לא צריך לברוח: דומה שקונצנזוס חובק עולם מתלכד סביב האמונה כי לעולם לא תחזור עוד על עצמה הטראומה שבה עופר האיילים במבי נאלץ לצפות באמו, שנקטלת בכדורי ציידים אכזריים. מאוחר יותר (בעיבוד לקולנוע של אולפני דיסני) אף נדרש במבי המבוהל להימלט לא רק מפני כדורי הזדון אלא גם משריפת יער קטלנית, המאיימת לשגר אותו אל גן העדן שאליו, מן הסתם, הלכה אמא. כאמור, לעולם לא עוד!
מצויד בתובנות אלה, יוצא הבמאי האמריקאי טיילור שרידן אל ההרפתקה “עד במנוסה" (קרוי במקור “אלה המבקשים את מותי"), שבה ילד בן 12 ושמו קונור (פין ליטל), שכבר ראה במו עיניו את אמו ואביו עוברים מן העולם, נאלץ להימלט מפני רוצחים שכירים המבקשים את נפשו. מסע הימלטות זה, כמו בסרט “במבי", אכן חוצה יער העולה בלהבות. מלווה אותו במסע זה אישה ששמה האנה, המופקדת מטעם הרשויות על תצפיות שנועדו להתריע מפני שריפות קטלניות. האנה טרם התאוששה מדליקת יער קודמת, שבה נספו שלושה מטיילים, כולם ילדים. למעשה, היא מאשימה את עצמה באובדנם.
בהמשך מסע הייסורים (או טקסי החניכה, בלשון גבוהה יותר) תצטרף אל קונור והאנה גם אליסון (מדינה סנגור), שמצויה בחודשי הריון אחרונים. והנה כי כן, “עד במנוסה" מלכד יחד שלישייה מוגדרת של בני אדם: ילד בן 12, לוחמת אש שלא תרשה לעצמה לראות עוד ילד בסכנה, ואישה בהריון הממתינה לילד משלה. חיבורם יחד של שלושת הרכיבים המשלימים זה את זה באופן טבעי, אמור היה להניב קתרזיס מלא באש, גופרית ותמרות עשן.
הנה סוגיה, אולי ה־סוגיה שטורדת את לילותיהם של מבקרי סרטים - האם בימוי מצטיין יש בו כדי לכפר על תסריט דל, דיאלוגים עלובים, וגילום מעורר גיחוך של הדמות המרכזית בסיפור? כמו תמיד, התשובה היא כפולה: לא וכן.
“עד במנוסה" מתבסס באופן חופשי על ספר מאת מייקל קוריטה האוסטרלי. טיילור שרידן, אמריקאי שכבר זכה לפרסום ולשבחים בזכות תסריטים שהכין לסרטים כמו “באש ובמים" ו"סיקאריו", והותיר רושם רב בשל עבודת הבימוי שלו ב"רוחות קרות" (2017), הוא הבמאי שעושה פה עבודתו נאמנה. בשיתוף עם הצלם בן ריצ'רדסון (עמו עבד ב"רוחות קרות"), משכיל שרידן לעצב על הבד תמונות ראווה המשלבות תמונות טבע מלבבות, ביחד עם מראות נוראי הוד של שריפות ענק. בתווך, בין זה לזה, דוחס שרידן סרט אקשן העוקב אחר שני רוצחים שכירים (ניקולס הולט ואיידן גיליין), שיעשו שימוש בכל כלי נשק או בהמצאה אכזרית אחרת כדי להעביר מן העולם כל עד העלול להפליל את מזמין העבודה המרושע ששכר אותם.
על החלק הזה של שרידן בעסקה הפילמאית שלפנינו מגיעות לו בהחלט מחמאות. אלא ששמו מופיע גם כשותף להכנת התסריט השטותי ונטול ההיגיון. נכון הוא שבעבר נמצאו כבר די והותר סרטי אקשן שידעו לעקוף איכשהו מכשלות תסריט קשות. אך דומה שקשה לבצע מעקף שכזה כשהדמות הראשית בדרמה, דמותה של הכבאית ששמה האנה, מבוצעת על הבד בחובבנות נטולת אמינות מינימלית או חן קולנועי כלשהו. השחקנית המבצעת במקרה שלפנינו היא אנג'לינה ג'ולי, כוכבת מוכתרת של הוליווד, ומי ששווקה להמונים במשך שנים ארוכות כ"אישה היפה בעולם".
נניח לסוגיית היופי האבסולוטי, שהרי כמאמר הפתגם: על טעם וריח וכו', ונתמקד ביכולות הביצוע הדרמטי של ג'ולי, האמורה לעצב על הבד דמות נשית מצולקת נפש, שמראות העבר הקשה ותחושות אשם כבדות הם שמכתיבים לה את התנהגותה המוחצנת בהווה. ג'ולי - והבמאי שרידן אינו יכול לחמוק מאחריות על כך - מפרשת את הדילמות הנפשיות של הדמות שהוטל עליה לגלם בסרט, כסדרה מתמשכת של עוויות פנים שאינן נעימות לצפייה, המשולבות בהרמות קול בגוונים שונים - צעקה, צווחה, נהמה. למעשה, מדובר בכתם אסתטי ההולך ומתגבר, ומאפיל בסופו של דבר על המראות האחרים, המרשימים, ב"עד במנוסה".
סצינת הפתיחה האפקטיבית מתארת שגרת חיים בפרוור שליו בפלורידה. צמד עובדים של איזו חברת דלק מקומית מתדפק על דלת אחת הווילות בסביבה, תוהים אחר מקור דליפת גז חשודה. בהמשך הסצינה מסתלקים השניים מהבית, ובתוך שניות הוא מתפוצץ באוויר ביחד עם דייריו. היו אלה שני הרוצחים השכירים שאוזכרו כאן קודם לכן. הבית היה ביתו של תובע מחוזי, ולמראה מהדורת חדשות המדווחת על האירוע הקטלני, מבין גבר בגיל העמידה (ג'ק וובר) את המשמעות המאיימת, ונוטל מיד את בנו הקטן קונור למסע הימלטות אל הקצה האחר של אמריקה. השניים, מבוהלים ולחוצים, נמלטים במכונית המשפחתית מפלורידה שבדרום אל מונטנה שבצפון הרחוק. מי יודע, אולי יספיקו למלט נפשם בטרם יניחו הרוצחים השכירים את ידם הכבדה גם עליהם.
המסע אל מונטנה מחזיר את שרידן אל סרטו הקודם “רוחות קרות", שעלילתו התרחשה באותו האזור, וכן אל סדרת הטלוויזיה המצליחה “ילוסטון", ששרידן היה אחד מיוצריה. נכון הוא ש"עד במנוסה" בכלל לא צולם במונטנה, ושרידן הסתפק ביערות ניו מקסיקו כתחליף לנוף הצפוני. אבל הדינמיקה בין האנשים, אופני ההתנהגות והקשרים החברתיים, מעוצבים על ידיו כאילו צולמו באזורי הספר הצפוניים של ארצות הברית.
המידע המועבר לצופים באמצעות העלילה הוא שרירותי ולא תמיד הגיוני. זנבות של סצינות קטועות, שמן הסתם היו אמורות להבהיר פרטים בסיפור המתגלגל, מרמזים באופן גס כי משהו השתבש לשרידן במהלך עבודות העריכה על הסרט המוגמר. לכן, עד תום הסרט לא יידעו הצופים מהו אותו סוד נורא שגילה אביו של הילד קונור, ומי בכלל שכר את צמד הרוצחים הסדיסטיים. שאלות סתומות שאפילו במבי לא היה מסוגל להתעמת עמן. הן מתאימות אומנם לתיאטרון האבסורד בנוסח “מחכים לגודו" של סמואל בקט, אך בשום פנים ואופן לא לסרט אקשן חם מתוצרת אולפני הוליווד.