הבמאית והשחקנית מיכל בת-אדם התבשרה הבוקר (שלישי) על-ידי שר החינוך יואב גלנט על זכייתה בפרס ישראל לקולנוע לשנת תשפ"א. בת-אדם, דמות חלוצית בקולנוע הישראלי, היא הבמאית הראשונה הזוכה בפרס, לאחר שהפרס הוענק לגילה אלמגור כשחקנית. לבת-אדם, שבמאזנה בימוי 11 סרטים, ביניהם "על חבל דק", "בן לוקח בת", "המאהב", "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית" ו"חיים זה חיים", הוענק לפני שנתיים פרס מפעל חיים במסגרת פרסי אופיר.
תגובתה של בת-אדם על הזכייה בפרס הייתה מאופקת: "אני מודה לכל אלה שתמכו בי בלב ובנפש, כי כידוע לא תמיד היה לי פה קל לעשות את מה שאני עושה. בלעדיהם לא הייתי מקבלת פרס כזה".
בת-אדם חייבת תודה בראש בראשונה לעצמה, על שהשכילה לנטוש את הכינור, שאיתו החלה את דרכה האמנותית, לטובת לימודי משחק בבית צבי, שהיוו לה מדרגה בדרך לבימוי וכמובן, לבעלה המנוח, הבמאי משה מזרחי, שפתח בפניה את שערי הקולנוע.
"דרך משה התחלתי (ב-72'), בסרטו 'אני אוהב אותך רוזה' לשחק בסרטים", היא מציינת. "כשהצעתי לו כעבור שבע שנים לביים את הסרט 'רגעים', הוא אמר - 'למה שאת לא תביימי את זה?'. על כך אמרתי 'למה לא' והפכתי לבמאית. התאהבתי בכך ואני ממשיכה למרות כל הקשיים".
אי אפשר להתעלם מכך שמשה, אישך, זכה באוסקר על סרטו "כל החיים לפניו", שבו היית מהשחקנים ששיחקו לצד סימון סניורה ולמרבה התמיהה לו, במאי סרטים כמו "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש", לא הוענק פרס ישראל!
"משה היה עצוב מאוד על שהוא לא קיבל את פרס ישראל. עכשיו אני תוהה איך הוא מביט על הפרס שלי מלמעלה".
מיכל, מה מנחה אותך בעשייתך הקולנועית?
"דרך הקולנוע אני מספרת את הדברים שחשובים לי. אני שמחה על שכאשר אני מסתכלת לאחור, אני בטוחה שלא בגדתי בעצמי ואני עומדת במצפון שקט מאחורי הסרטים שביימתי, עם הרגשה שלא זייפתי לעצמי אף רגע. אני מבינה את אלה שמשתדלים דרך הסרטים שלהם למצוא חן בעיני הקהל, שהרי הקולנוע הוא גם תעשייה. אני לא כמותם ואולי אני לא ילדה טובה, כי לפני הכל אני חייבת להיות נאמנה לעצמי. אם לא כן, אני לא יודעת איך הייתי מתקיימת".
את רואה בזכייתך מסר לבמאיות, המהוות מיעוט לעומת הבמאים?
"אני לא רואה הבדל בין במאים לבין במאיות, אבל אם בזכייה שלי יש משום עידוד לנשים לעסוק בבימוי לקולנוע, אני מאושרת על כך. חשוב שהן תדענה שלא קל לעשות סרט. בכלל, לכל מי שרוצה לביים סרט, אומר שקודם ישאל את עצמו כמה שהוא רוצה. אם מישהו באמת רוצה וזה חשוב לו, שיתעקש".
לבסוף, דעתה של בת-אדם על מה שקורה בשנת הקורונה איננה נוחה. "בלי התרבות מה אנחנו שווים?", היא תוהה ובהיותה כבר מעבר לשנתה ה-70 היא שוקדת על ההכנות לבימוי סרטה ה-12, בתקווה שכקודמיו הוא יעשיר את חיי התרבות כאן.