לפני שנתיים פסטיבל הקולנוע ירושלים לא התקיים בגלל הקורונה. לפני שנה התפרצות של המגיפה מנעה אירוח מבקרים מחו"ל בפסטיבל. השנה, לראשונה זה שלוש שנים, יש בו אורחים ואורחות, ועוד איזה!
קודם כל: שרלוט גינסבורג, שרק מילה אחת הולמת כדי להגדיר אותה - אייקון. השחקנית והמוזיקאית תגיע לירושלים עם שני סרטים טריים בכיכובה - "ציפורי לילה" ו"האשמה", שאותו ביים בן זוגה איוון אטאל, והיא מופיעה בו לצד בנם המשותף בן אטאל. גם בן הזוג והבן יגיעו לירושלים, וזה המקום להזכיר כי שניהם יהודים, ושרלוט עצמה היא בתו של הזמר האגדי והיהודי סרז' גינסבורג. כל זה לא סתם טריוויה פרובינציאלית, כי יהדות משחקת חלק מרכזי בסרט.
בן אטאל מגלם בסרט "האשמה" צעיר פריזאי פריבילגי ולא יהודי, התוקף מינית צעירה שהמשפחה שלה חרדית. גינסבורג, באחד מתפקידיה המורכבים ביותר, מגלמת את אמו. לגלם אמא של אנס זה אף פעם לא פשוט, וכשמי שמגלם אותו הוא בנך במציאות - זה מן הסתם מאתגר עוד יותר.
גינסבורג תשוחח עם הקהל אחרי ההקרנות, ואפשר יהיה לדבר איתה על כך ועל הסרט כולו. הוא עשוי היטב, מרתק וסוחף, אך גם מעלה הרבה שאלות.
"ציפורי לילה" של מיכאל הרס הוא סרט מורכב קצת פחות. גינסבורג מגלמת בו אישה שיוצאת לשוק העבודה לראשונה בחייה אחרי פרידה כואבת מבן זוגה. היא מתחילה לעבוד כעוזרת הפקה זוטרה בתוכנית רדיו של שיחות עם מאזינות ומאזינות, ופורשת חסותה על נערה אבודה שהיא פוגשת במסגרת הזו. הסרט נהנה מתצוגת המשחק שלה, מצילום יפה ומפסקול משגע.
אורח מרגש לא פחות הוא רובן אוסטלנד, הקולנוען השוודי, שהצטרף השנה למועדון המצומצם של במאים שזכו בדקל הזהב בפסטיבל קאן פעמיים. לפני חמש שנים הוא עשה זאת הודות ל"הריבוע", והשנה בזכות "משולש העצבות", שיוציא לדרך את הפסטיבל בערב הפתיחה שלו. ההקרנה שלו בריביירה הייתה מהחוויות המדהימות שהיו לי בקולנוע, והקהל פשוט הרים את התקרה פעם אחר פעם בשאגות של צחוק. מזל שבירושלים הוא יוקרן באוויר הפתוח, בבריכת הסולטן, אז שום תקרה לא עלולה לעוף.
הפסטיבל יקרין גם את "הריבוע", אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם, ואת סרטיו הקודמים של הבמאי, והוא ישוחח עליהם עם הקהל. הזדמנות נדירה לפטפט כאן עם אחד הקולנוענים החשובים בדורנו, ועוד בלי התיווך של משפחת פיק.
"אי־אה"
יז'י סקולימובסקי הפולני, מוותיקי הבמאים שעדיין פועלים בימינו, זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון על סרט זה. על הבמה הוא הודה לכוכבים שלו - שישה חמורים. השישה התחלפו ביניהם במהלך הצילומים וחלקו תפקיד אחד - דמותו של חמור שעובר תלאות רבות, והרוע האנושי משתקף דרך עיניו טובות הלב. נראה שהקולנוען משתמש בחמורים כמשל לסבלן של קבוצות נרדפות אחרות, ובשלב מסוים גם לרדיפת היהודים במזרח אירופה.
"אי־אה" מזכיר כמובן את "בלתזאר" של רובר ברסון, שהציב גם הוא חמור במרכז העלילה, אך עשה זאת בסגנון סגפני. כאן, הסגנון שאפתני וניסיוני, והבמאי הפולני נהנה לשחק עם הצבעים ועם זוויות הצילום. בגיל 84, סקולימובסקי נלהב וסקרן כאילו שנגע במצלמה לראשונה בחייו.
"הלילה של ה־12"
זהו סרט נטול יומרות, שאומנם הוקרן במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, אבל מחוץ לתחרות. למרות זאת, בעיניי הוא אחד מהסרטים הכי טובים שהוצגו בריביירה השנה, ומכאן שהוא גם אחד הלהיטים הגדולים של הפסטיבל בירושלים.
מאחורי הסרט עומדים הבמאי הצרפתי דומיניק מול ושותפו הקבוע, התסריטאי ז'יל מרשן. הסרטים הראשונים שלהם, "הארי חבר אמיתי" ו"למינג" הופצו בישראל בימים שבהם היה שוק גדול הרבה יותר לסרטים כאלה. סרטם האחרון, "רק החיות" הנהדר, הוקרן אצלנו ביס.
כרגיל אצלם, "הלילה של ה־12" הוא מותחן, העוסק באיש משטרה שחוקר רצח אכזרי של צעירה, ומפתח אובססיה כלפי מה שהופך לתיק לא מפוענח. בסטיאן בויון מגלם את החוקר, שפניו חסרות ההבעה מתקשות להסתיר את הסערה שמתחוללת בתוכו. בתצוגה שלו אין תו מזויף אחד, וכך גם בסרט כולו. מול ומרשן מצליחים לרתק ולסחוף, ולעסוק בצורה עמוקה, רגישה וחריפה בנושא שבו כמעט כל הסרטים מתיימרים לגעת בימינו - גבריות רעילה.
"רומי: אישה חופשית" ו"קורסאז'"
רומי שניידר נולדה ב־1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומתה מוקדם מדי - במאי 1982, כשהיא בת 43. "רומי: אישה חופשית" של לוסי קארייס, סרט תיעודי שערך את הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון, עוסק בחייה ובמותה של השחקנית האגדית. הוא נמנע מסנסציוניות ומפרטים צהובים וגם לא מתעכב על הנסיבות הטרגיות שבהן הלכה לעולמה לפני כ־40 שנה. תחת זאת, כיאה לשמו, הוא מתמקד בעצמאות שלה, שהייתה פורצת דרך יחסית לתקופה שבה חיה.
שניידר, אישה חופשית, עשתה מה שבא לה. היא החליטה איפה לחיות, את מי לאהוב ואילו דמויות לגלם. היא גם בחרה להתקרב למורשת היהודית, אף שהוריה היו נוצרים עם זיקה לבכירים נאצים.
התפקיד שפרסם את שניידר היה הופעתה כקיסרית אליזבת, שנודעה כ"סיסי" והייתה גם כן אישה משוחררת ועצמאית, עם חיים סוערים, בטח יחסית למאה ה־19. דמותה עומדת במרכז "קורסאז'" של מארי קרויצר, שגם הוא מגיע לירושלים מקאן. במקרה זה מדובר בסרט עלילתי, ואת הקיסרית מגלמת הפעם ויקי קרייפס הנפלאה, שמאז הופעתה ב"חוטים נסתרים" הפכה לאחת השחקניות העסוקות בתעשייה.
"קורסאז'" מזכיר שתי יצירות מופת קודמות שעסקו בנשות מלוכה. בדומה ל"מרי אנטואנט" של סופיה קופולה, גם הוא שובר את החוקים של הדרמה התקופתית ושותל בה אלמנטים אנכרוניסטיים - למשל פסקול מודרני שכולל שירים של הרולינג סטונס; ובדומה ל"ספנסר" על הנסיכה דיאנה, הוא עוסק באישה המורדת בחוקים המדכאים של משפחת המלוכה, ובמקרה זה משתחררת מהמחוכים המכבידים שבשמם נקרא הסרט. בחודשים הקרובים אמורה לעלות בנטפליקס סדרה חדשה על אודותיה של סיסי, שדמותה רלוונטית מתמיד. עד אז, אל תפספסו את הסרט הזה.
"הבור"
בשביל סרטים כאלה יש פסטיבלי קולנוע. לא תראו אותו בשום מקום אחר, כי הוא לא יופץ מסחרית בארץ, ואין טעם לחכות כדי לראות אותו בפורמט ביתי - כי זו יצירה מהסוג שחובה לראות על מסך גדול.
הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו פרמרטינו משחזר כאן את השליחות של חוקרי מערות שלפני כ–60 שנה צללו 700 מטר מתחת לפני האדמה וגילו את מה שמסתתר במערה העמוקה ביותר באיטליה. התוצאה היא גם אחד מאותם סרטים שאתם צופים בהם, זועקים "וואו" ותוהים "איך הם צילמו את זה בכלל?". ב"הבור" אין דיאלוגים, והוא חוויה קולנועית טהורה ומופשטת. חסרי סבלנות ירגישו שנפלו לבור, מיטיבי לכת יהיו באקסטזה, זה גם מסוג הסרטים שבהם מי שמוציא את הטלפון מהכיס - הוא ברברי חסר תקנה.
"מטרונום"
אלכסנדרו בלק החל את דרכו המקצועית לפני עשור וחצי כאיש צוות ב"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו, אחד הסרטים הגדולים של דורנו ולבטח הסרט הכי טוב שנעשה על החיים תחת שלטון האימים של צ'אושסקו. כעת, הוא עלה מדרגה וביים לראשונה סרט עלילתי באורך מלא, שגם כן מתרחש בתקופה הזו. הפעם, העלילה עוקבת אחר כמה נערים ונערות שכל חטאם הוא להאזין לתחנת רדיו מחתרתית וליצור איתה קשר, מה שעולה להם ברדיפה מצד המשטרה החשאית, שלא מרחמת על אף אחד - גם לא על ילדי בית הספר.
"מטרונום" ערך את בכורתו העולמית לפני כחודשיים במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן, וזיכה את בלק בפרס הבימוי במסגרת זו. אפשר להבין למה: זה סרט מצוין, שמצליח לתת תחושה של זמן ומקום, ליצור חיבור רגשי בינינו לבין הדמויות ולהשתמש בצורה מיטבית במצלמה ובפסקול. מונג'יו יכול להיות גאה: רואים שחניכו לשעבר למד מהטובים ביותר.
"לא ייאמן אבל אמיתי" ו"מי שמעשן משתעל"
קוונטן דופואה עובד בקצב מסחרר, ופסטיבל ירושלים מצליח לעמוד בו. לפני שנה הקרינו בעיר הבירה את "שני גברים וזבוב" פרי עטו, והקיץ הם יקרינו שני סרטים חדשים נוספים שלו - "לא ייאמן אבל אמיתי" ו"מי שמעשן משתעל".
כרגיל אצל דופואה, מדובר בסרטים מטורללים לחלוטין, שמציגים בפנינו סיפורי אלף לילה ולילה. לא ברור איך התסריטאי־במאי מצליח להיות כל כך פרודוקטיבי, ולא ברור איך הוא מצליח לייצר כזה זרם בלתי פוסק של רעיונות מקוריים, שובבים, יצירתיים ומלאי דמיון. חור באדמה שהופך את מי שנכנס אליו לצעיר יותר בכמה דקות, אדם שמתקין בגופו איבר מין שניתן לכוון באופן אלקטרוני, יצור דמוי עכברוש שמוביל את המאבק למען הצלת האנושות ועוד - כל אלה הם רק חלק מהסיפורים הביזאריים שהוא מציג בעזרת כמה מטובי השחקנים והשחקניות בצרפת.
על פניו, מפתה להגדיר את "לא ייאמן אבל אמיתי" ואת "מי שמעשן משתעל" כקומדיות פרועות, אבל יש בהן גם הרבה תוגה - על סופה של חברות, על סופה של זוגיות, על סופו של העולם.
"לינץ'/עוץ"
לפני כמה שנים, חוקרים איטלקים בחנו 47 אלף סרטים מכל הזמנים ובדקו מהו הסרט המשפיע אי־פעם, שפרנס את הכמות הכי גדולה של ציטוטים, מחוות, אזכורים והשפעות. המנצח, כמובן, הוא "הקוסם בארץ עוץ". בין השאר, הקלאסיקה הפולחנית מ־1939 השפיעה גם על עבודותיו של דיוויד לינץ'. אם זה באופן ישיר ומוחצן, כמו למשל דמויות המכשפות ב"לב פראי", או באופן עקיף ועמוק יותר ביצירותיו האחרות, בקולנוע ובטלוויזיה.
הסרט התיעודי הזה משתמש במאות קטעי ארכיון ובשיחות עם אושיות קולנועיות אחרות כדי לתאר את הדיאלוג המרתק בין "הקוסם מארץ עוץ" לבמאי האניגמטי, שההשפעה של הפנטזיה המוזיקלית משנות ה־30 היא אחד הדברים היחידים שהוא מוכן להודות בהם. התוצאה היא חובת צפייה למעריצים ולמעריצות שלו, אבל תרתק כל מי שמתעניין בתולדות התרבות הפופולרית ובשאלה אם אפשר ליצור בלי לשאוב השראה ממה שהיה לפניך.
דבר אחד בטוח: הצפייה ב"לינץ'/עוץ" מוכיחה כי די בדימוי אחד מ"הקוסם מארץ עוץ" או מסרט כלשהו של לינץ', כדי לא לישון בלילה מרוב סיוטים.