לא חסרים סיפורי סינדרלה בעולם המוזיקה, והסיפור של סלין דיון הוא אחד הגדולים שבהם. היא נולדה בעיירה קטנה בקוויבק, הצעירה מבין 14 ילדים במשפחתה. כסף לא היה שם בכלל, אבל כישרון היה בשפע. בגיל 12 הקליטה הילדה הכישרונית את השיר הראשון שלה. אחיה שלח אותו למנהל המוזיקלי רנה אנג'ליל, שמיהר לקחת אותה תחת חסותו. בהמשך, אף שהיה מבוגר ממנה בחצי יובל, הפך גם לבן זוגה ולאבי ילדיה.

דיון עצמה הפכה לכוכבת ענקית שמחזיקה בשיאים רבים. בין השאר, היא המצליחה אי־פעם מבין המוזיקאיות שמזמרות בצרפתית, וחתומה גם על אחד משירי הנושא הקולנועיים המפורסמים אי־פעם, זה של "טיטאניק" כמובן. באמתחתה יש גם זכייה באירוויזיון, מטעם שווייץ, ועוד שלל כתרים ותארים. מה שהיה חסר לה זה סרט עלילתי על אודותיה - ועכשיו גם זה קורה. בערך.

בערך, כי לסרט קוראים "אלין" ולא "סלין", וכך גם לגיבורה שלו. הוא שואב השראה מחייה של דיון, אבל לא תמיד נצמד לעובדות. יצרה אותו ולרי למרסייה, שהיא צרפתייה ולא קוויבקית, והיא מי שמככבת בתפקיד הראשי, אף שהיא לא נשמעת כמו הזמרת ולא נראית כמוה, וגם לא מנסה.
למרסייה, אחת מאושיות התרבות האהובות בצרפת, היא בת 57, וכדי להדגיש את הממד הפנטסטי, היא זו שמגלמת את המוזיקאית בילדותה, בלי אפקטים או איפור שיצעירו אותה.

"מבחינתי, זו הייתה הדרך היחידה לעשות את הסרט", אומרת למרסייה בראיון לרגל צאתו בישראל בסוף השבוע. "לא רציתי לשקר. אני הרי לא נראית כמו סלין דיון. סלין דיון יש רק אחת, והיא עוד פעילה. מילא אם הייתי עושה סרט על מוצרט. הרי לא ראינו אותו בחיים וגם לא בטלוויזיה, אז אנחנו לא בדיוק יודעים איך הוא נראה. אבל כשאת עושה סרט על מוזיקאית שכולם מכירים, אין טעם לנסות לחקות אותה. הממד הפנטסטי גם אפשר לי לחרוג מהמציאות. הסרט מלא בהמצאות. אף אחת מהן לא דיבה - זה שקרים, אבל שקרים נחמדים. אתן דוגמה: לסלין במציאות יש קמע שהיא הביאה מיפן. בסרט, היא מקבלת אותו מאבא שלה כהמחשה לאהבה ביניהם. זה לא שקר מוחלט, זה פשוט שירת אותי מבחינה תסריטאית".

עד כמה סלין דיון פופולרית במולדתה?
"היא המלכה של קוויבק, חד־משמעית. היא הכוכבת היחידה שיצאה מהמדינה הזו וזכתה לתהילה בינלאומית".

אז איך זה שדווקא צרפתייה עשתה סרט עליה?
"לפעמים דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. לפעמים דווקא הריחוק מאפשר לראות טוב יותר. זה כמו שלי מותר לצחוק על אמא שלי, אבל לאף אחד אחר אסור. הקוויבקים לא יכולים להרשות לעצמם לגעת בסלין, במלכה האם שלהם. אני יכולתי לעשות זאת".

איך את מסבירה את זה שבימינו יש פחות ופחות כוכבי וכוכבות קולנוע, אבל מעמדן של אלילות רוק ופופ חזק מתמיד? לא רק סלין דיון, כמובן, אלא גם ביונסה, ריהאנה, טיילור סוויפט ועוד.
"כי שחקניות מגלמות דמויות אחרות, והן נבלעות בתוכן. מוזיקאיות מגלמות את עצמן. כשהן עומדות על הבמה מולנו, אנחנו רואים אותן. הן לא בעור של אף אחת אחרת. שחקנית בחיים לא תוכל להיות אייקון כמו זמרת. למי אכפת משחקנים? כמה סרטים כבר יש על שחקנים? יש סרט על פיטר סלרס, וזהו פחות או יותר. החיים של שחקנים לא מעניינים אותנו".

באחד מרגעי השיא של הסרט, הגיבורה לא מעוניינת להופיע יותר אחרי שהפכה לאמא, ומסבירה: "יש הרבה מוזיקאיות בעולם, אבל לבן שלי יש רק אמא אחת". זה משהו שסלין אמרה במציאות?
"כן. ברגע שהייתה אמא. זה מילא את חייה. היא הייתה מאוהבת בתינוק שלה, והיה לה פחות חשק להופיע. אני יכולה להזדהות עם זה. מניסיון, כשאת מאוהבת יש לך פחות חשק להצחיק".

יש סצינה שבה סלין רואה בטלוויזיה את ונסה פאראדי הצעירה, ומתמלאת קנאה כלפיה. גם זה מבוסס על המציאות?
"כן, סלין הייתה בהפסקה מקצועית של שנתיים, ואז היא רואה מישהי מאוד יפה, מאוד צעירה, שבניגוד אליה באותו שלב, גם מדברת אנגלית. רואים בעיניים שלה שהיא הייתה שמחה להתחלף איתה. התוספת היחידה של הסרט היא שכדי לנחם אותה, אמא שלה אומרת על ונסה 'אין לה קול'. זה הצחיק אותי. ביקשתי רשות מוונסה להכניס את זה, והיא הסכימה".

ואולי הכי מעניין - לפי הסרט, סלין לא רצתה בהתחלה לשיר את שיר הנושא של "טיטאניק".
"נכון, היא קיבלה גרסת דמו שלו, ולדעתי היא לא הייתה מוצלחת ולכן היא לא רצתה אותו. רנה אמר לה 'תנסי, מה כבר יכול לקרות?', והיום כמובן אין הופעה שבה היא לא שרה אותו".

"אלין" הוא אחד מן הסרטים הבולטים היחידים שמתייחסים לאירוויזיון.
"לא הייתה לנו רשות להגיד את המילה המפורשת. אני לא יודעת למה - אולי כי בזמן שצילמנו, וויל פארל צילם סרט על האירוויזיון בשיתוף פעולה מלא שלהם. במקום 'אירוויזיון', אומרים 'התחרות'. גם את המילה 'אוסקר' היה אסור להגיד, והפסלון שסלין מקבלת הוא פסלון צעצוע שקניתי ב־14 יורו". 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!