מהכישלון, דרך השבחים ועד שהפך לקאלט: 40 שנה ל"מתחת לאף"

ב-11 בינואר 1976, התבצעה אחת מהפריצות הנועזות והמתוחכמות ביותר בתולדות המדינה, כשעבריינים הצליחו לחדור באישון לילה אל בניין מטה המשטרה ביפו וגנבו כספת במשקל 400 ק"ג, שבה 1.6 מיליון לירות. "בחיים לא האמנתי שגנבים ייכנסו למתקן משטרתי ויגנבו כספת. זה נשמע לי בדיוני", מספר אשר הרפז, שותף בצוות החקירה. "היה ברור לנו שמישהו מבפנים, מהמשטרה, הדליף לגנבים את המידע".

איך התנהלה החקירה?
"התחלנו לחקור את כל הדמויות שהיו בקרבה לכספת, כי הבנו שלגניבה כזו נדרש מודיע רציני, שיודע את סדרי השמירה במתקן המשטרתי. היה ברור לנו שמי שעשו את המבצע היו חבר'ה מהליגה הלאומית, ולא עברייני רחוב, כי כדי להוריד כספת כל כך כבדה במרכז יפו באמצע הלילה, בלי להשמיע רעש - נדרשים מקצוענים אמיתיים".

לצורך החקירה גויסו לא פחות מ־76 שוטרים, שחולקו ל־15 חוליות. "תוך כדי החקירה התברר לנו שאיש המחלקה לחקירת עברייני מטבע חוץ היה מעורב במבצע הזה, שהובטח לו סכום כסף רב מהגנבים אם יסייע להם", מספר הרפז. "הוא הכניס את האחיין שלו, יהושע דרמון, שהיה לו עבר פלילי, לסוד העניינים. יהושע היה זה שהכניס את זכי שם טוב, 'החתול המטפס', למבצע. שוטר נוסף שסייע להם היה חיים באשי, שעבד באבטחת המתקן".

ארבעת החשודים נתפסו ונעצרו כעבור שבועיים. בהמשך עצרה המשטרה את שאר חברי הכנופיה: עמרם אביחיל, משה מאיה (שנמנה עם צוות הפורצים אך ברגע האחרון נתקף פחד ונמלט) ובנו אילן מאיה (שפיצח את הקופה) וגם משה חדד, שרכש את כלי הפריצה ובחצר ביתו בשכונת כפר שלם נפתחה הכספת.

"צוות החוקרים המיוחד הזרים לעולם התחתון הבטחות רבות לצורך קבלת מידע, שיביא לחשיפתם של הפורצים ומשתפי הפעולה", נכתב בעיתון "מעריב" ב־28 בינואר 1976 על הפרשה. "ידיעות רבות החלו להגיע מכיוונים שונים. בעבודת נמלים מוין המידע, עד שהצטיירה התמונה. העקבות הובילו אל מנהיג הכנופיה, זכי שם טוב, וחבריו.

"לא רק הרדיפה אחר הכבוד והכסף הדריכה את החשוד לפרוץ את בניין המשטרה ולגנוב את הכספת שהכילה פחות כסף מן הכספת הסמוכה לה. אנשים רבים היו מעוניינים להעלים תכנה של כספת זו דווקא. אלה הם אותם עבריינים, שתוכן הכספת, שטרות הכסף המזויפים והמסמכים, שימשו כראיות משפטיות נגדם".



מי רוצה סוף שמח?
שנה אחרי המקרה התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה גדולה על האירוע ועל תפיסת המעורבים. הבמאי יעקב (ינקול) גולדווסר חיפש אז רעיון לסרט, קרא את הכתבה ונדלק. "הבנתי שיש פה פוטנציאל לסרט", הוא אומר. "התחלתי לעבוד על תסריט ראשוני. אני מודע לזה שאני לא תסריטאי טוב אלא במאי טוב שיודע לעבוד עם תסריטים, אבל כתבתי תסריט בשביל שתהיה לי מסגרת לסיפור".

אך הרעיון לא קרם עור וגידים. ב־1981 הזמין אותו הבמאי מיקי גורביץ' להצגה שביים "ביער ביער" שמה, שעסקה בשני חברים עבריינים החשודים ברצח ידיד משותף, שנקלעים לאותו תא מעצר. ההצגה הופקה בהפקה עצמאית של השחקן המתחיל משה איבגי, שגם שיחק בתפקיד הראשי לצד שחקן צעיר נוסף - אורי גבריאל. זה היה המפגש הראשון של השניים. "ההצגה הייתה מדהימה ומטלטלת", מספר גולדווסר.

"שאלתי את מיקי מי כתב אותה, והוא סיפר לי שהכותב הוא חיים מרין, קצין בבולשת בתל אביב שעובד במחלקת מודיעין וכותב לפי הז'רגון העברייני שהוא שומע במסגרת עבודתו. צלצלתי לחיים וסיפרתי לו שיש לי תסריט, אבל שאני לא תסריטאי. הוא קרא את מה שכתבתי ואמר לי: 'הסיפור טוב אבל התסריט לא'. כך התחלנו לעבוד ביחד".

"באותה עת החלום שלי היה להיות מחזאי, תסריטאי, הרבה יותר מלהיות קצין משטרה", מספר מרין. "את התסריט להצגה 'ביער ביער' ולמחזה שעלה עוד קודם, 'סורגים', כתבתי בהשראת מקרים שבהם נתקלתי. במשך תשע השנים שבהן שירתי במשטרה, היו בממוצע 40 מקרי רצח בשנה וגם מעשי שוד ואירועי אלימות אכזריים - כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו".

דרושים מזרחים

לאחר כתיבת התסריט, הגיע שלב הליהוק. "היה ברור לי שסמי והרצל צריכים להיות בני עדות המזרח", מציין גולדווסר. "מעבר לעובדה שזה מה שהיה במציאות, הסרט גם העביר מסר של טיפול בבעיה החברתית של שכונות עוני ופשע, שהרוב הגדול של תושביהן היו בני עדות המזרח".
"עשיתי אודישנים לכל השחקנים ממוצא מזרחי שהכרתי", אומר גולדווסר. למבחני הבד הוזמנו גם שני הטאלנטים שגולדווסר ראה במחזה "ביער ביער", איבגי וגבריאל. "איבגי עבר בפעם הראשונה כי הוא איבגי, הכישרון היה שם. אורי גבריאל, שהוא שחקן ענק, לא התאים אז לדימוי שהיה לי לגבי סמי".

למה?
"באותה תקופה ראיתי את 'רחובות זועמים' של מרטין סקורסזה. רוברט דה נירו הביא שם הופעה מטורפת, אז הדמות שלו הייתה במחשבתי. ב'ביער ביער' אורי עשה קרחת והיה חזק, מרושע ואכזרי ומאוד לא התאים לדמות שדה נירו גילם ב'רחובות זועמים', אז היה לי קשה לראות אותו בתפקיד, למרות כישרונו".

למעשה, גולדווסר מצא שחקן אחר שהתאים לתפקיד, אך נסוג מהחלטתו ברגע האחרון. "לא אנקוב בשם השחקן כדי לכבד את פרטיותו, אבל החיצוניות והמשחק שלו היו מתאימים בדיוק", מספר הבמאי. "לחזרה הראשונה הוא הגיע עם דלת של ארון שעליה מראה. שאלתי אותו: 'בשביל מה הארון עם המראה?'. והוא אמר: 'זה בשביל הסצינה שסמי מתאמן מול המראה'. איך שהוא אמר את זה, הרגשתי שאני לא הולך לעשות חזרות על סצינות כאלה, כי זה תפקיד שמצריך גם סצינות ללא חזרות. חשבתי שאולי אותו שחקן לא מתאים".

בסופו של דבר, איבגי הוא זה שהביא לליהוקו של גבריאל. "משה אמר לי 'חבל על הסרט. אם כל השחקנים יהיו טובים, אז גם אני אהיה טוב וההצלחה תהיה יותר טובה'", משחזר גולדווסר. "משה התעקש שאתן לאורי עוד צ'אנס. הוא הזמין אותי שוב להצגה 'ביער ביער'. הפעם נסעתי באוטו איתו ועם אורי והבאתי את אשתי איתי, כי אני סומך על דעתה. לאורך הנסיעה הארוכה אורי היה מכונס בעצמו, ישב עם עיניים מושפלות וגוף מכווץ. לפני ההצגה אשתי היססה לגביו, אבל ההצגה הייתה שוב מצוינת ומטלטלת, ואשתי ישבה פעורת פה. בתום ההצגה היא אמרה לי: 'לא ידעתי שאורי כל כך גבוה'. הוא נראה לה גדול, למרות שהוא לא גבוה במיוחד. באותו רגע הבנתי שאולי הוא לא מזכיר את דה נירו, אבל הוא שחקן טוב ומתאים להיות סמי".

"ידעתי שמשה ואורי הם האנשים הנכונים לסרט, ולחצתי בכל כוחי על ינקול", מציין מרין. "שניהם כבר הכירו את סגנון הכתיבה שלי וידעו איך לשחק את הדמויות של פושעים. זה אחד מסודות ההצלחה של הסרט: הכימיה ביניהם. הם באו מוכנים וידעו בדיוק איך להיכנס לדמויות".
"אני זוכר כל יום צילום וכל פרט בצילומים, הם חקוקים במוחי", מספר גבריאל. "זה היה התפקיד הראשון שלי בקולנוע, והייתה התרגשות והתלהבות גדולה וכפי שאתה רואה את התוצאה על המסך - זה נשאר חי. עשינו את זה אמיתי. חוץ מלעשות שוד באמת - הכל היה שם".

איך הייתה ההרגשה להיכנס לדמות של סמי?
"בתיאטרון גילמתי עבריין פסיכופת, קרימינל, ואילו ב'מתחת לאף' זה עבריין צעצוע מהשכונה, שיש לו חלומות גדולים, גדולים עליו כנראה, ולכן הוא גם נופל כך באמצע. סך הכל אני מכיר את זה מהשכונה. אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה. היו לי חברים כאלה, והדמות היא קולאז' של כמה אנשים שאני מכיר".

אהבה ראשונה

שחקן נוסף שעבר דרך חתחתים כדי להתקבל לסרט היה השחקן והמסעדן צדוק צארום, שנבחר לגלם את הדמות של עזרא ג'אנה, "החתול המטפס". "אשתי ואני היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם כשעוזרת הליהוק, שרית ישי לוי, התקשרה ושאלה אם אני יכול לבוא לאודישנים", משחזר צארום בן ה־77. "אמרתי לה שלא אוכל בגלל הנסיעה, וכשאחזור נדבר. כשחזרתי צלצלתי אליה, אבל היא אמרה שהתפקיד נתפס".

אז איך בכל זאת קיבלת את התפקיד?
"שחקן תיאטרון היה אמור לגלם את התפקיד, אבל אז התברר שהייתה לו התחייבות לתיאטרון. ינקול לא ידע את מי לקחת. זה היה זמן קצר לפני תחילת הצילומים. בלילה הוא התעורר ואמר: 'יא, שכחתי מצדוק'. הוא הגיע למסעדה שלי עם המרצדס, הביא לי את התסריט ואמר לי: 'התפקיד שלך'".

יומיים לפני הצילומים נבחר השחקן מכרם ח'ורי לגלם את דמותו של קצין המשטרה בן שושן, החוקר את הפרשה. "לא התעמקתי יותר מדי בתסריט", מגלה ח'ורי. "ינקול אמר לי רק שבן שושן הוא ממוצא מרוקאי. מכיוון שכמה שנים לפני כן עשיתי תפקיד של מרוקאי בהצגה 'הג'וקר', ידעתי איך לעשות מבטא מרוקאי. אמרתי לינקול שלדמות שגילמתי בהצגה ההיא היה מום ברגל, והוא הסכים שאשלב זאת גם בסרט. עשיתי דמות דומה למה שעשיתי בתיאטרון, ולהפתעתי זה תפס".

לא דופקים קופה

"מתחת לאף" יצא לאקרנים ב־29 באוגוסט 1982. הקרנת הבכורה נערכה בקולנוע "אורלי" המיתולוגי בתל אביב. "בדרך כלל בהקרנות והצגות בכורה אתה מרגיש חשמל באוויר", אומר מרין. "הקהל הופך להיות עדר שנהנה מכל סצינה ונשבה בעלילה. אבל ב'מתחת לאף' לא הרגשנו את זה".

"זה היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. לא היו הרבה גברים בעיר, כי כולם יצאו להילחם. גם היה דיכאון לאומי, אז לאנשים לא התחשק לצאת ולבלות", משחזר גולדווסר. "בזמן אמת הגיעו רק 100 אלף איש לראות את הסרט".

המלחמה בעצם פגעה בסרט?
"זו לא הסיבה היחידה שהסרט לא הצליח. לדעתי הוא הקדים את זמנו מבחינת הסגנון. עד אז הגיבורים בסרטים היו ישרי דרך, שהולכים בכיוון אחד. פה אני מביא עבריינים בתור גיבורים, כאלה שמשקרים, לא אמינים, פחדנים, מפשלים, מתהפכים אחד על השני. הקהל לא היה רגיל לזה ולא היה בשל לסוג סרט כזה".

בשנות ה־80, עם פריחתו של שוק קלטות הווידיאו ותחילת עידן הכבלים הפיראטיים, התחיל הסרט לחלחל לתודעה הציבורית ולצבור פופולריות שהעניקה לו, במרוצת השנים, מעמד של קאלט. "כשהגיעו הכבלים הפיראטיים, הקרינו את הסרט נון־סטופ והוא התחיל לתפוס", אומר גולדווסר. "אחר כך הוא עבר לשקמיות של צה"ל. לא היה שקם אחד שלא הייתה בו קסטה של 'מתחת לאף', וכך זה צבר פופולריות, למרות שלא ראינו ממנו הצלחה כלכלית".

שיערתם שהסרט יגיע בסופו של דבר למעמד של קאלט?
"לא, כל המושגים האלה היו תיאורטיים. אני יודע שהרגשתי טוב לאורך הצילומים, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מוצלח. עשיתי כמיטב יכולתי בלי לדעת איך זה יתקבל".

גבריאל: "הייתה לי תחושה כזו. למען האמת, די הופתעתי שהסרט לא תפס בקולנוע אבל היו לו חיים משלו. הוא עשה את הדרך והגיע לקהל הרחב. עובדה, אנחנו מדברים על הסרט 40 שנה אחרי, ועד היום אני שומע ברחוב תגובות עליו ואנשים מצטטים אותו בעל פה".

מלבד המשפט היחיד שכתב גולדווסר והפך למצוטט ביותר ("אני סמי בן טובים דפקתי הקופה"), הסרט סיפק עוד כמה פנינים שהשתחלו לסלנג הישראלי. "וואלק נרביץ מכה - המדינה תזדעזע" או "החתול המטפס יצא לפנסיה" ו"גם מילה זה יותר מדי".

"השתדלתי להיצמד בסרט לשפת הרחוב, שהייתה פופולרית בקרב העבריינים אז", מספר מרין. "באותה תקופה היו את השפה העברית התקנית או סלנג ושפת רחוב. כיום אנחנו נמצאים בתקופה שבה יש ערבוב מוחלט".

למרות כישלונו בקופות, זכה הסרט לשבחים ולביקורות מהללות. "סיפור פשע מינורי מרתק. הסרט מבוים, כתוב וערוך במקצועיות", נכתב בעיתון "דבר". "אקשן תוצרת הארץ", נכתב ב"מעריב", ו"העולם הזה" השתפך כשטען שזהו "אחד מסרטי הפשע הטובים ביותר". בקיץ 1982 התקבל "מתחת לאף" לפסטיבל סרטים יוקרתי בסיציליה, וזכה בפרס השופטים בפסטיבל קולנוע בצרפת.

מה סוד ההצלחה של הסרט?
גולדווסר: "הסרט מספר על הדמויות מהעולם הזה בגובה העיניים. בסרטי הבורקס, למשל, הסטריאוטיפיות של המזרחים והאשכנזים הייתה בולטת, הייתה בהם הרבה עבודה על מבטאים והגחכה של הדמויות. ב'מתחת לאף' הסתכלנו על הדמויות בגובה העיניים. אורי ומשה מבחינתנו היו הצ'ארלס ברונסון והקלינט איסטווד שלנו. יש אירוניה לאורך כל הסרט, אבל זו אירוניה שעובדת גם על המשטרה וגם על העבריינים. אין הגחכה של הדמויות, אין מבטאים. ההתייחסות שלנו הייתה שזה עולם לגיטימי קיים".

מרין: "לא היו אז סרטים בסגנון הזה שהפכו את הפושעים לגיבורים. במובן הזה, הסרט היה אנטיתזה לסרטי הבורקס".
צארום: "הסרט מכר לקהל את המציאות כמו שהיא, וזה דיבר לאנשים וגרם להם להזדהות עם הדמויות".

גבריאל: "עוצמת החוויה וההתלהבות שהייתה מצד כולם בעשיית הסרט באה לידי ביטוי על המסך. זה היה הסרט הראשון של כולנו, זו הייתה חגיגה".

ח'ורי: "הקסם לדעתי הוא הנאיביות והראשוניות של כל מי שהשתתף בסרט. הייתה לכולנו כוונה טובה, וזה תפס. אחרי כל השנים האלה, בכל פעם שאני מגיע לתל אביב ומזמין מונית, כל נהג מונית בלי לצאת מן הכלל ישר מזהה אותי מהקול ואומר לי: 'היי, בן שושן', ומדקלם לי משפטים מהסרט".