הראיון עם לירז חממי מתקיים כדי לקדם את עלייתו לאקרנים של "נתראה בשמחות" בכיכובה, אבל מתגלה גם כפרסומת לסביח האגדי בפרישמן בתל אביב. בשנים האחרונות, השחקנית הישראלית גרה בלונדון עם בן זוגה האנגלי ובתם המשותפת, אבל מנצלת כל ביקור בישראל כדי להתענג על המנה שכמותה אין מעבר לים. במהלך הביקור האחרון, הריטואל הקבוע הזה אפשר לה גם לגלות עד כמה השתדרג פה מעמדה הציבורי.
"עמדתי בתור לסביח, ומישהי אמרה לי 'אני אשמח לראות אותך עוד'. לא הבנתי בהתחלה למה היא מתכוונת", היא מספרת. "שאלתי אותה, 'אנחנו מכירות?', אז היא ענתה – 'מהטלוויזיה'. אני לא רגילה לזה. אני הרי חיה בלונדון, ועוד באזור מאוד מרוחק שלה, ואף אחד לא יורק שם לכיוון שלי. אם כבר יוצא לי לספר שאני שחקנית ישראלית, שואלים אותי אם עשיתי 'שטיסל' או 'פאודה'. כשאני אומרת שלא, הם אומרים 'לא נורא'. עד שהם לא רואים אותי בנטפליקס, לא מעניין אותם מה עשיתי. אני כלום".
אז חממי (עוד) לא הייתה בלהיט של נטפליקס, ובכל זאת יש לה רזומה עשיר, שכולל שלל תפקידים בימתיים והופעות טלוויזיוניות, הבולטות שבהן ב"מלכות", "מתיר עגונות" וכמובן "מנאייכ", סדרת המשטרה המצוינת של כאן 11, שהפכה בשנה שעברה לאחת מתופעות התרבות הבולטות של הקורונה, והפכה את חממי באופן סופי לכזו שמחייכים אליה בתור לסביח. תפקידה המצוין כשוטרת טל בן הרוש גם זיכה אותה במועמדות לפרסי האקדמיה בקטגוריית השחקנית הראשית.
ועכשיו גם מגיע התפקיד הקולנועי הראשון שלה ב"נתראה בשמחות", ועוד איזה תפקיד. מדובר ביצירה שכמותה עוד לא ראינו בקולנוע הישראלי: שילוב של מותחן אימה, קומדיה שחורה, סרט סלאשרים וסאטירה חברתית. היא עוסקת בישראלים החיים בלוס אנג'לס, נפגשים לארוחת שישי שגרתית שיוצאת לחלוטין משליטה, ומותירה אחריה שובל ארוך של גופות.
חממי מגלמת את זוגתו של בעל הבית, וכבר בשלב מוקדם של הסרט מתגלה כמי שנושאת אותו על גבה, עם הופעה מוחצת כמו חץ וקשת – כלי נשק שבו היא אוחזת לא פעם במהלך השתלשלות העניינים המופרעת. "כישורי החץ וקשת שלי גרועים כשם שהיו בתחילת הצילומים", היא אומרת. "מה שכן למדתי, זה איך ללכת מכות בלי להכאיב לפרטנר שלך. זה לא היה קל, כי רמת האלימות בסרט גבוהה מאוד, אבל אני חושבת שעמדנו בזה בגבורה".
קורים בסרט דברים מאוד קיצוניים, אבל הם בדיוניים. מה האלימות הכי קשה שנחשפת אליה במציאות?
"תראה, גדלתי בנתניה של שנות ה־90. סביר מאוד להניח שהייתה פעם סיטואציה שמישהו צעק 'יש מכות' וזה היה עליי. בתור ילד או ילדה בדרום נתניה, מתישהו תחטוף כאפה, אבל איכשהו שרדתי את החיים שם בסבבה, ואין מקרה של אלימות פיזית שממש הותיר בי חותם. לעומת זאת, אם תשאל אותי על הטרדות מיניות – בעיניי זה אלים יותר".
אז אני שואל.
"הייתי חיילת, חזרתי הביתה מהבסיס באוטובוס. נסיעה של שלוש שעות. מן הסתם, כמו שקורה לחיילים בנסיעות כאלה, נרדמתי וישנתי חזק. מישהו התיישב לידי, פתח לי את המעיל, פתח את הכפתורים בחולצה, הכניס ידיים ושיחק. במצבים כאלה, אף אישה לא יודעת מה יפעל אצלה: מנגנון הקיפאון או האינסטינקט לתת סטירה. במקרה שלי, מיד התחלתי להרביץ, עד שראיתי דם ונרגעתי. זה היה בן אדם מאוד מבוגר. הוא לא דיבר, ופשוט ירד מהאוטובוס. הדבר הכי מזעזע? ספסל לידי, ישב נגד ששירת בבסיס שלי, והוא לא הניד עפעף".
מקרה שי אביטל המחיש שגם היום לא תמיד מנידים.
"אחרי הסיפור הזה, תהיתי לעצמי אם נעשה ב'מנאייכ' קווי עלילה על שחיתות שקשורה להטרדות מיניות. זה יכול להיות מאוד מעניין".
הגיהינום הוא הזולת
"נתראה בשמחות" הוא סרטו הארוך השני של מיכאל מאייר, ישראלי שחי בלוס אנג'לס וקודם לכן זכה בפרסים עם עבודת הביכורים שלו, "עלטה". הוא קיבץ הפעם סופר־גרופ של ישראלים שחיים כמוהו בארצות הברית, למשל מייק בורשטיין, אלון פדות ושני אטיאס, וכשחקני חיזוק – את מיכאל אלוני מתל אביב ולירז חממי מלונדון. "מיכאל צלצל למלהקת הילה יובל ואמר לה מה הוא מחפש – מישהי שמבחוץ היא בעלת אחוזה נובורישית, אבל בתוך תוכה היא מאוד ישראלית", היא מספרת. "עוד לפני שסיים את המשפט, הילה אמרה לו – 'תרשום את השם לירז חממי'. הוא עשה גוגל ובזה זה נגמר. אפילו לא עשיתי אודישן".
הבאת מעצמך משהו לתפקיד?
"אני חושבת שניסיתי לפלפל אותה קצת, להפוך אותה ליותר מאישה שהתחתנה עם ישראלי שהגשים את החלום האמריקאי ועכשיו עומדת בבית כמעין פרס שלו. רציתי להפוך אותה לבעלת הבית, הרבה יותר מ־יס־מנית. אני מעדיפה את הבמאים שפתוחים לדיאלוגים על הטקסט, ויצא לי לעבוד עם כאלה בשנים האחרונות. אני מאמינה שבקומדיה תמיד יש מקום לאלתור. אומרים שליהוק הוא 80% מהבימוי, וזה אומר שאם אתה בוחר נכון את השחקנים, אתה יכול לסמוך עליהם שיביאו טאצ'ים משלהם".
מה מבחינתך אומרת הדמות שלך על מאזן הכוחות בין גברים ונשים?
"אני חושבת שהסרט אומר משהו על האגו הגברי וההיבריס – הוא מה שהורג את הגיבורים בסרט. הנשים בסרט פחות אלימות מטבען, גם אם חלקן נגררות לזה. יש כאלה שבורחות, יש כאלה שעושות משהו אלים רק בטעות ויש כאלה שעושות אותו בכוונה, אבל רק בשלב מאוחר של העלילה. מי שמתחיל את האלימות הם הגברים".
אפשר להגיד שהסרט מוכיח שהגיהינום הוא הזולת?
"כן, אני מסכימה עם זה ב־100%. מה שיפה בסרט, שהוא מראה עד כמה כולנו נטולי ביקורת כלפי עצמנו ושיפוטיים כלפי אחרים. כל אחד בטוח שהוא הכי טוב. אחד חושב שהוא טוב יותר בעסקים מהאחר, אחת חושבת שהיא חכמה ונאורה יותר מהאחרת, ואחת חושבת שהיא טובה יותר מאחרת כי לה יש יותר ילדים, שזה משהו שמאוד רלוונטי לתרבות הישראלית. אין תרבות שיש בה כזה עידוד ילודה. אני חיה בלונדון כבר שש שנים, ופעם אחת לא שמעתי אנגלייה שואלת אנגלייה אחרת אם היא רוצה ילדים, אם היא מתכננת ילדים או אם היא מקפיאה ביציות. מאוד לא מקובל לדבר על זה עם מישהי, אלא אם היא מעלה את הנושא בעצמה. ישראלים לעומת זאת? להם אין בעיה להגיד לי 'יש לך רק ילדה אחת? אוי ואבוי אם תשאירי אותה לבד'. אומרים לי שהיא תהיה בודדה, שכל הנטל יהיה עליה, שאני חייבת לעשות לה אח או אחות. אתה מבין, אם אתה לא עושה ילדים, יורדים לך לחיים, אבל גם אם אתה עושה ילד זה לא מספיק טוב, כי רוצים שתעשה עוד אחד. זה אף פעם לא נגמר".
אז מה את עונה?
"לא כרגע. אני מאוד מקווה לעשות עוד אחד, אבל לא כרגע. זה עניין אינדיבידואלי, יש לי חברות שבתוך כל הקלחת של גידול הילדים שכבר יש להן, בכל זאת רצו להביא עוד אחד. כרגע, לא בא לי עוד ילד, ובטח לא עוד שניים. בימינו, ילד שלישי זו קריסה כלכלית. ועוד משהו: בן הזוג שלי תמיד אומר לי שלעשות ילד שלישי זה לדעת שהילדים במשפחה הופכים לרוב וההורים למיעוט".
אם כבר מדברים על הפלישה הישראלית המפורסמת לפרטיות, אני מניח שכל הזמן שואלים אותך אם בן הזוג שלך יהודי.
"אני כבר כל כך רגילה לשאלה הזו, אני רואה איך גלגלי המוח עובדים אצל אנשים עוד לפני שהם מחליטים איך לנסח את זה בעדינות, ואני עונה לפני שהספיקו להחליט 'כן, הוא יהודי', יש גבול לכמה אני יכולה לעשות לאמא שלי התקף לב".
איך חוויתם את גל האנטישמיות בתקופה האחרונה?
"כשיש ילדים זה פחות נעים. כשמגבירים את האבטחה בגן של הילדה שלך זה מפחיד קצת. מצד שני, פחד יכול לארוב לך בכל מקום. גם כשהסתובבנו בניו זילנד אחרי החשיכה וראינו טיפוסים מפוקפקים אז פחדתי. יש בי אינסטינקט שלדעתי ייחודי לישראלים. אם אני רואה אנשים עם ידיים בכיסים, אני הופכת ערנית ודרוכה ולא מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר עד שהסכנה לא חולפת סופית".
אגב משפחה, ההורים שלך צפו בסרט? זה בכל זאת תפקיד יוצא דופן, אז אני תוהה איך הגיבו.
"ההורים שלי באים להעריץ כל דבר שאני נמצאת בו, גם אם זה לשלוש דקות, ואני אוהבת לשמוע כל תגובה שלהם. אתמול הייתה הפרמיירה בישראל ואני מחכה להתקשר לאמא שלי ולשמוע את דעתה. בסופו של דבר, הדבר שכולנו הכי רוצים הוא לשמוע מההורים שלנו שהם גאים בנו, וההורים שלי מאוד גאים בי ומתגאים בי".
הסרט צולם עוד לפני הקורונה והוקרן לראשונה כבר בפסטיבל חיפה 2020. הפצתו התעכבה בגלל המגיפה, ופה ושם ניתן להבחין בסימני הזמן – למשל, דיאלוג בין הדמויות על מצבם של הלייקרס בתקופה שביל וולטון עוד אימן אותם ולברון לא היה בסגל, או העובדה שבצד השחקנים הישראלים מככבת גם סטפי סלמה, המוכרת לקהל הישראלי מ"עשרה אחוז".
השחקנית הצרפתייה משחקת כאן את בת הזוג של הצעיר הישראלי בגילומו של מיכאל אלוני. היא לוהקה לתפקיד לפני ש"עשרה אחוז" התפוצצה והפכה לסנסציה בינלאומית. היום, עם כל הכבוד, סביר להניח שהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשדך אותה לסרט תוצרת הארץ. "סטפי היא יצור פלאי, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, פשוט אי אפשר", אומרת חממי. "היא הייתה מתחילה לנגן בגיטרה, ואני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה ואומרת בשקט 'די, אפילו אני מאוהבת בך, בואי נשכב פשוט'. היא כמו קסם – גבוהה, יפהפייה, מוכשרת בטירוף, מצחיקה, רגישה, נפלאה".
על קו חמש
למרות הממשק עם כוכבות בינלאומיות והפרסום שזכתה לו בעצמה, חממי לא סיגלה לעצמה שום מניירות. בין השאר, במהלך הביקור שלה בישראל היא מתניידת בתחבורה ציבורית. "קו 5 ממש לא קטן עליי. כל עוד שהוא לא מתפוצץ, אני סבבה איתו", היא אומרת. "אני באה מלונדון, תחבורה ציבורית היא חלק בלתי נפרד מחיי, אם ארצה או לא".
איך את מסכמת את התגובות ל"מנאייכ"?
"קיבלנו המון המון תגובות. מתוכן, בלטו בעיקר עדויות על רמת האמינות, כולל מאנשי משטרה בעבר ובהווה. החמיאו לנו שהסדרה מאוד אמיתית".
מה את יכולה לספר על העונה השנייה שמצטלמת עכשיו?
"אוי, כמה שהיא טובה. הפעם הכל יותר מושחת, יותר מסואב, יותר אישי, יותר כואב ויותר מפחיד. יש הרבה דמויות חדשות, וכל פרט שאספר יהיה ספוילר. אגיד רק שמדהים שרועי עידן כותב את זה לבדו ועוד כל כך מהר ובצורה שמתעלה מעל העונה הראשונה. הוא ראוי להערצה".
ולסיום, מאיפה האובססיה לסביח בישראל?
"כי הסביח בלונדון עלוב. הביצה קרה, הפיתה לא טעימה, החציל ספוג בשמן – זה לא עשוי טוב. פה, זו אמנות".
חשבת פעם להקים סביח בלונדון?
"דובר על זה הרבה פעמים. למזלי, מספיק אנשי מקצוע אמרו לי לא להעז להיכנס לזה. תראה, אם הייתי לוקחת את כל מה שיש בישראל ואין בלונדון, הייתי נכנסת לעוד הרבה עסקים שאין לי כישרון בהם".