הם היו ארבעים נערים ונערות, מרביתם מעולי דמשק וחלב שבסוריה שנמנו עם גרעין "אייל", ממייסדי קיבוץ כיסופים בראשית שנות ה-50'. ואף שחלפו יותר מיובל שנים מאז עזבו עם משפחותיהם ובזה אחר זה את הקיבוץ שבעוטף עזה, הקיבוץ אינו עוזב אותם.
סרט דוקו חדש של התסריטאית והבימאית גליה שילוח "מזרחים בקיבוץ", (יוקרן ב-16.3 וב-19.3 בסינמטק תל אביב), מלווה את חברי הגרעין שהם חבריהם הקרובים של הוריה יצחק מרגלית שילוח, שהיו מעמודי התווך של הקיבוץ, כשלתוך מסעם האישי והגיאוגרפי נמזג בסרטה נרטיב שונה המפריך את הטענה שחלחלה עמוק בתודעה הישראלית, על יחסם הגזעני והמפלה של הקיבוצים כלפי עדות המזרח, ומציג סיפור שעיקרו קבלה ואהבה של גיבורי הסרט ושל אלפים רבים ילדים ובני נוער מעולי ארצות ערב שנקלטו בקיבוצים לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל.
סיפורם של יצחק שילוח, רפאל קוש, נסים חי, שמואל מעודד שלמה חפיך ואחרים מתחיל באמצע שנות הארבעים בעקבות חילופי השלטון בסוריה והברחתם של 1,300 ילדים ובני נוער יהודים מדמשק וחלב לארץ ישראל, על ידי הפלמ"ח ותנועת "החלוץ". רבים הגיעו ללא הוריהם וחלקם הגדול נקלט בקיבוצים.
יצחק שילוח נזכר כיצד הזדהו בגבול באמירת "שמע ישראל", חברו רפאל קוש, שהיה בן עשר הגיע עם אחיו בן השבע, וכאן הפרידו ביניהם הוא נשלח ליגור ואחיו הועבר לגבת. הוא נזכר בהלם הראשוני של חיי הקיבוץ כולל המקלחות "הטוש" שלא הכירו מהבית שם התרחצו בפיילה, בגעגוע לבית ההורים, והמחשבה התמימה שיוכל לעשות את הדרך לדמשק בחזרה אל אמא.
בהמשך, עם הגעת הוריהם הם מצטרפים למשפחותיהם שמוקמו בשכונת התקווה בתל אביב, עשר נפשות ויותר בחדר אחד. "זה לא היה סתם עוני, זו היתה אביונות" מדגיש רפאל קוש.
כשאחיהם הגדולים מגוייסים להילחם במלחמת העצמאות והמצב הכלכלי בבית קשה נאלצו הנערים לעזוב את בית הספר ולצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. יצחק בן ה-13, עבד כאינסטלטור, רפאל בן 12 היה נער שליח. "לא היה מה לאכול בבית. אמא ניקתה רגלי כבשים, והיתה מכינה מחטים לפרימוס כדי להביא עוד כמה גרושים הביתה" מספר קוש.
את השינוי בחיים של נערי דמשק הוליכה שמועה אודות הקן של תנועת הנוער העובד והלומד ביד אליהו. "בסוף יום העבודה הגענו לקן שהפך לנו לבית ראשון. הפלמ"חניק צבי איילון לימד אותנו להאזין לתקליטים בפטיפון, שאלנו ספרים מהספרייה והכרנו את הארץ דרך הרגלים" נזכר יצחק שילוח.
"היינו הפרוליטריאט במהותו. בסדרת פעולות בתנועת הנוער הטמיעו בנו את הסוציאליזם, למדנו את מרקס ואנגלס קראנו מתוך המניפסט הקומוניסטי וחלק מהקפיטל" מספר רפאל קוש "כשבגין הגיע לשכונת התקווה להלהיב את אוהדיו הרבים בשכונה, העזתי ואמרתי לאנשים בקרבתי שהוא פשיסט, הם כמעט עשו בי לינץ'. החיבור לתנועה ולסוציאליזם היה מרד גדול בהורים, שהיו אנשים דתיים. אני, עד גיל 15 עוד הנחתי תפילין".
בשלב הבא נשלחו חניכי הנוער העובד להכשרה בקיבוץ בית השיטה. "היה קשה לעזוב את ההורים, המצפון הציק כי היינו המפרנסים. אבל בית היה העבר ואילו בית השיטה היה העתיד. כאן היינו לצברים והשתלבנו בחיי הארץ" אומר יצחק שילוח.
בסרט מפגישה גליה שילוח את חברי הגרעין, כיום בעשור השמיני והתשיעי לחייהם עם מי שהיתה המדריכה הנערצת שורי מיינרט בבית השיטה. "הם היו אחד אחד ואני התאהבתי בהם מיד" משתפת מיינרט "נערים ונערות בלי רגשי נחיתות, אלא עם רצון מלא ללמוד ולבנות לעצמם חיים אחרים. המורים שלהם היו עזריה אלון ויצחק טבקנין שחינכו אותם על ברכי האידאולוגיה ההתיישבותית" היא אומרת כשהחבורה הנרגשת קוטעת אותה עם שירת האינטרנציונל.
בזכות עוצמתה של הקבוצה, הוחלט בקיבוץ המאוחד שעליהם לחזק את הקיבוץ הצעיר כיסופים ולמרות שרצו להישאר בבית השיטה, חברי גרעין "אייל" צייתו לצו התנועה ובאו חדורי רוח עשיה לכיסופים והיו לעמוד התווך של הקיבוץ, שחבריו החזיקו 17 ענפים ומילאו תפקידים מרכזיים כמו מזכיר קיבוץ, רכז משק, רכז עבודה רכז בניה, מנהל בית ספר איזורי ועוד.
באמצע שנות השישים נשבר החלום, והחל גל עזיבה של גרעין "אייל" על משפחותיהם בזה אחר זה את הקיבוץ. גליה שילוח היתה בת שש כשהוריה עזבו ראשונים מהגרעין את כיסופים. עד היום צורבת בה תמונת העזיבה, כאף אחד מהחברים לא נפרד מהמשפחה. "עוזבים נחשבו אז לבוגדים" מסביר אביה.
"למרות שכולם עזבו את הקיבוץ הם נשארו יחד לאורך כל השנים, כמו קיבוץ מחוץ לקיבוץ" אומרת שילוח. "עוד לפני שחשבתי שיהיה מזה סרט, תיעדתי את המפגשים שלהם בימי עצמאות ובפגישות אחרות. הם המשפחה הראשונה שלי, אני קשורה אליהם יותר מאשר לדודים ולדודות שלי" אומרת שילוח.
בבואה לפענח את הסיבות בעטיין עזב גרעין "אייל" את כיסופים, מביאה הבימאית למסך את הנרטיב לאורו גדלה, לפיו לא רק שלא היתה בקיבוץ אפליה בין מזרחים לאשכנזים, הקיבוץ עטף וטיפח אותם. "ככל שבגרתי הבנתי שיש פה סיפור יוצא דופן, שאינו אופייני רק לגרעין 'אייל' אלא לאלפי בני נוער וילדים בהם מזרחים שנאספו מהרחובות והקיבוצים פתחו את דלתם וקלטו אותם" אומרת גליה שילוח.
בבית לא התמרמרו בגין קיפוח?
"לא שמעתי את הורי או חבריהם מדברים על תחושת אפליה וקיפוח. ובקיבוץ לא ניסו למחוק את המזרחיות שלהם, היא היתה מובנת מאליה, עד היום הורי מדברים בחית ועין. הקשיים שהם וחבריהם עברו אינם ממקום של 'אכלו לי, שתו לי', אלא קשיים שאופיינים לחברת מהגרים".
יצחק שילוח מתועד בחצר המשק כשהוא מצביע על מפעלי הבניה שהקים בהיותו רכז בניה בקיבוץ ובהמשך בכל איזור הנגב המערבי. "כשהורי הגיעו לכיסופים היו רק אוהלים ושני צריפים. כשעזבנו לאחר 12 שנים הקיבוץ היה בנוי לתפארת. אבא שלי בנה את חדר האוכל, בתי הילדים, בתי החברים , בית התרבות. הוא יצחק מדרכות והקים את האסם והלולים וכן, גם את בריכת השחיה" משחזרת שילוח.
רפאל קוש שחי בקיבוצים לאורך 30 שנים, מהן 17 שנים בכיסופים כאן כיהן בתפקידי גזבר ומזכיר קיבוץ אומר: "בילדותי כילד חוץ אולי היתה אפליה בין בני המשק וילדי החוץ, להם הם נתנו יותר, אבל ממילא הכל היה צנוע בימים ההם. אבל כחבר קיבוץ לא הרגשתי גזענות קיפוח ואפליה. להיפך. אהבו אותנו כי עבדנו מצויין והיינו אידיאליסטים. עד היום, אנחנו לא מסיימים פגישה של הגרעין מבלי לדבר על כיסופים . הקיבוץ נמצא עמוק בלב ובראש שלנו. כואב לנו שעזבנו, אנחנו דואגים ומתעניינים במה שקורה בכיסופים. עזיבת הקיבוץ היתה קריעה, כמו אדם שיוצא בשאלה או שנאלץ לעזוב את דתו".
לדברי קוש, דווקא בעיר הן כנער וגם לאחר שעזב את הקיבוץ, חש בגזענות "המעסיק שלי היה מכנה אותי כילד, 'פרענק פארח', ו'חתיכת כלום'. בעוד שבקיבוצים אהבו אותנו היינו אנשים שהגיעו מסוריה, מצרים, עיראק ועוד, חבורה אידאולוגית שבאה לעבוד ולהגשים" אומר קוש.
"בלי התנועה והקיבוץ היינו כלום, אפס. אפס. הקיבוץ קידם אותנו ועובדה שהגענו למה שהגענו. לא הרגשתי 'מזרחי', לא היתה אפליה, ניתנה הזדמנות לכל אחד. והרצון לקידום היה תלוי בנו" חורץ נסים חי ששימש מזכיר ורכז עבודה בקיבוץ.
אז למה הם עזבו?
גליה שילוח: "בגלל פערים מנטליים מול הגרעינים המייסדים האחרים שהגיעו מארה"ב ומדרום אמריקה. הם גדלו עם כפית כסף וזהב בפה, לחלקם כבר היו תארים אקדמאים, אחרים ויתרו על לימודים באוניברסיטת קולומביה ועלו לארץ להגשים את החלום הציוני. זו בהחלט היתה הקרבה גדולה, אבל הם לא היו אנשי מעשה, בעוד שגרעין 'אייל' עבדו בלי שעות האמריקנים דיברו אנגלית בחדר האוכל, כאילו לא עשו מאמץ להשתלב הקיבוץ החליף חברים ולא היה יציב".
על עזיבת כיסופים אומר רפאל קוש: "אלה לא היו החיים שחונכנו אליהם כחברה קיבוצית ולאחר 17 שנים בכיסופים, משהגיעו מים עד נפש הודעתי על עזיבה. זו היתה עזיבה אידאולוגית".
מרבית העוזבים מגרעין "אייל" עברו לחיות במושבים, ומילאו תפקידים בכירים עם שליחת, גם מחוץ לקיבוץ. "כשאני עורך השוואה אני רואה את ההבדלים לטוב ולרע, בין מי ממשפחתי שחיו בקיבוץ ומי שלא. בקיבוץ גדלנו על שיוויון מגדרי, השכלה ועבודה. אלה היו השנים המעצבות ביותר בחיינו כישראלים" מעיד רפאל קוש.
במהלך העבודה על הסרט פנתה הבימאית גליה שילוח בבקשות מימון מקרנות הקולנוע, וכשפרטה את נושא הסרט, זכתה לתגובות לעגניות כמו "נו, עוד סרט על מדע בדיוני" ו"אין דבר כזה מזרחים בקיבוצים". גם קרוב משפחתה ממנו ביקשה לשאול מצלמה לצורך לימודי הקולנוע, הבטיח לה ש"עם שם מזרחי כ'שילוח' לא תגיעי רחוק בחוג לקולנוע".
שילוח מקווה שהסרט יגיע גם אל הפוליטיקאים, אלה שבזמן המתאים להם שבים ושולפים את השד העדתי מהבקבוק, ומקווה לשבור את הנרטיב השליט בדבר קיפוח ואפליה של הקיבוצים את בני עדות המזרח. "השימוש בשד העדתי היה לנו לזרא. הלא המזרחים כבשו כל חלקה טובה, והגיעו לעמדות ולהישגים בכירים בארץ. כשח"כ אמסלם ודומיו מעלים באוב את שנות החמישים, זה פופוליזם טהור" אומר רפאל קוש.
"בואו לא נעוות את ההיסטוריה" אומר גליה שילוח "כשבגין ירק בפרצופם של הקיבוצים הוא שכח לספר שאף אחד לא חיכה לחלוצים מקימי הקיבוצים בהגיעם לארץ. ובבית השיטה חילקו חצי ביצה לכולם ולא רק למזרחים. כולם חיו בצמצום, ולמרות זאת הקיבוצים קלטו עשרות אלפי ילדים ובני נוער מארצות האיסאלם. אמנם אין לי נתונים סטטיסטיים, אבל אני משוכנעת שרבים מהמזרחים שהתחנכו וחיו בקיבוצים הם אנשים שהצליחו בחייהם".
"מזרחים בקיבוץ"
תסריטאית ובימאית: גליה שילוח
צלם ומפיק: אלדד בוגנים.
עורכת: ענת צום אילון.
הסרט מוקרן בבכורה במסגרת אירועי חודש של קולנוע נשי בסינמטק תל אביב.
יום שלישי 15.3 ב-12:30
יום רביעי 16.3 ב-18:15
יום שבת 19.3 ב-11:00