"החיים זה לא טרבולטה ואני לא ניוטון־ג'ון” כתב אסי דיין וביצע בכישרון רב גברי בנאי בסרט “שלאגר” שצולם בשנת 1978. זו הייתה השנה שבה אוליביה ניוטון־ג'ון הפכה מזמרת קאנטרי בריטית־אוסטרלית מצליחה לכוכבת ההוליוודית הגדולה ביותר בעולם. “סנדי” הנצחית מהסרט “גריז” נכנסה לפנתיאון האייקוני של הדמויות האהובות בהיסטוריה.
שירו של דיין ביטא היטב את ההתלהבות המקומית והבינלאומית מההשפעה שהייתה לניוטון־ג'ון על התרבות הפופולרית בסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80, כמי ששמרה על תדמית נקייה, כבשה את מצעדי הפזמונים עם להיטי ענק וכיכבה בסרטים ובפרסומות.
אף שמאז העשורים ההם לא הצליחה לשחזר את ההצלחה, הפופולריות שלה זכתה ניוטון־ג'ון, דורות על גבי דורות, הפכה אותה לנצח ל־America's Sweetheart.
שלשום, לאחר מאבק ממושך בסרטן השד, היא הלכה לעולמה בגיל 73 והותירה מיליוני לבבות שבורים ברחבי העולם.
דקות לאחר שנודע על מותה, פרסם חברה והקולגה מ”גריז”, ג'ון טרבולטה, הספד מרגש: “אוליביה היקרה שלי. עשית את החיים של כולנו טובים יותר. ההשפעה שלך הייתה מדהימה. אוהב אותך כל כך. אראה אותך במורד הדרך ונהיה ביחד שוב. שלך, מהרגע הראשון שראיתי אותך ולנצח, דני (זוקו) שלך, ג'ון שלך”.
סטוקארד צ'יינינג, ששיחקה ב”גריז” את ריזו כתבה: “אני לא יודעת אם הכרתי אדם כל כך אהוב כמו אוליביה. היא הייתה התגלמות הקיץ – השמש שבה, החום שבה, החסד שבה תמיד לנגד עיניי כשאני חושבת עליה. אתגעגע אליה מאוד”.
קלואי, בתה היחידה של ניוטון־ג'ון, שיתפה בעמוד האינסטגרם שלה סדרת תמונות שלה ושל אמה ואחייניתה, הזמרת טוטי גולדשמיט, וכתבה: “הלב שלי שבור, כמו רבים מאיתנו. הלכה לעולמה אחת מאבני היסוד של המשפחה שלנו והאישה הקסומה והאהובה בעולם”. גם הזמר רוד סטיוארט חברה הטוב, אופרה ווינפרי ועוד ספדו לה ברשתות החברתיות.
לפי הדיווחים, מגרש הקריקט הלאומי של אוסטרליה, המאכלס 100 אלף איש, יפתח את שעריו לטקס פרידה מהכוכבת. גם בהוליווד לא נשארו אדישים ומרגע הבשורה על מותה, אלפי מוזיקאים, ידוענים, פוליטיקאים ומעריצים פקדו את כוכבה בשדרות הוליווד, הניחו פרחים, תמונות ונרות והעלו את תמונות הכוכב לעמודי האינסטגרם.
“אוליביה לא שיחקה בסרטים אלא היא הייתה פשוט האישה שהיא, כמו סנדי, היא הייתה הילדה הטובה באמת”, אומר הדי־ג'יי ושדרן הרדיו סתיו בן יקר, ממעריציה הגדולים. “התדמית שהיא הביאה ב'גריז' הייתה האישה שהיא הייתה גם אחרי שהיא הפכה לכוכבת. היא הייתה פעילה חברתית ותרמה לכל מטרת צדקה אפשרית. היא פעלה למען אנשים ומאוד אהבה אנשים. היא הייתה אהבת נעורים של דורות על גבי דורות, בדיוק כמו בסרט. בדרך כלל זמרים ושחקנים בסדר גודל שלה תמיד מוצאים את עצמם מעורבים באיזו פרובוקציה או רכילות, והיא פשוט נשארה נקייה עד הסוף. גם אם תחפור לא תמצא שום דבר רע לומר עליה. לכן כל כך אהבו ואוהבים אותה. גם כשהיא לא הצליחה בקריירה ודרך האתגרים והטרגדיות שחוותה בחיים, היא עדיין נשארה אותה אישה טובה. זה מה שהשאיר אותה רלוונטית ואהודה תמיד. היא הייתה משהו שכולנו שואפים אליו, להיות 'כמו אוליביה'”.
אודישן עם טרבולטה
ניוטון־ג'ון נולדה בקיימברידג', אנגליה, בשנת 1948 לאיירין בורן, בתו הבכורה של הפיזיקאי היהודי מקס בורן, זוכה פרס נובל לפיזיקה, ולברינלי ניוטון־ג'ון, יליד וויילס ובן למשפחה נוצרית. “אמא שלי הייתה מאוד גאה במורשת היהודית ודיברה על כך רבות”, סיפרה ניוטון־ג'ון בראיון טלוויזיה בשנת 2019. “סבא שלי היה חבר קרוב של אלברט איינשטיין ונמלט מגרמניה ב־1933, בזמן עליית הנאצים לשלטון. הוא פעל רבות להצלת יהודים בשואה, ולימד אותי שאסור אף פעם לשפוט אדם לפי מוצאו אלא לעזור לכולם תמיד”.
לניוטון־ג'ון היו אח ואחות מבוגרים ממנה. בשנת 1954, בהיותה בת 5, עברה משפחתה למלבורן. כמי שאהבה תמיד לשיר, בגיל 14 רשמה את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה כשהשתתפה בתוכנית הכישרונות הפופולרית “Sing, Sing, Sing” ששודרה בטלוויזיה האוסטרלית וזכתה במקום הראשון. “אהבתי לשיר אבל לא היו לי שאיפות להיות כוכבת גדולה”, אמרה בראיון ל־BBC. “אמא שלי דחפה אותי לזה וגם עודדה אותי לנסות מאוחר יותר את מזלי בבריטניה”.
באותה שנה גם הקימה יחד עם שלוש חברותיה לספסל הלימודים להקת בנות בשם Sol Four שהופיעה בתוכניות טלוויזיה שונות. בשנת 1965 הקימה עם חברתה, הזמרת פט קארול, צמד בשם פאט ואוליביה. הצמד זכה בתחרות שירה במלבורן, יצא לסיבוב הופעות בבריטניה, התארח בתוכניות טלוויזיה והופיע במועדונים. כשאשרת השהייה של קארול פקעה, היא שבה לאוסטרליה וניוטון־ג'ון נשארה באנגליה והקליטה את שיר הבכורה שלה – “Till You Say You'll Be Mine”. בשנת 1970 הצטרפה ללהקה Toomorrow של המפיק האמריקאי הנודע דון קירשנר. אך הלהקה, שגם השתתפה במחזמר מדע בדיוני קולנועי, לא שרדה זמן רב והתפרקה.
בשנת 1971 הקליטה ניוטון־ג'ון את אלבום הבכורה שלה – “If Not For You”. שיר הנושא שלו, שנכתב על ידי בוב דילן שהקליטו שנה קודם לכן, היה להיטה הבינלאומי הראשון והעפיל למקום ה־25 במצעד הפזמונים האמריקאי ולמקום הראשון במצעד השירים העכשוויים למבוגרים בארצות הברית, כשהוא חושף אותה לראשונה לשוק האמריקאי. השיר “Banks Of The Ohio” מתוך האלבום התברג בעשירייה הראשונה במצעד האנגלי והאוסטרלי. הצלחת אלבום זה והבא אחריו (“Olivia”) הובילה אותה לזכות שנתיים ברציפות בתואר “זמרת השנה” של המגזין הבריטי “רקורד מירור”, וכן לככב לצד קליף ריצ'ארד בסרט הטלוויזיה הראשון שלה – “The Case” (1973).
הפריצה הגדולה של אוליביה לשוק המוזיקה הגיעה בשנת 73', אז הוציאה את אלבומה השלישי – “Let Me Be There”. מי שאינו חובב אירוויזיון מושבע לא בטוח יזכור, אך בשנת 1974 ניוטון־ג'ון נבחרה לייצג את בריטניה באירוויזיון עם השיר “Long Live Love” וסיימה במקום הרביעי. השנים 1975־1976 היו משמעותיות בקריירה שלה: היא סיפקה שבעה להיטים שכבשו את המקום הראשון במצעד האמריקאי, עברה להתגורר בארצות הברית כדי לנסות לנצל את המומנטום ושינתה את סגנונה מקאנטרי לפופ מתקתק.
בשנת 1977 קיבלה את הזדמנות חייה: הצעה לככב בתפקיד הראשי בגרסה הקולנועית של המחזמר “גריז” לצדו של כוכב “שגעון המוזיקה” ג'ון טרבולטה. “פגשתי את המפיק אלן קאר במסיבה אצל חברתי הזמרת הלן רדי והוא הציע לי לשחק בסרט 'גריז'. היו לי חששות מאז הכישלון של המחזמר 'Toomorrow'”, סיפרה בראיון ב־2018. “כשהבנתי שטרבולטה משחק בסרט, התניתי את השתתפותי בכך שאת האודישן אעשה יחד איתו, כי היו לי חששות לגלם תלמידת תיכון בת 17 כשהייתי בת 29. כשפגשתי בפעם הראשונה את ג'ון, הוא אמר שהוא מההתחלה הציע אותי לתפקיד של סנדי, כך שלמזלי הכל הסתדר. גם המפיקים התחשבו בי ושינו קצת את העלילה, כי המבטא האוסטרלי שלי לא הסתדר עם מבטא אמריקאי מולד, אז סנדי הגיעה מאוסטרליה וזה פרט ביוגרפי עליי”.
בסרט “גריז”, שהצדיע לימי הרוק'נרול של שנות ה־50, גילמה ניוטון־ג'ון את סנדי אולסון, אוסטרלית שעוברת עם משפחתה לארצות הברית, מתחילה ללמוד בתיכון חדש ובמקרה פוגשת את מלך הכיתה, דני זוקו (טרבולטה בשיא בלוריתו), שבמקרה הכירה אותו בחופשת הקיץ קודם לכן ברומן קצר שנגמר, והשניים מתאהבים. הסרט רווי הלהיטים הפך את שניהם לפאוור קאפל הגדול של הסבנטיז.
היו שם “Summer Nights” ,“You're The One That I Want” ולהיט הסולו של אוליביה – “Hopelessley Devoted To You”, שהעניק לה מועמדות לאוסקר. ניוטון ג'ון הייתה גם מועמדת לפרס גלובוס הזהב על תפקיד נשי, והפסקול הפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים ושהה 12 שבועות ברציפות בראש טבלת המכירות.
הצלחת “גריז” ביססה כאמור את מעמדה של ניוטון־ג'ון לאחת הכוכבות המצליחות בעולם והביאה גם את שינוי התדמית: מזמרת קאנטרי שברירית היא השלימה את המהפך לזמרת פופ מחוספסת ששרה שירים סקסיים וחושניים, תדמית שליוותה אותה במחצית הראשונה של שנות ה־80. בתקופה זו הקליטה שורת להיטים מצליחים, בהם: “I Can't Help” (עם אנדי גיב), “Physical” ו־”Make A Move On Me”.
בשנת 1980 כיכבה בסרט המוזיקלי “זאנאדו” שנחל כישלון צורם, אך פסקולו הפך לרב־מכר והיא נהנתה מהצלחת הלהיטים מתוכו: “Magic”, “Suddenly” ושיר הנושא מהסרט, “Xanadu” שהגיע למקום השמיני. ההשתתפות בסרט העניקה לניוטון־ג'ון מועמדות בפרס “פטל הזהב” לשחקנית הגרועה ביותר. הכישלון הקולנועי הבא שלה, “Two Of Us”, היה ניסיון משותף עם טרבולטה לשחזר את הקסם של “גריז”, ואף שהפסקול יחסית הצליח, הסרט נחל כישלון ובישר על תחילת דעיכת הקריירה שלה. בשנות ה־80 ולאורך שנות ה־90 וה־2000 אלבומיה של ניוטון־ג'ון זכו להצלחה בעיקר באוסטרליה, אך לא הניבו להיטים בינלאומיים. בסך הכל שחררה 26 אלבומי אולפן, האחרון ב־2016.
שמרה על אופטימיות
בשנת 1984 נישאה למאט לטנזי, שחקן־רקדן אמריקאי שאותו הכירה בצילומי “זאנאדו”. לזוג, שהתגרש בשנת 1995, נולדה בשנת 86' בת אחת, קלואי רוז. בתה, זמרת גם כן, התגלתה להיות ההפך מתדמיתה הנקייה של אמה: בגיל 18 עלתה לכותרות על ניתוחים פלסטיים שעשתה בסך חצי מיליון דולר; בשנת 2013 נשלחה למרכז גמילה לאחר שפיתחה התמכרות לאלכוהול ולקוקאין; וב־2017 קנתה חווה לגידול מריחואנה. ב־2008 נישאה ניוטון־ג'ון בשנית בחשאי לג'ון איסטרלינג, מייסד ונשיא חברת תרופות טבעיות.
בשנת 1992 ניוטון־ג'ון תכננה קאמבק ועמדה לצאת לסיבוב הופעות, אך אז אובחנה כחולה בסרטן השד. באותו שבוע מת אביה. היא החלימה לגמרי ממחלתה והפכה לפעילה למען העלאת המודעות למחלה, גייסה כספים להקמת מרכז לסרטן על שמה במלבורן והקליטה שירים שעסקו במאבקה בסרטן. “אני חושבת שמאוד חשוב לשמור על אופטימיות”, סיפרה בראיון ב־1993. “המוזיקה תמיד הייתה התרופה הכי טובה שלי בהתמודדות עם זה. התמודדתי עם הימים החשוכים של המחלה דרך ההופעות”.
בשנת 2013 גילתה, בעקבות תאונת דרכים שעברה, כי הסרטן שב אליה, ובאותו שבוע גם התבשרה כי אחותה הגדולה, רונה, הלכה לעולמה. גם מזה הצליחה להחלים. ב־2018 שבה להתמודד עם המחלה. “אשרוד את זה שוב”, הבטיחה בראיון ב־2020. “אני חלשה מאוד אבל הבת שלי קלואי, שמגדלת חוות מריחואנה, המליצה לי להשתמש בקנאביס. בהתחלה חששתי מזה, אבל ברגע שהתחלתי זה עזר לי להירדם ושיכך את הכאב שלי. אני לא רואה את עצמי כחולה בסרטן ולא רואה בזה מאבק, כי אני שונאת מלחמות. אני מרגישה שזה תהליך שהגוף שלי עובר ואני יודעת שאצא מזה. אני לא מרחמת על עצמי. אני לא רואה בזה 'משפט מוות' אלא קיבלתי את החיים במתנה. עד שיגיע זמני ללכת”.
בראיון האחרון שנתנה בחייה בספטמבר 2021 למגזין נשים אוסטרלי אמרה: “אני חייבת להגיד לעצמי שאהיה בסדר. אני לא חושבת 'אוי, מה יקרה לי?'. הגוף שלי רוצה להחלים באופן טבעי. אני מתכננת לחיות עוד שנים ארוכות ולעזור לאנשים לחיות גם. אחרי כל מה שעברתי, אני אסירת תודה על החיים ועל כך שאני עדיין כאן”.