אם פעם-פעם השלנו את עצמנו כי חברי כוורת יישארו צעירים לנצח, נשארנו עם האשליה והם מתקששים לנו מול העיניים וחוגגים 70 בזה אחר זה. השבוע הגיע תורו של המתופף מאיר פניגשטיין, פוגי אם תרצו, שביום הולדתו ה-70 פתח מביתו בצפון תל-אביב - קורונה או לא קורונה - את פסטיבל הסרטים הישראלי ה-34 בלוס-אנג'לס וזרועו עודנה נטויה. הפסטיבל המקוון הפעם יימשך בעיר המלאכים עד ה-27 בדצמבר ויינעל עם "לילה בחיפה", סרטו של עמוס גיתאי, בן 70 אחר. מסע בזמן לצלילי תוף ומצלתיים.
ההתחלה: פניגשטיין נולד ברמת-גן למשפחה מוזיקלית. אביו, שמעון פניגשטייו, בעל מפעל למיכלי קרטון ביפו, שהיה בן 46 כשנולד לו התכשיט, ניגן להנאתו בכינור, בפסנתר ובמנדולינה. בנו רצה רק תופים. "זה אצלי בדם". בין מוריו היו יוסף בורלא ואהר'לה קמינסקי.
להקת הנח"ל: בסיפור כמו באגדות נהיה פניגשטיין מתופף הלהקה הצבאית הבכירה. יום אחד הוא יצא משיעור אצל בורלא, ביפו ועלה עם תופיו לאוטובוס קו 10. לפתע חש טפיחה על הכתף. "אתה מתופף?", שאל אותו מי שישב מאחוריו. פניגשטיין בן ה-17.5 כמעט החמיץ את הזדמנות חייו. כשהטופח מאחור, איציק וייס, הציע לו להחליפו כמתופף להקת הנח"ל, פניגשטיין ניפח את החזה והתרברב כי שבועיים קודם לכן התקבל ללהקת גייסות השריון.
אם לקצר עניין, פניגשטיין התרצה, בא לחזרה ו"נחטף" על אזרחית לתוכנית 21 של להקת הנח"ל, שלהיטיה היו "בשמלה אדומה", "קרנבל בנח"ל", "החיים היפים" ו"שלווה", לצד כוכביה, אופירה גלוסקא ומוטי פליישר, פגש שם לראשונה את דני סנדרסון, נגן הגיטרה החשמלית. בתוכנית הבאה, "בהיאחזות הנח"ל בסיני", זאת שהתפרסמה עם "שיר לשלום", פגש שלושה חברים נוספים מגרעין "כוורת" - אלון אולארצ'יק, גידי גוב ואפרים שמיר.
"פוגי": "כמו הרבה דברים טובים, גם פוגי נולד במקרה. יום אחד אנחנו, להקת הנח"ל, הגענו להופעה במפלסים, קיבוץ של ארגנטינאים בדרום. לפנינו עלתה להופיע שלישיית מפלסים. המנחה השמנמן והנמוך שלה היה כפול בגיל לעומתנו. הוא עלה לבמה ובקול מאונפף ובמבטא דרום אמריקאי בולט, שהצחיק אותי, הוא הציג את חבריו. כשעלינו לאוטובוס, אני לא יודע איך זה יצא לי, חיקיתי אותו במילים 'ערב טוב, אפשר לנסוע הביתה'. באותו רגע אני, המתופף, הפכתי להיות גם חקיין. החבר'ה רצו עוד ולדני (סנדרסון) היו מלא קטעים בלי שם שלהם קראנו פוגי, כי זה שם נחמד כזה.
"דורי בן-זאב תרם לפופולריות של פוגי כשבתוכנית שלו בגלי צה"ל הקדיש לה פינה קבועה. מבלי שביקשתי השם פוגי הודבק לי ככינוי וכבר לא יכולתי לברוח ממנו. התקליט הראשון של כוורת נקרא 'סיפורי פוגי' והשני - 'פוגי בפיתה".
כוורת: בהופעות הלהקה לא הצטמצם פניגשטיין בארטילריית התופים שלו ולצד קטעי פוגי תרם את יכולתו הקומית גם בקטעים אחרים והשתתף בשירה, כולל בסולואים בשירים "הבלדה על ארי ודרצ'י" ו"לו לו". כמו כן, הוא ממחברי "שיר הטמבל". ב-76' הוא היה המתנגד הנחרץ לפירוק הלהקה. "אמרתי שאם הלהקה תתפרק, אתפרק יחד איתה", הוא נזכר. "חשבתי שבלי כוורת לא יהיה לי מה לחפש במוזיקה או על הבמה, כי להיות רק מתופף זה לא אני".
באירוויזיון: "ב-74' אנחנו, כוורת, ייצגנו את מדינת ישראל באירוויזיון שהתקיים בברייטון שבאנגליה. זאת הייתה חוויה מאוד-מאוד מרגשת, משהו מעל ומעבר. באמת הרגשנו שם בעננים. לקראת הנסיעה הוחלט שנופיע בתלבושת אחידה. לשם כך לקחו אותנו משום מה ליפו, שם קנו לנו וסטים מצחיקים כאלה, בתקווה שכך ניראה כמו להקה.
"בברייטון היינו בחברה טובה. להקת 'אבבא' זכתה בצדק עם 'ווטרלו' במקום הראשון ובמקום השלישי הייתה אוליביה ניוטון ג'ון. מבחינתנו גם המקום השביעי שלקחנו עם השיר 'נתתי לה חיי' מכובד. חוץ מזה אז, שנה וחצי אחרי אסון מינכן, הייתה עלינו שמירה הדוקה ושני שוטרים אנגלים ליוו אותי אחר כבוד לשירותים".
פניגשטיין השחקן: לאחר פירוק כוורת, הוא הבליח לזמן-מה כארטיסט. "הייתה לי אז תקופה מטורפת", הוא משחזר. "בבוקר הצטלמתי לסרט 'הלהקה' של אבי נשר, משם הייתי נוסע בהיסטריה לירושלים, לחזרות בחאן על הצגת 'צ'רלי קאצ'רלי' של דני הורוביץ ובערב ליוויתי את אריק לביא, טיפוס מדהים עם הרבה פאתוס ואנרגיה, בהופעה.
"לפני 'הלהקה', הסרט שבו הייתי בתפקיד שוקה המתופף, כמו בלהקת הנח"ל, שיחקתי בסרט 'דודה קלרה', בבימויו של אברהמ'לה הפנר, מי שהיה שנים לפניי בלהקת הנח"ל. לא תאמין איך הגעתי לסרט שלו. יום אחד כשנסעתי בדיזנגוף, ראיתי את שמואל רודנסקי, השחקן החביב בעל הקול הרועם. עצרתי את ה'מיני מיינור' שלי ושאלתי אותו לאן הוא רוצה להגיע. רודנסקי ניסה להתחמק מהטרמפ שהצעתי לו, אבל זה לא עזר לו. כשהגענו לאן שהיה עליו להגיע, הוא נעץ בי מבט ואמר לי בקולו המוכר - 'אתה דווקא בחור נאה מאוד; לא תרצה לשחק בקולנוע?'. רוצה, רוצה. 'שמע בחור', אמר, יש לי תפקיד בשבילך'. בקיצור, דרכו הגעתי לשחק איתו' בסרט 'דודה קלרה'".
אולארצ'יק המושיע: "בין הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה התבלבלתי לגמרי ולא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. אלון, שלמד מוזיקה בברקלי, בבוסטון, היה זה שעודד אותי לנסוע בעקבותיו. הוא 'אשם' בכך שהתהפכו לי החיים. באתי לאמריקה בשביל המוזיקה והפכתי לאיש של קולנוע, מה שבכלל לא חלמתי להיות. וברקלי? - למדתי שם שנה וחצי וזה הספיק לי".
פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב: "הפסטיבל הזה נולד יש מאין. איזה פרופסור שהכרתי בברקלי שאל אם אוכל להביא שני סרטים מהארץ. פניתי לחברת 'סרטי נח' של מנחם גולן וקיבלתי את הקולנוען שיש קולר. "למה רק שני סרטים? קח שישה ויהיה לך פסטיבל!", הוא שם לי את הרעיון בראש. שמעתי שבטורנטו שבקנדה ישנה אחת שמארגנת פסטיבל קולנוע יהודי. נסעתי אליה כדי לראות איך עושים מה.
"ראיתי וארגנתי את הפסטיבל הראשון בבוסטון. הגיע קהל, אבל לא בהמוניו. כאן קרה לי נס. רופא שיניים יהודי הבחין בי ואמר לי שהוא נהנה מהסרט שבו צפה ושאל יש לי כוונה לפרסם מודעה על הפסטיבל. למי בכלל היה כסף בשביל זה? אז הבנ'דם פרסם מודעה בעיתון הכי חשוב בבוסטון. למחרת, האולמות היו מפוצצים בקהל. הפסטיבל יצא לדרך ברגל ימין. מבוסטון הוא נדד לניו-יורק, למיאמי, לשיקאגו ובעיקר ללוס-אנג'לס, שם הוא נערך השבוע באופן מקוון. הפעם היה מוזר בכך, שלא רק שארגנתי אותו מהארץ, מה שאני עושה מאז ששבתי ארצה ב-2013, אלא שבגלל הקורונה הייתי מנוע מלהגיע אליו".
איחודי כוורת: למרות ריחוקו הגיאוגרפי מהארץ במשך שנים רבות, פניגשטיין הוא חסיד נלהב של איחודי כוורת מאז איחוד 84', שלווה בשיר הלהיט של אולארצ'יק "זהו מאיר וזה אלון" (שהגיעו מארצות הברית) ונטל חלק פעיל בכולם - ב-90', ב-98', ב-2000 וב-2013. "אם קוראים לי, אני בא", מצהיר החייל הנאמן פוגי.
משפחה: פניגשטיין, שדבק ברווקותו עד גיל 52, נשוי לג'סי, ישראלית למרות שמה, הצעירה ממנו בשנים רבות. הצעיר בשלושת ילדיהם צעיר מאחד משני נכדיו מבתו מחוץ לנישואין, רייצ'ל, כיום רופאה בקליפורניה, שעל קיומה נודע לו בהיותה בת 18 ומאז יש ביניהם קשר חם.
והחלום? "אותו חלום כמו בעבר. אני עדיין רוצה להפיק סרט-קולנוע. כנראה, לא די לי בהפקת פסטיבל עם סרטים של אחרים. גם לי מגיע. בגיל 70 אולי עדיין יש לי סיכוי".