השחקנית גאולה נוני הייתה רק בת 17 כשכבשה את עולם הקולנוע הישראלי בדמותה של הצברית המחוזרת בסרט "איי לייק מייק", ובהמשך גילמה את מושא אהבתו של אריק איינשטיין ב"סאלח שבתי". לאורך השנים ועד מותה ב־2014, בגיל 72, כתוצאה ממחלת הסרטן – היא נחשבה כאחת השחקניות האהובות ביותר, אבל גם כמי שלא זכתה להגשים את הפוטנציאל שהיה טמון בה.
"גאולה לא זכתה להערכה בחייה כשחקנית", טוען השחקן ישראל טרייסטמן, חברה ושותפה להצגות. "אם תשאל היום שחקנים צעירים מי זו גאולה נוני, הם לא יידעו. לא נשאר כלום. וחבל שכך. היא הלכה לסרטי בורקס כי הציעו לה כסף טוב. היא לא אשמה בזה שהיא הלכה לשחק בתפקידים סטריאוטיפיים כאלה. היא הייתה צריכה להתפרנס, אבל זה מנע ממנה להתפתח כשחקנית".
"לא העריכו אותה מספיק", אומרת גם קרובת משפחתה, הזמרת והשחקנית פזית נוני. "התפקידים שהיא קיבלה פחות מיצו את מלוא הפוטנציאל שלה. אני חושבת שהיא הייתה יכולה לעשות הרבה יותר דברים מגוונים ולקבל תפקידים הרבה יותר משמעותיים. כשאתה שומע גאולה נוני, עולים לך בראש סרטי בורקס, יהודה בארקן, זאב רווח וטלנובלה, אבל היא לא מצטיירת לך כשחקנית. זוכרים את החינניות, היופי וגומות החן שלה, אבל פחות זוכרים את כישרון המשחק שלה".
"היא התחילה את הקריירה שלה בקולנוע הישראלי כאייקון של צבריות, ובמהלך השנים עברה תהליך של התמזרחות שקרה לראשונה ב’סאלח שבתי’", אומר פרופ’ רמי קמחי מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "אז זה המשיך לתפקידים יותר קטנים ופחות חשובים בסרטי בעז דוידזון כ’צ’רלי וחצי’ ו’משפחת צנעני’. היא עברה מלשחק את הצברית ללשחק את הצד השני של המשוואה. זה כלא אותה בתוך הגטו של המזרחיות".
נוני נולדה ב־9 ביוני 1942 לאם שעלתה מאוסטריה ולאב שעלה מתימן. "גאולה ואני גרנו בשכנות בצפון תל אביב ליד הנמל", מספרת חברת הילדות שלה, הזמרת עדנה גורן. "כיוון שהיא הייתה גדולה ממני בשנה וחצי, היא הייתה מגיעה בכל בוקר לקרוא לי ללכת לגן. היא הייתה בכיתה של הגדולים ואני של הקטנים. כילדות היינו יושבות בחצר שלי בבית ושרות שירים ברוסית. היא הייתה עושה הצגות בגן, ותמיד שרנו ביחד, זה עבר אצלנו בדם. היא הייתה שובבה גדולה, חיננית וכל כך יפה. חיזרו אחריה הרבה בנעוריה. היא הייתה ילדה ונערה אהובה. היא הייתה כבר אז דומיננטית, וכולם התאהבו בה ובכישרונה".
בגיל 15 הצטרפה נוני לתיאטרון הסמבטיון בניהולם של זאב ברלינסקי ומרדכי בן־זאב. בגיל 17 הצטרפה ללהקת מועדון התיאטרון החיפאי, שם פגשה את מי שהפך לבעלה הראשון – הפנטומימאי סמי מולכו. פריצתה הגדולה התרחשה כאמור כשנבחרה לגלם בסרט "איי לייק מייק" (1960) את דמותה הצברית של נילי דמארי, שכובשת את לבו של מייק, התייר האמריקאי. "זה היה סרט מהז’אנר של הקומדיות המשפחתיות אשר פתח את הקולנוע המסחרי שכיוון לקהל הרחב", אומר פרופ’ קמחי. "גאולה מגלמת שם את הצברית האולטימטיבית. האתניות שלה לא מודגשת בסרט זה".
הסרט זכה להצלחה רבה, הוקרן בפסטיבל קאן והפך את נוני לכוכבת. בשנת 1961 התגייסה ללהקת הנח"ל ושירתה בתוכניתה ה־15, "היאחזות בחלל", לצד פופיק ארנון וגבי אלדור. בהמשך נישאה למולכו ונסעה עמו לאירופה, שם פיתח קריירה מפוארת. היא, מצדה, למדה ריקוד אצל הכוריאוגרפית הגרמנייה הנודעת מרי ויגמן. כעבור חודשים ספורים הזוג התגרש.
עם שובה של נוני לארץ בשנת 1962 הצטרפה לתיאטרון הבימה ולוהקה לתפקיד הראשי במחזמר "אירמה לה דוס", לצדו של אריק איינשטיין. "במקור התפקיד הראשי של אירמה היה שלי, אך כשנסעתי לשליחות ברוסיה, גאולה החליפה אותי וקנתה את עולמה בכישרונה", מספרת השחקנית דינה דורון. "האישיות שלה פרצה החוצה דרך המשחק שלה. גאולה הייתה חלום של בנאדם, מלאת חיים, הומור וטוב לב. גם את הרגעים הקשים שלה היא קיבלה בצורה בוגרת ועם הרבה תבונה וסובלנות וגם עם חיוך".
הופעתה ב"אירמה לה דוס" הובילה אותה ואת איינשטיין לגלם בני זוג גם על המסך הגדול בסרטו של אפרים קישון, "סאלח שבתי", שבו גילמה את חבובה, בתו של סאלח (חיים טופול), בעוד איינשטיין גילם את זיגי, הקיבוצניק הצבר המאוהב בה. בסרט אף ביצעו את הדואט הנצחי "לי ולך". "כישרון המשחק שלה בא לידי ביטוי בסרט ‘סאלח שבתי’ שבו יש לה תפקיד גדול הרבה יותר מהסרטים האחרים, והיא גם שרה בו", מציין פרופ’ קמחי. "היא מצליחה לגלם את דמותה של חבובה בכישרון רב, למרות שזה לא היה לה כל כך טבעי כי היא לא גדלה בתנאים האלה. היא גדלה בבית בורגני ולא במעברה".
"הזיכרון הראשון שלי מגאולה היה על סט הצילומים של ‘סאלח שבתי’", נזכר רפי קישון, בנו של אפרים. "הייתי בן 6, ומתחתית גילי כבר הייתי מאוהב בבחורה היפהפייה המתוקה הזו עם החיוך המקסים וגומת החן המשגעת. אבי היה מוקסם מהכישרון ומהיופי שלה. היא הייתה פנינה מדהימה. אבי תמיד אמר שגאולה נוני היא המודל המושלם של חבובה: היפהפייה עם השיער השחור והחיוך המשגע".
הסרט הפך לשובר קופות, היה לסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וגם הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב. בשנת 1988 נוני סגרה מעגל כששבה לשחק ב"סאלח שבתי", גרסת המחזמר המצליחה בתיאטרון הבימה, הפעם בתפקיד אתרוגה, אשתו של סאלח (זאב רווח) ואמה של חבובה (דפנה דקל). "היה ברור לאבי שכשהסרט האייקוני יהפוך למחזמר – גאולה תשתתף בו", מספר קישון.
לכל פיפס
לאורך שנות ה־60 נוני כיכבה בתפקידים דרמטיים בסרטים כמו "רק לא בשבת" (1964), "פיצוץ בחצות" (1965) ו"האם תל אביב בוערת?" וכן בתפקידים ראשיים במחזמר "ירושלים שלי" (1969) ובהצגה המוזיקלית "אמי הגנרלית" (1970) לצד חברה, השחקן גבי עמרני. "גאולה ואני הכרנו בצעירותנו כי הסתובבנו באותם חוגים של שחקני תיאטרון", מספר עמרני. "היא ממש הייתה משפחה עבורי. היא דאגה לכל פיפס שקרה לי ואני דאגתי לכל פיפס שקורה אצלה, ולכן האבידה הייתה קשה מאוד. אחר כך שיחקנו יחד גם ב’משפחת צנעני’ (1976), והיא הייתה נהדרת. בזמנו לקחו שחקנים לתפקידים בסרטים לפי המוצא שלהם, לפי הטייפקאסט שדבק בהם, וכך בחרו גם את גאולה וגם אותי לסרט".
בשנים שלאחר מכן המשיכה נוני לככב בשלל סרטי קולנוע שביססו מעמדה כשחקנית מובילה, בהם "צ’רלי וחצי" (1974), "לא לעלות יותר" (1979), "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב" (1989), "אבא גנוב 3" (1991), "פעמיים בוסקילה" (1998) ו"סימה וקנין – מכשפה" (2003).
"גאולה הייתה שחקנית טבעית עם המון מתיקות, כאילו היא שיחקה את עצמה. גם בסרטים וגם בתיאטרון וגם כששיחקה את האמא במחזמר ‘סאלח שבתי’ - היא ממש התייחסה לשחקנים כמו ילדים שלה", מספרת חברתה, השחקנית נירה רבינוביץ’. "בימי הכוכבות הגדולה שלה היא לא באה בגישה של ‘תראו, אני מפורסמת’. כולם הכירו אותה והיא נשארה אותה גאולה. גם כשהייתה מבוגרת, היא נשארה עם אותם פנים מתוקות של הילדות. נהגנו להפליג על גלי הדמיון. לגאולה היה ראש פתוח, חופשי ואסוציאטיבי".
"הכרתי את גאולה לראשונה כשהגעתי לצלם אותה ככוכבת ההצגה ‘אמי הגנרלית’", נזכר הצלם יוני המנחם, שצילם סטילס למרבית סרטי הקולנוע המקומיים בשנים ההן. "ההיכרות היותר רצינית בינינו החלה להירקם ב’צ’רלי וחצי’ ואז ב’משפחת צנעני’, והקשר שלנו רץ קדימה למשך הרבה שנים. נפגשנו בחברותא ביחד: היא הייתה אצלי בבית ואני אצלה. היא הייתה כמו בת משפחה. משהו יוצא דופן בשבילי. היא הייתה מצחיקה ברמות. היא ידעה לחקות, להצחיק, לספר סיפורים ולהפנט בסיפורים שלה. היא ידעה גרמנית פרפקט, והיא אפילו הייתה מדברת עם אשתי בגרמנית. היא הייתה צנועה, לא מתנשאת, לא כועסת ולא צועקת, אלא רק עושה טוב לכולם על הנשמה".
בשנת 1971 נישאה נוני לאיש העסקים האוסטרי הנרי (הייני) לידר ועברה להתגורר עמו בווינה. שם שיחקה בתיאטרון העממי של וינה והופיעה בתיאטראות נוספים בגרמניה ובשווייץ. "הגעתי לווינה בשנת 1985 בעקבות ההצגה ‘גטו’ של יהושע סובול בבימוי יוסף מילוא", נזכר טרייסטמן. "גאולה הגיעה לערב הבכורה שלנו והכרתי אותה שם. בערב הראשון שלנו בווינה היא הזמינה את כל השחקנים לארוחת ערב בביתה. לאורך התקופה שלי בווינה היא התנהגה כמו אמא: לפני התיאטרון הייתי עובר אצלה והיא הייתה מכינה לי סנדוויץ’ ושמנת עם תותים כדי שיהיה לי מה לאכול בתיאטרון".
בשנת 1994 שבה נוני לישראל לצמיתות ובאותה שנה כבר כיכבה על המסך לצדו של זאב רווח בסדרה "פאפא". במשך השנים שיחקה נוני גם בשלל התיאטראות. "גאולה ידעה יידיש מצוין", אומר טרייסטמן ששיחק לצדה ב"כתובה" ביידישפיל. "היא גם אלתרה ביידיש וסיפרה בדיחות ביידיש, שאותן הייתה כותבת על נייר. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות ומהאישיות שלה על הבמה כי היא הייתה מאוד דומיננטית. היה לה חלום שנרים ערב מוזיקלי שבו יהיה כלול גם ‘לי ולך’, אבל כל הזמן דחיתי את זה כי פחות האמנתי בשירי אהבה אז, וזה לא יצא לפועל".
הגלגל התהפך
בעשור האחרון לחייה השתתפה נוני בעיקר בהצגות של תיאטרון הקאמרי, בהן "הצמה של אבא" (2004), "ג’וני הלך" (2009), "ינטל" (2009) ו"חורף מתחת לשולחן" (2010). "הכרתי את גאולה כששיחקנו יחד בהצגה ‘הצמה של אבא’", מספר השחקן איציק כהן. "החיבור איתה היה מיידי. היא הייתה אישה חמה, חכמה, פלפלית, עם אהבה למקצוע ולפרטנרים. מהר מאוד היא הפכה להיות חלק מהמשפחה שלי. היה לה מה להגיד על כל דבר. היא אהבה לעשות מעשי קונדס על הבמה. הייתה מאוד לא טכנית ותמיד שיחקה מהלב".
"רבים התייחסו אליה כחיננית ויפה, אך מעטים התייחסו לטיפול שלה בטקסט שהיה מדויק, מפעים ועם זאת עדין", מציינת פזית נוני. "היא שידרה לקהל משהו שיצר חום ואמפתיה גדולה כלפיה".
בשנת 2001 לוהקה נוני לטלנובלה "לגעת באושר", שבה גילמה את דמותה של מלכה אברהם, שנפטרה במהלך הסדרה מגידול סרטני בראש. "גאולה הייתה שחקנית מעולה", אומר התסריטאי והיוצר גל פרידמן. "הייתי עצוב כשהדמות שלה כאמא נפטרה ואז גם היא עצמה נפטרה די באותה הדרך. בהתחלה שחקנים בליגה שלה לא רצו להופיע בטלנובלה כי זה היה חדש ולא ידעו מה זה, והיא זרמה בכיף ושמחה מאוד. זה מעיד על הגדולה שלה".
התפקיד הבולט האחרון של נוני בטלוויזיה היה בסדרה "בלו נטלי" (2010) לצד צביקה הדר ודפנה דקל. "בערך באותה תקופה החלו לתקוף אותה סחרחורות, והיא הייתה נופלת, אז חברה שלה עודדה אותה ללכת להיבדק, ואז היא גילתה שהיא חולה", מספרת גורן. "אפילו בצר לה היא לא הייתה בוכה ומבכה את מר גורלה, אלא תמיד שמרה על מורל גבוה, אבל לצערנו הרב מצבה הלך והחמיר. זה היה מזעזע בשבילה כשהיא חלתה".
"ליוויתי אותה הרבה בתקופה הקשה שלה, והיא תמיד שמרה על חוש הומור", מספרת פזית נוני. "ב־2011, שבועיים אחרי שהיא הופיעה איתי על הבמה במופע השקת האלבום שלי, היא גילתה על הסרטן במוח. היא קיבלה את זה קשה, אבל לאט־לאט היא הבינה שזהו זה. בהתחלה היא הייתה מלאת תקווה. בתקופה הקשה הייתי באה אליה עם הגיטרה, היינו שרות ומספרות בדיחות וצוחקות עד דמעות. היא הרגישה, גם בימיה האחרונים, מסופקת מהדברים שהיא הספיקה לעשות. לא שמעתי ממנה מרמור. היא בעיקר התבאסה מזה שהיא לא יכולה לעלות על במה בגלל המחלה".
"היא הייתה אישיות מאוד תובענית גם כלפי עצמה וגם כלפי אחרים, אבל בראש ובראשונה התובענות הייתה כלפי עצמה", מספר עמרני. "היא לא רצתה שירחמו עליה לקראת הסוף, ולא נתנה לאיש, גם לא לקרובים לה ביותר, לדעת שמצבה לא טוב. היא הייתה הולכת בגב זקוף ומורם גם כשהיא כבר לא יכלה ללכת".
"כשהמחלה תפסה אותה היא הייתה בהתחלה די אופטימית", מציין המנחם. "כשאשפזו אותה באיכילוב, היא הייתה בטוחה שהיא יוצאת מזה והתחילה לעשות תרגילי פיזיותרפיה וביקשה שאבוא עם מצלמת וידיאו ואסריט את התרגילים שהיא עושה כדי שיהיה לה סרטון להישרדותה כי היא הייתה בטוחה שתבריא. אבל התהפך הגלגל, והיא הבינה שזה לא בדיוק כך".
ב־10 בנובמבר 2014 נפטרה נוני בבית החולים איכילוב ונקברה בבית העלמין בנחלת יצחק בתל אביב, כשאלפי שחקנים, קולגות ומעריצים הגיעו לחלוק לה כבוד אחרון. "אני זוכרת בלוויה שלה משהו מיוחד", מסכמת רבינוביץ’. "מצד אחד זו הייתה פרידה עצובה וטבולה בדמעות, ומצד שני כולנו צחקנו כי זה מה שהיא הייתה רוצה שיישאר בלבנו – הצחוק והחיוך האינסופי שלה. זו הייתה גאולה"
