הכניסה לדמות שהוא מגלם בסרט הקולנוע החדש “עקרה" הייתה מאתגרת במיוחד עבור גיל פרנק, אחד משחקני האופי הבולטים בתיאטרון ובקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים. “אני מגלם בסרט תפקיד של נוכל", הוא אומר. “זה כיף שנותנים לך אפשרות לעשות במשחק את כל מה שאתה לא יכול לעשות בחיים. אני בשמחה עושה את תפקידי הנוכלים, אלו התפקידים הכי מעניינים".
הסרט, שכתב וביים הרב מרדכי ורדי ויצא מחר לאקרנים, מגולל את סיפורו של זוג חסידי ברסלב, פייגי ונפתלי, שחי עם הוריו של נפתלי בצפת. בסמוך לראש השנה טס נפתלי לאוקראינה כדי להתפלל שאשתו תיכנס להריון. בהיעדרו, אב המשפחה מזמין לביתם את רבי אליהו, בגילומו של פרנק, שמציע לפייגי ישועה באמצעות קול שופר, וכשזה לא עוזר, והיא לא נכנסת להריון – הוא אונס אותה על מנת שתיכנס להריון. כשהבעל חוזר מאוקראינה, מערכת היחסים בינו לבין אשתו מידרדרת, והמשפחה נכנסת לסחרור.
על פני השטח צפות שאלות על אמונה ועל השגחה אלוהית, וקושי להבחין בין טוב לרע, בין טהור לטמא. “כששחקן בא לעשות תפקיד של נוכל, הוא לא מסתכל עליו כעל נוכל", אומר פרנק. “הסתכלתי עליו כעל אדם שבאמת מאמין שהוא יכול להפרות עקרות בתקיעת שופר. אם זה לא מצליח, מבחינתו הוא מקריב את גופו כדי שהאישה תלד ילד. כמובן שבעין חיצונית אתה רואה אנס ונוכל. אבל כשאתה בא לעשות תפקיד, אתה מתמסר לאמונה הפנימית של הדמות שהיא באמת יכולה לעזור. אם לא היו זוועות, לא הייתה אמנות".
איך התכוננת לדמות?
“מלבד זה שהלבישו אותי כרב ומלבד הטקסטים הנוגעים בעולם הדתי, בסופו של דבר מדובר בנוכל שלא חשוב אם הוא בא מהעולם הדתי או החילוני, וכך התייחסתי לדמות. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בסט של שמירת נגיעה בין השחקנים, וזה היה מוזר ומאתגר. זה נותן פתח ליצירה חדשה. אתה מתאקלם, לומד, מתחיל להטמיע את זה ולשחות בתוך זה. עבורי זה היה תפקיד מאוד מרתק. זה סיפור עצוב ונוגע בנקודה נפשית ורגישה".
דובדבנים ובונוסים
פרנק (59) נחשב לאחד השחקנים העסוקים בישראל, כשלצד קריירת התיאטרון (שבמהלכה זכה גם בפרס התיאטרון הישראלי לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בהצגה “מקבת") כיכב גם בשלל סדרות טלוויזיה (“המוסד", “לחיי האהבה", “משחק החיים", “מיכאלה", “האלופה", “בשבילה גיבורים עפים") וסרטי קולנוע (“שבעה", “לא רואים עליך", “עונת הדובדבנים"). “לפעמים אני הולך ברחוב ומזכירים לי דברים שעשיתי לפני 20 שנה", הוא אומר. “לפעמים עשיתי דברים בשביל הפרנסה, מה לעשות? בגדול אני משתדל לעשות את המקצוע שלי ובזה אני מתמקד, לא מתעסק בכל המסביב".
מה התגובה העיקרית שאתה מקבל ברחוב?
“הרבה מתבלבלים ביני לבין יובל סגל ואומרים לי ‘לפנק, לפנק, לפנק’ כמו שהוא אומר בפרסומת, אז אני אומר להם: ‘זה לא אני, אבל אני אמסור לו ד"ש’. יש הרבה שמזכירים לי את הסדרה ‘המוסד’ שעשיתי בשנות ה־90, שזו הייתה אולי הטלנובלה הראשונה בארץ, והרבה זוכרים אותי מ’לחיי האהבה’ כי זה עוד רץ בלופים. ה־VOD שומר אותך חי בתודעה של אנשים. זה מחמיא ונעים".
בזמן הראיון נמצא פרנק בעיצומן של חזרות לתפקיד באחד המחזות הנחשקים בעיניו, “אותלו" מאת שייקספיר, שיוצג בקרוב בתיאטרון “מלנקי". “זה תפקיד מאתגר ומלא אחריות על הראש", הוא אומר. “בכלל, היה לי מזל בקריירה לגלם תפקידים שייקספיריים, תפקידים בקלאסיקה מודרנית ובקלאסיקה יוונית. אלו התפקידים שהכי אתגרו אותי כשחקן תיאטרון. היה לי מזל וזכיתי במהלך שנות המשחק שלי בתפקידים מיוחדים ומרתקים. ‘אותלו’ הוא סוג של אתגר והגשמת חלום מבלי שהתכוונתי לכך. יש תפקידים לא ראשיים שאני עושה בשמחה וכמובן התפקידים הראשיים אלו דובדבנים, בונוסים, שכל שחקן שמח על הזכות לגלם אותם".
פעם אמרת בראיון שאתה פחות אוהב משחק מול מצלמה, אלא מעדיף תיאטרון.
“צמחתי בתוך התיאטרון ואני מאוד אוהב תיאטרון, אבל תמיד שמחתי על כל מה שהציעו לי, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע. אני אוהב את החיבור עם הקהל שיש בתיאטרון. אני לא צופה בדברים שאני עושה כי יש בזה משהו שמביך אותי, ובתיאטרון אני פשוט נמצא, אני לא צריך להסתכל על עצמי, ולכן אני נמשך יותר לתיאטרון".
מתגעגע לימים שבהם היית כוכב טלנובלות?
“לא חוויתי אף פעם הערצה בכמויות. אני בעיקר מתגעגע לימים שהייתי נער, כשהיינו נפגשים כל החבר’ה אחר הצהריים במגרש של התיכון ומשחקים כדורגל. כל מה שבא אחר כך – זה פחות געגוע. אותן שנות נעורים היו תחילת האושר. אחר כך מתגלגלים בחיים ומוצאים אושר חולף".
כמי שתרם את קולו לסרט “אאוט" (2018) שעסק בהתנחלויות ועורר את זעם שרת התרבות דאז, מירי רגב, עד כמה לדעתך יש לפוליטיקאי זכות להתערב באמנות?
“מדינה חזקה, ואנחנו לפי דעתי מדינה חזקה, מעודדת אמנות לבקר אותה ולעשות ככל העולה על רוחה תוך כדי מימונה. זה אינטרס של כל מדינה נאורה. ברגע שאוסרים משהו – יש בזה נמיכות רוח ועליבות נפש. תן לקהל ולביקורות לשפוט".
עד כמה שחקן או אמן צריכים להביע דעה פוליטית בפומבי?
“אין כללים, אלו כללים שהתקשורת המציאה. אף אחד לא חייב כלום לאיש. מי שרוצה להביע את דעתו שיביע את דעתו ומי שלא רוצה – שלא יביע. אין שום חובה על שחקן להביע או לא להביע דעה. הדעות הפוליטיות שלי מסתכמות ביום הבחירות בפתק שאני שם, ובתור חילוני שפוי אני מצביע יאיר לפיד. הדעות הפוליטיות לא מעניינות אותי במשחק, אלא יותר מעניין אותי לדעת מה קורה לדמות, לאיפה היא הולכת ומה היא צריכה לעשות".
מעבר לרגשנויות
שני בניו של פרנק - גל (מנישואיו השניים לשחקנית מרב גרובר) ונעם (ממערכת היחסים שלו עם האמנית ענבר היימן) – בחרו גם הם בקריירת משחק. “נעם משחק מגיל שנתיים, עוד לפני שידע שאני שחקן, אז הוא נולד לזה ומגיל 9 הוא משחק בתיאטרון ובטלוויזיה, כך שהכישרון שלו לא קשור אליי", אומר פרנק. “הבכור, גל, רק בזמן השירות הלאומי שלו התחיל להתעניין בנושא, עשה אודישנים ומשחק בסדרה ‘פלמ"ח’. הוא החליט שהוא רוצה ללמוד משחק, וזה מה שהוא עשה. חוץ מהזרע אין לי שום קשר להיותם שחקנים".
מה הטיפ שנתת להם?
“אני אף פעם לא דוחף את עצמי לתת טיפים. רק כשמבקשים. הטיפ העיקרי שנתתי להם הוא ‘Work Work Work’, אל תשאלו את אבא, אלא פשוט תתאבדו על זה".
השנה שיחקת לצד בנך נעם בסדרת הנוער “הבאר", שבה גילמת את אביו. איך הייתה החוויה?
“היה כיף. חווינו את זה כבר בתיאטרון לפני כמה שנים, אבל מול מצלמות זו כמובן חוויה קצת אחרת, אבל זה כיף גדול. מעבר לרגשנויות האלה שאנחנו עובדים ביחד כאב ובן, שנינו מגיעים לעבוד. יש לנעם מוסר עבודה של שחקן בן 50".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“זה היה בהתחלה הלם שמושכים לך את השטיח מתחת לרגליים, אז אתה נופל, אבל אז אתה מגלה בשקט הקוסמי הזה שנפל עלינו שזו מתנה מהחיים לעשות פסק זמן כזה. בוודאי שהיו בי מחשבות על איך אני חוזר לשחק ופחדתי ששכחתי הכל, אבל זו הייתה תקופה מיוחדת ומרעננת".
בימים אלה, לצד הסרט החדש והחזרות ל"אותלו", משחק פרנק בתיאטרון העברי בהצגות “אופנובנק" ו"גברתי ראש הממשלה", בתיאטרון גשר בהצגה “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ומשמש שחקן מחליף בתיאטרון באר שבע בהצגה “ארוחה עם אידיוט". על “אופנובנק", שבה הוא שר, הוא אומר: “נהניתי לשיר ואפילו שרתי בלי מיקרופון. לא היה לי אף פעם חלום לשיר. יצא לי לשחק לפני 14 שנה במחזמר ‘אוליבר טוויסט’, אבל מאז לא שרתי. היה מאוד כיף לעמוד על הבמה ולשיר, אבל אני עדיין מעדיף לשחק את ‘אותלו’ מאשר לשיר".
אתה שלם עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת?
“כן, שלם לגמרי. בעולם שבו אני עושה חזרות ל’אותלו’ ומשחק בגשר, אני יכול להיות מאושר עם עצמי. אני שלם מאוד עם המקומות שאליהם הגעתי בקריירה. אני פחות אוהב את המילה ‘קריירה’, כי קריירה היא משהו שאתה עושה ומתכנן ואני מעולם לא תכננתי שום דבר, אלא פשוט ניסיתי להיות כמה שיותר פתוח למציאות ולבחור בין מה שמציעים לי או ללכת לחפש אם לא מציעים לי. אז במובן מסוים אני הבאתי את עצמי, בבחירות ובהחלטות שלי, למקום שבו אני נמצא כרגע".