למיכה שרפשטיין, מפיק הטלוויזיה ("טירונות") והקולנוע ("גשר מאוד", "ללקק ת'תות", "זהר", "לילסדה" ועוד), שהלך אתמול לעולמו בגיל 74, לא היו חלומות הוליוודיים והוא הגיע למעמדו הבכיר בתחומו מלמטה, כמי שהיה בתחילת דרכו אביזרן, תאורן, מנהל תחבורה, עוזר במאי ועוד.
"אצלי קולנוע זה מקצוע, גם ייעוד ואני לא מסוגל לעבוד בעבודה אחרת", הצהיר בראיון אי אז בינואר 86' וסיפר על דרכו הנפתלת לכך: "הילדות המוקדמת שלי עברה ביפו, בסביבה אלימה מלאה בעולים חדשים מכל העולם, שם ראיתי המון אלימות, סמים וזנות. באותם ימים לא ידעתי מהו קולנוע. בקושי היינו רואים שם איזה סרט, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה מקרינה בפנס-קסם על קיר אחד הבתים. למעשה, רכשתי את ה'השכלה הקולנועית' שלי כשבמקום ללמוד במגמת חשמל בתיכון מקצועי, הייתי מסתובב לפני הצבא עם החבר'ה בין בתי הקולנוע 'תמר', 'מרכז' ו'מתמיד', שם היינו צופים בכל מיני סרטי מצ'יסטות".
"אחרי שהשתחררתי, כשהייתי נשוי לשרית ישי, אשתי הראשונה, שהייתה בתחילת דרכה שחקנית, הסוכנת שלה דאז גייסה אותי עם המראה הפרוע שהיה לי באותם ימים לתפקיד של אקדוחן שולף באיזה מערבון, שבמאי גרמני ביים באילת. נשבע לך שלא היה לי אז מושג מה רצו ממני, אך פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד מרכזי. כשחשבתי שאני הולך להיות כוכב, למעשה הסיפור נגמר לפני שהתחיל בגלל שהייתי בא די מסטול להפקות, לאחר שבבוהמה של 'כסית' נכנסתי עמוק לעניין של הסמים".
"זה לא הפריע לאורי זוהר ולצבי שיסל להעסיק אותי בכל מיני הפקות עד ששיתפו אותי ב'הצילו את המציל' כמפיק בפועל, כשאורי, שהיה לגביי פסגת הקולנוע והפגין שליטה מוחלטת במדיום, כבר היה בדרך לחזרה בתשובה שלו, אם כי הוא לא ניסה למשוך אותי אחריו. כמי שהיו לו חברים בעולם הפשע, כמו גד פלום, שזכור בכינוי שלו שץ, עדיין לא ויתרתי על הרעיון לעשות סרט על נחמן פרקש, שקראו לו 'העבריין הנמלט'. בעבר הייתי פוגש אותו בסביבות ראש-פינה ועזרתי לו לא במעט, כולל בכסף ובבגדים. אני נורא רוצה להפיק סרט-פשע. זה מאוד קורץ לי".
"כאן לא מספיק לרצות. בארץ קשה לעשות סרטים. זאת מדינה שאוכלת את יוצרי הקולנוע שלה. הרי ממשרד המסחר והתעשייה, שאמון על תעשיית הקולנוע, אני לא מקבל אפילו עידוד מוראלי. אבל זה לא שובר אותי. עכשיו גמרנו את הפקת 'גשר צר מאוד', סרט בבימויו של נסים דיין, שצולם ברובו ברמאללה ועכשיו אנחנו בהסרטת 'עד סוף הלילה', סרט ראשון בהפקה עצמאית שלי, בבימויו של איתן גרין, שגם הייתי מעורב בהפקת 'לנה', סרט קודם שלו. כאן יש לי התענוג לעבוד עם שחקנים בעלי שיעור קומה, כמו יוסף מילוא ואורנה פורת".
כאן הוא עצר את שטף דבריו והוסיף: "בשבילי הקולנוע זה החיים ואני נותן את כולי לכל הפקה שאני מעורב בה. תבין, אני קולנוען בנשמה וכשהציעו לי הצעות אחרות, דחיתי אותן. מה אגיד לך, כשלא מזמן הציעו לי לנהל איזו חברה גדולה בענף הטקסטיל, נורא רציתי לנסות, מתוך מחשבה שזה הצ'אנס שלי לצאת מהדיבוק של הקולנוע, אבל לא הייתי מסוגל להישאר שם יותר מחודשיים. אני לא מתחרט".
שרפשטיין לא התחרט והרווח היה כולו של הקולנוע הישראלי ושל שוחריו.