פרנק הרברט פרסם את "חולית" באמצע שנות ה־60, ומאז הפך הספר לרב־מכר פולחני, ולשם נרדף לקללה קולנועית. אלחנדרו חודורובסקי, אשף ההזיות הקולנועיות, ניסה להפוך אותו לסרט שאפתני במיוחד בשנות ה־70, אך הניסיון כשל והונצח בדיעבד בסרט דוקו, הנחשב לאחד המסמכים הכי יפים על כישלונות קולנועיים. דיוויד לינץ' היה הבא בתור והצליח להשלים את ההפקה, אך התוצאה הייתה בלתי ניתנת לצפייה.
השנים חלפו, במאים נוספים טבעו בחול הטובעני, ורק עכשיו, סוף כל סוף, מישהו הצליח לעמוד באתגר - דניס וילנב, שהפך הודות ל"אסירים", "סיקאריו" ו"המפגש", בין השאר, לאחד הקולנוענים הבולטים והמוערכים בעולם הקולנוע המסחרי העכשווי.
וילנב, צריך לומר לזכותו, אינו אופורטוניסט, אלא אחד מאותם רבים שגדלו על ברכיו של הספר. הוא תמיד חלם על ההזדמנות להביא אותו אל הבד, והגרסה שלו גם נחשבת קרובה למקור.
העיבוד של וילנב מתייחס רק לחלק הראשון של האפוס. המשך יבוא, אלא אם הביצועים הקופתיים יהיו מאכזבים מדי. ל"חולית" יש משימה כפולה: להמחיש, אחרי כל השנים שהטקסט של הרברט יכול לשמש בסיס לסרט ראוי; ולהוכיח, אחרי כמה גלים של קורונה, כי תעשיית הקולנוע עדיין מסוגלת לעמוד על הרגליים.
קצרה היריעה מלסכם את העלילה המפותלת של הסרט. נעשה זאת בקיצור האפשרי: הסיפור מתרחש בעתיד הרחוק, אם כי הוא נראה רלוונטי לנו, ועוקב אחר מאבקי שליטה קיומיים ויקומיים בין שושלות שונות. בתוך גלריית הדמויות, מתבלט לו בן אצולה אחד: נסיך בגילומו של טימותי שאלאמה, שהופך לא רק ליורש עצר אלא גם למשיח שבכוחו לשנות את גורל היקום כולו.
העלילה עתירת הדמיון כוללת גם אחווה של נשים עם כוחות על־טבעיים, תולעי ענק ומשאב טבעי שכולם רוצים לשים את ידיהם עליו. בניגוד לנהוג בסרטי מדע בדיוני הערך שלו לא רק חומרי, אלא בעיקר רוחני ומיסטי. ב"חולית" יש הרהורים פילוסופיים ותיאולוגיים, ואפשר למצוא בו משלים למשבר האקלים ולמלחמה בטרור ומה לא. יש בו גם אין ספור דמויות, ומגלמים אותן כמעט כל שחקן או שחקנית שלוהטים כרגע.
וילנב הוא במאי שמשלב את האישי, האומנותי והמסחרי. מעטים שכמותו שרדו את העשור האחרון, מהמאתגרים בתולדות הוליווד. הלוואי שישרוד גם את העשור הבא, וימשיך לביים סרטים, והלוואי שיהיו לו גם הרבה יורשים ויורשות - אבל בינתיים, מה שעומד לפנינו זה "חולית", ואחרי כל הציפיות וההשקעה, ולמרות כל הכישרון שמעורב בסרט, התוצאה מאכזבת ומתקשה לתגמל את מי שיושבים מולה במשך לא פחות משעתיים וחצי.
הרצון לחלק את הפרויקט לשני חלקים מחייב את וילנב להתקמצן על פך השמן ולשמור ארטילריה במחסן. כתוצאה מכך, הסרט מתקדם בקצב אטי ומייגע, ונראה כמו קדימון יותר מאשר כדבר האמיתי.
הדיאלוגים מתנהלים בעיקר בלחישות, ובין לחישה אחת לאחרת אין כמעט טיפה של רגש. האפוס הזה כל כך נוצץ וכל כך חלול, עד שלעתים הוא נראה כמו פרסומת לשמפו.
וילנב דרש שנצפה בסרט על המסך הגדול, וכך עשיתי, אך לא הרגשתי שמקסמתי איזושהי חוויה אודיו־ויזואליות. לא עבודת הבימוי והצילום, לא המוזיקה של הנס צימר - שום דבר כאן לא מרשים במיוחד. כל מה שיש זה חול ועוד חול, אבל אין מה לאכול. אם נרצה לראות חול, נלך לים.
כן, יש בסרט רגעים יפים, מהפנטים ובלתי נשכחים, אבל רוב הזמן הוא אטום וסתום.
כמו בהרבה יצירות בימינו, יש בו יומרה זחוחה וגם אליטיזם אקסקלוסיבי. השחץ החזותי שלו, והעלילה הלא קוהרנטית, כאילו באים ואומרים לנו - לא נהניתם? זה כי אין לכם מסך גדול מספיק, או כי לא הבנתם את הספר כמו שצריך, או שניהם גם יחד.
נכון, חוץ מביקורת אמיצה וכתובה לעילא באינדי ווייר, רוב הביקורות הבינלאומיות עד כה השתפכו על "חולית". אולי בלב טהור, אולי גם בניסיון נואש ליצור כאן אירוע מהסוג שהקולנוע ותרבות הקולנוע כל כך זקוקים לו כרגע.
ברוח הימים, הסרט נוגע בשלל נושאים אקטואליים, אך לא באמת מעמיק בהם, וגם מציג ליהוק מגוון מגדרית ואתנית. עם זאת, בסופו של דבר הפוקוס נותר רוב הזמן על דמות אחת ועל שחקן אחד - טימותי שאלאמה, שהוא הילדון הכי לבנבן שאפשר להעלות על הדעת, כך שכרגיל בהוליווד, התקינות הפוליטית מתגלה כגימיק צבוע.
צבוע, מתנשא, נפוח ולא יותר מאשר הכנה לסרט המשך. תגידו מה שתגידו על "חולית", אבל התוצאה בהחלט מפליאה לגלם בתוכה את כל הרעות החולות של הוליווד בימינו. הסרט אומנם מבוסס על ספר משנות ה־60, אבל אין מתאים ממנו ל־2021.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!