הבמאי, החוקר וחתן פרס ישראל לקולנוע, יהודה ג'אד נאמן, הלך לעולמו בגיל 84 אחרי מאבק במחלת הסרטן. משפחתו מסרה: "ג'אד אהובנו נלחם במחלת הסרטן עד הרגע האחרון, כפי שנלחם כל חייו על מה שאהב והאמין בו. הוא אהב את החיים ולא הפסיק ליצור, לחלום ולקוות. הוא ישאר חקוק בליבנו".
נאמן התפרסם לראשונה בזכות סרטו העלילתי הראשון, "מסע אלונקות" משנת 1977. הסרט, בכיכובם של גידי גוב, מוני מושונוב, דליק ווליניץ ודובל'ה גליקמן הציג את סיפורו של טירון העובר מסכת טרטורים, שבסופו של דבר מביאים להתאבדותו. הסרט עורר סערה וצה"ל אף ניסה למנוע את פרסומו, אך בסופו של דבר הסרט הפך לחלק מערכת ההדרכה של צה"ל בנושא מניעת התאבדויות.
לאחר מכן מונה נאמן לראש החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב, שם נחשב למי שזרע מהפכה בחוג, בתכני הלימוד ובגישה חדשה לקולנוע ישראלי פופולרי. בעשייתו הקולנועית, המשיך נאמן לביים סרטים ופרויקטים שנויים במחלוקת, שעסקו במלחמה על היבטיה השונים, כפי שמדגימים סרטים כגון "רחובות האתמול" משנת 1988 שעסק ברצח פוליטי, ופרויקטים כגון "פסטיבל הסרטים לזכויות אדם" שהתקיים בשנת 1999.
בשנת 1979 היה נאמן מיוזמי הקמת הקרן לקולנוע ישראלי. בשנות ה-90 עסק בעיקר במחקר בקולנוע, כשמאמרים כמו "מימד האוטופיה בקולנוע הישראלי", העוסקת בקולנוע הישראלי כמייצג ההיסטוריה הלאומית של ישראל, זוכים לתהודה רבה בקרב תעשיית הקולנוע הישראלי. בשנת 2004-2005 שימש נאמן כמורה לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק.
בשנת 2006 חזר נאמן לעשיית סרטים, כשיצר יחד עם אירינה ג'מאל את הסרט "דמעת שחרזאדה", העוסק בלהקת מחול עממית של ערבים ויהודים. לאחר מכן יצר עם התסריטאית שירלי רם-עמית ודניאל אביצור את הסרט העלילתי "נוזהת אל-פואד", בכיכובם של מוחמד בכרי, יעל הדר ואפרת גוש. הסרט זכה בפרס חדשנות קולנועית בפסטיבל סירקיוז שבארצות הברית ולביקורות של אישים כמו העיתונאי טום פרידמן.
בשנת 2008 יצא סרטו התיעודי "זיטרה" ("מחר" בצ'כית), העוסק בהפקת תיאטרון של תלמידי עירוני א' אודות מאנקה אלטר, ניצולת מחנה טרזין. הסרט עובד על פי מחזה של אליענה שכטר. ב-2016 יצא סרטו התיעודי "למדבר", שעסק במשה סלע, ממקימי יוטבתה ופעיל למען הבדואים.
ב-2009 זכה נאמן בפרס ישראל לקולנוע. חבר השופטים נימק את החלטתו וכתב כי ג'אד "הטביע את חותמו בצמתים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי מאז שנות ה-60. השילוב הייחודי של אמן והוגה דעות בא לידי ביטוי במורכבות, בליריות, בהומניזם המובהק שלו ובעומק יצירתו האומנותית והאקדמית. שילוב זה מייחד את עבודתו גם כפדגוג בהוראת הקולנוע". בנוסף ציינו השופטים כי רבים מתלמידיו של נאמן "היו ליוצרי סרטים וחוקרי קולנוע מן המעלה הראשונה והשפיעו על הקולנוע הישראלי בשנות האלפיים".