בדרום. אני בטוח שהשיקול שלה לא היה כדי להציל את עמק יזרעאל ואת החקלאות שבו".
מהכפר השלו שלו עוקב שמיר אחר הפגנות בלפור. "באתי להזדהות עם מפגיני הקבע שם, לא בהפגנה המונית שלא מומלצת לבריאות שלי", הוא מעיד. "גם הלכתי להפגין בגשרים. עשיתי זאת מתוך דאגה לגורל המדינה, אם כי פוליטיקה היא לא התחום שלי וזה שאני צייר מוכר, לא נותן לי עדיפות על אף אחד. יש יותר מדי שחיתות ונסיונות לגנוב את הדמוקרטיה. אני מקווה שלא יהיה יותר גרוע..."
דברי הסיום נשמרים לבן שני, שכה הפליא בעשיית הסרט על אלי שמיר. "לאחר מסע של שנים איתו, אלי הוא בעיניי לא רק גיבור תרבות, על פועלו כאומן, אלא הוא גם הגיבור שלי על דרך ההתמודדות שלו", הוא אומר לסיכום.
והאלון הזקן שבפתח הכתבה? - הוא ממשיך להרשים במקומו בלב העמק.