ב–15 באוקטובר 1964, בשבוע שבו מלאו לה 22, עשתה השחקנית והדוגמנית דליה לביא היסטוריה כשהייתה לישראלית הראשונה שכיכבה על שער מגזין האופנה והלייף סטייל המפורסם בעולם “ווג" הבריטי, בצילום דיוקן של דיוויד ביילי. כעבור חודש בדיוק כיכבה שוב על השער, וב־1969 השתתפה בהפקת אופנה בת תריסר עמודים בגיליון מיוחד שהקדיש "ווג" אמריקה למדינת ישראל.
בעשור הסוער של שנות ה־60 הצליחה לביא לשבור את תקרת הזכוכית של שחקניות ישראליות, כשהייתה הראשונה שזכתה במועמדות לפרס גלובוס הזהב וכיכבה בסרטים שוברי קופות לצד השחקנים הגדולים בעולם. בעשור הבא כבר פיתחה קריירה מוזיקלית מצליחה, שהפכה אותה למכונת להיטים באירופה עם להיטים בצמרת מצעדי הפזמונים והערצה בינלאומית. חייה האישיים היו סוערים לא פחות: היא נישאה ארבע פעמים, גידלה ארבעה ילדים, וכשהגיעה לשיא, בחרה לוותר על חיי הזוהר למען המשפחה. הקהל האירופי שמר לה אמונים עד פטירתה ב־2017.
האזינו לפרק המוקדש ללביא בפודקאסט "מילים ולחן" מבית 103FM:
להיות בלרינה
אם ישנו הערך "סיפור סינדרלה" במילון, הרי הוא רשום על שמה של לביא. דליה לוינבוק נולדה בחיפה ב־1942 לרות, שעלתה מגרמניה בשנות ה־30 ולראובן, שעלה מרוסיה, והייתה הבכורה משלושה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בצריף רעוע במושב שבי ציון, הסמוך לנהריה. “דליה הייתה טום בוי, שובבה, מלאת ביטחון עצמי, סקרנית, מוכשרת בציור ומאוד חברותית", מספרת אחותה מיכל ויז'נסקי. “כולם אהבו אותה".
איזה בית זה היה?
“בית מאוד מאושר ומלא אהבה. חיינו אומנם מהיד לפה, אבל ההורים דאגו שלא יחסר לנו כלום. לא הרגשנו עניים".
“זו הייתה ילדות לא קלה", סיפרה לביא בראיון שהעניקה לעיתון “העולם הזה". “סבא שלי מצד אמי שכב 20 שנה משותק לפני שמת. הוא היה בבית אבות. זה עלה הרבה כסף ורק אבא שלי עזר. אבא שלי היה הגנן בבית ההבראה בשבי ציון, בן אדם לא רגיל. כשהייתי בת 9, הוא נתן לי את השיר ‘אם' של קיפלינג ואמר לי שתמיד אסחוב אותו איתי, וכשאני אמצא את עצמי עצובה או בודדה - שאקרא את זה. אבא שלי לא היה דתי אבל הוא היה יותר יהודי מכל יהודי. הייתה לו חוכמת חיים. אמא שלי הייתה אחת הנשים הנבונות. הייתה לה חוכמת חיים טבעית. במושב שבי ציון קראו לה ‘הגורו'. היא ידעה את כל הסודות במשק ואף פעם לא מתחה ביקורת על אף אחד. אמא הייתה האדם שהכי הערצתי בחיים. מכל האנשים הגדולים, המפורסמים, החכמים והמלומדים שהכרתי - אף אחד לא הגיע לקרסוליים של אמא שלי. היה לה יופי פנימי".
בשנת 1952, ביום הולדתה ה־10, הגיע למושב הכוכב ההוליוודי קירק דאגלס כדי להצטלם לסרטו החדש “עושה הלהטים". “היה לה ביטחון עצמי עצום והיא החליטה ללכת למלון 'דולפין' במושב כדי לראות את השחקנים ולהזמין אותם למסיבת יום הולדתה", מספרת מיכל. “אין לי מושג באיזו שפה היא דיברה איתם, כי היא לא ידעה אנגלית בגיל הזה, אבל היה לה כישרון לקלוט שפות. קירק כל כך התרשם ששאל אותה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, והיא אמרה לו: בלרינה. הוא הבין שאין להורים כסף, והחליט לשלוח אותה על חשבונו לשוודיה ללמוד בלט. בדיעבד אני לא מאמינה איך ההורים שלי אישרו לילדה בת 12 לנסוע לארץ זרה".
“דליה הייתה הילדה והאישה הכי יפה בארץ", מספרת עדה תומר־אשרת, חברת ילדות. “היא הייתה חברמנית אמיתית, כולם אהבו אותה. כילדה, היא אהבה לשיר שירי גוספל במסיבות מסביב למדורה, והיא בלטה מאוד בכישרונה".
בגיל 12, כשסיימה את בית הספר היסודי, טסה ללמוד מחול באופרה המלכותית בשטוקהולם. בגיל 13 כבר כיכבה בסרט ראשון, סרט שוודי בשם “אנשי המזו". “בשוודיה התארחתי אצל משפחת ולאדימיר סאמיטיוב, שהוא תסריטאי", סיפרה לביא בראיון ל"מעריב" בשנת 1965. “למדתי ריקוד בשטוקהולם, ריקוד קלאסי. חזרתי לארץ לתקופה קצרה ואחר כך הפלגתי שוב לשוודיה לשנה וחצי נוספות".
מצטער שלא אימצתי אותך
בשנת 1958, בהיותה בת 15, אביה נפטר. היא חזרה לישראל ונרשמה לבית הספר החקלאי הדסים. “לא החזקתי שם זמן רב, כי קיבלתי הצעות לדגמן", סיפרה ל"מעריב". “הופעתי בסרטוני פרסומת, ואת הכסף קיבלה אמא שלי. היא הייתה הסוכנת הלא רשמית שלי".
“דליה הייתה מאוד בוגרת יחסית לילדים בגילה, ולכן המסגרת של הלימודים פחות התאימה לה", מסבירה ויז'נסקי. “היא הייתה בחורה יפה, אז מיד תפסו אותה ולקחו אותה לעבודות דוגמנות".
בשנת 1960 הגיע לארץ הבמאי ומפיק הסרטים היהודי־גרמני רפי נוסבאום, שהחל לעבוד על סרטו “חולות לוהטים", בהפקה משותפת של גרמניה וישראל. “מי שסיפר לי על הסרט היה מבקר הסרטים דוד גרינברג, אותו הכרתי בזכות חיים חפר ודן בן אמוץ, איתם נהגתי לשבת בקפה ‘כסית'", סיפרה ל"מעריב" בשנת 1962. “דוד אמר לי שעומדים לצלם סרט חדש ושאל אם אני מוכנה לבוא לתצלומי ניסיון. הוא אמר לי שהמפיק רפי נוסבאום ראה תמונות שלי בבגדי ים על חלונות ראווה וחשב שאני מתאימה לתפקיד. אנשי חברת הסרטים כתבו לשבי ציון כמה מכתבים, אבל לא עניתי עליהם. כנראה שבהתחלה לא רציתי לשחק. את המשא ומתן ניהלה חברת הסרטים עם אמא שלי".
בסרט, שיצא לאקרנים ביולי אותה שנה, שיחקה לביא בתפקיד הראשי לצד עודד תאומי, אורי זוהר, עודד קוטלר וגילה אלמגור. אז גם אימצה את שם הבמה “דליה לביא".
“מהרגע שדליה התפרסמה ולאורך כל הקריירה שלה, היא מצאה דרך לעזור לנו בבית", אומרת אחותה. “היא בנתה לאמא שלנו בית בשבי ציון, והיא זו ששלחה אותי ואת אחי ללימודים אקדמיים. היא תמיד דאגה לנו. גם אחרי שאמא נפטרה, היא שמרה עלינו".
במקביל לצאת הסרט, נישאה לראשונה לז'אק ז'ראר, בעל חנות בגדים בצרפת, שאותו הכירה בארץ. “לפי מה שהוא סיפר לי, הוא ראה תמונות שלי ושאל עליי. כשאמרו לו שאני משבי ציון, הוא פשוט הגיע אליי", סיפרה ל"מעריב". “אחרי כן נסעתי לפריז להכיר את משפחתו. נישאנו לאחר חודש היכרות".
בראיון ל"העולם הזה" סיפרה כי אחרי “חולות לוהטים" החליטה לפרוש מתעשיית הקולנוע, אך בעלה היה מיודד עם אנשי קולנוע והם שכנעו אותה לשחק בסרטים צרפתיים: “ככה בעצם נכנסתי לכל העסק של סרטים בצרפת. המשפחה של בעלי לשעבר גבתה את כל הכסף. מעולם לא ראיתי אותו".
הזוג התגרש בשנת 1961, והקריירה של לביא החלה לנסוק: היא הושוותה בעיתונים המקומיים והבינלאומיים לבריז'יט בארדו, ולאחר ששיחקה בסרטים גרמניים ואיטלקיים, הגיעה סגירת המעגל המיוחלת - סרט משותף עם מי ש"גילה" אותה, קירק דאגלס. “כשהוצע לי להשתתף בסרט ההוליוודי עם קירק, ישר אמרתי כן", סיפרה ל"העולם הזה" במהלך צילומי הסרט. “איך שהוא הגיע לסט, הוא חיפש אותי ורץ לעברי בהתלהבות כמו אבא המחפש את בתו האובדת. הוא אמר לי: ‘מצטער שלא אימצתי אותך אז, בת כזאת הייתי צריך'".
הסרט “שבועיים בעיר זרה", שיצא לאקרנים בשנת 1962, הציג את לביא ודאגלס כזוג המנהל רומן, והשתתפו בו גם אדוארד ג'יי רובינסון וג'ורג' המילטון, שהפך לידידה הקרוב. על תפקידה בסרט הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב לשחקנית חדשה ומבטיחה. “היא הייתה ממש קול לגבי ההצלחה הבינלאומית שלה", מספרת תומר־אשרת. “היא בכלל לא הייתה דיווה אלא היא הייתה אישה טובה, אמיצה וצנועה. היא הייתה ארץ ישראל היפה".
איכר ואינטלקטואל
בהמשך שיחקה בסרט הבריטי “עשרה אינדיאנים קטנים" לצד שירלי איטון והזמר פביאן, ואז קיבלה תפקיד בולט בסרט “לורד ג'ים", לצד פיטר או'טול ואלי וולך. על סט הסרט, שצולם בחלקו בקמבודיה, הכירה את עוזר הבמאי האירי ג'ון סאליבן. סאליבן הנשוי ולביא ניהלו רומן שאותו שמרו מחוץ לעין התקשורת. “הוא גבר חלומותיי", סיפרה אז ל"מעריב". “גבר יוצא מן הכלל, שילוב של קיבוצניק באופי עם סטייל אירופאי. התרכובת האידיאלית של איכר ואינטלקטואל".
הרומן התפוצץ בתקשורת הבריטית כשאשתו של סאליבן הגישה נגדו תביעת גירושים, ולביא הוזמנה להופיע כעדה בבית המשפט. לאחר קבלת הגט נישאו לביא וסאליבן, ומנישואים אלה נולד בשנת 1969 בנה הבכור, ראובן, הנקרא על שם אביה המנוח. הנישואים החזיקו מעמד שנה אחת. “ג'ון היה תלוי בי מדי", סיפרה ל"העולם הזה", “בגלל שהוא לא עבד תקופה ארוכה, אני זו שמימנתי אותנו ובסוף הנישואים כמעט איבדתי את רוב הכסף שהרווחתי".
בזמן שהרומן התנהל, הקריירה של לביא המשיכה להמריא: היא שיחקה לצד השחקן־זמר דין מרטין בסרט “המשתיקים" ולצד לורנס הארווי ב"המרגל עם האף הקר". ב־1967 לוהקה לסרט הריגול הבריטי־אמריקאי המצליח “קזינו רויאל", פרודיה על סדרת סרטי ג'יימס בונד, שבו שיחקה לצד פיטר סלרס, אורסולה אנדרס, אורסון וולס, וודי אלן ודיוויד ניבן. הצלחת הסרט הובילה אותה לפגוש את המלכה אליזבת בארמונה.
“זה היה סרט מבולגן שאף אחד לא ידע איך הוא יתחיל ואיך ייגמר", סיפרה לביא בראיון לטלוויזיה הגרמנית. “הרבה במאים התחלפו שם, ואף אחד מהם לא סבל את קודמיו. כולם היו מאוד תחרותיים, והאגו השתולל. אני עבדתי באותו זמן על הסרט ‘המרגל עם האף הקר' ובגלל שצילמו את ‘קזינו רויאל' באותו אולפן והייתה חסרה להם שחקנית בהתראה קצרה, המפיקים השיגו אישור מיוחד שיאפשר לי לעבור מסט לסט במקביל. אחד הזיכרונות שיש לי זו הסצינה עם וודי אלן, ביום האחרון לצילומים. הוא מיהר לטיסה לניו יורק, וכדי להספיק לצלם את הסצינה שלנו היינו צריכים לעבוד שעות נוספות. הוא שאל אותי: ‘את מוכנה לעשות לי טובה ולעבוד עד חצות בלי לדרוש תוספת תשלום? אני חייב להספיק'. מיד הסכמתי, צילמנו ואחר כך הוא שלח לי זרי ורדים כאות תודה".
“אלו היו מאות ורדים", אומרת ויז'נסקי. “כל הבית היה מלא ורדים שהגיעו עם שליח, ועוד חילקנו לשכנים, כי לא ידענו מה לעשות עם כל כך הרבה פרחים. הייתי איתה שם כשהיא צילמה את ‘קזינו רויאל', דליה הזמינה אותי לאנגליה, לבלות איתה על הסט. ראיתי את ההערכה הרבה של וודי אלן כלפיה. כל גדולי הקולנוע העריצו אותה".
קריירת המשחק של לביא הסתיימה בשנת 1971, עם השתתפותה במערבון “קאטלו", בכיכובו של יול ברינר. לאחר גירושה מסאליבן ובהיותה אמא טרייה, היא בחרה לוותר על הקולנוע, שדרש ממנה להיות רחוקה לזמן רב מבנה. אבל היא לא נשארה זמן רב מחוץ לאור הזרקורים ומצאה תשוקה חדשה - מוזיקה. וכמו בקולנוע, גם במקרה הזה היה לה הרבה מזל. “בסוף שנות ה־60 חברי הטוב חיים טופול הזמין אותי להתארח בתוכנית האירוח הטלוויזיונית שלו ב־BBC וביקש שאשיר כמה שירים בעברית", סיפרה ל"מעריב". “התברר כי מפיק בחברת תקליטים אהב את הקול שלי והציע לי חוזה הקלטות. הקלטתי תקליטון בלונדון, ומי שנכנס במקרה לאולפן היה המפיק הגרמני ג'ימי בוויאן שהציע לי חוזה הקלטות בגרמניה".
הלהיט הראשון שהקליטה בגרמנית, “שיר אהבה בליל קיץ", זכה במקום השני בפסטיבל שירים בטוקיו, צעד בראש מצעד הפזמונים הגרמני ולאור הצלחתו הוקלט על ידיה גם באנגלית ובצרפתית. כך החלה, לצד קריירת הדוגמנות המצליחה, קריירת השירה של לביא שהניבה 20 אלבומים שהצליחו בעיקר בגרמניה, ושירים שהקליטה בעברית, גרמנית, אנגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית ויידיש. היא יצאה לסיבובי הופעות באירופה וקיבלה תוכנית אירוח בגרמניה.
ויז'נסקי מעידה כי על אף ההצלחה הבינלאומית, לביא נשארה נאמנה לישראל ופעלה כשגרירת תרבות של המדינה: “היא השתתפה בכנסים רבים למען הציונות וישראל, ובזמן מלחמות היא הגיעה לבקר חיילים בבתי חולים ולהופיע במוצבים, ותרמה המון כספים לגופים שונים בישראל. היא הייתה ציונית וצברית בנשמה. ישראל תמיד הייתה הבית הראשון שלה".
האהבה לישראל הביאה אותה להקליט בשנת 1974 אלבום בעברית: “I'm Israeli, I'm Sabra" (“אני ישראלית, אני צברית"), ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים ישראליים ידועים. “הכרחתי את חברת התקליטים להוציא את התקליט הזה, כי היה חשוב לי להפיץ את העברית בעולם", סיפרה ל"מעריב" והודתה כי תרמה את כל הרווחים ממנו לפצועי צה"ל.
ילד נוסף לאמא
חייה האישיים של לביא ידעו סערות. היא ניהלה מערכות יחסים עם הצייר והאומן הישראלי־לונדוני מנחם גפן, עם מנהלה האישי קולין ברן ועם אליל הזמר מייק ברנט. היא אף ניסתה לסייע לברנט לפרוץ לשוק הגרמני, ללא הצלחה. ב־1972 הכירה את מי שהפך לבעלה השלישי - פיטר ריטמאסטר, יצרן יאכטות. “הכרנו במסיבה בלונדון, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", סיפרה לביא ל"מעריב". “מי שהכיר בינינו היה חברנו המשותף, השחקן ג'ורג' המילטון. בדיוק נפרדתי מקולין. בזמן ששוחחנו, סיפרתי לו על השיר ‘אם' שאבא שלי לימד אותי ושהוא משקף את השקפת עולמי. הוא הזמין אותי לדירתו, ושם, בתמונה ממוסגרת, היו מילות השיר. זה הרגיש חיבור משמיים".
הזוג נישא כעבור שנה בטקס יהודי בשבי ציון ועבר להתגורר במיאמי ביץ'. באותה תקופה אמה, רות, חלתה ובקשתה האחרונה מבתה הבכורה הייתה שתלד ילד נוסף. לביא ניסתה להיכנס להריון, למרות אזהרת הרופאים שמצבה הפיזי והבריאותי אינם מאפשרים זאת וכי הריון יכול לעלות לה בחייה. היא נכנסה להריון ושבועיים אחרי שבישרה זאת לאמה, נפטרה האם. ב־1974, לאחר חבלי לידה קשים, נולד בנם המשותף של לביא וריטמאסטר, אלכסנדר־רותם ("רותם" על שם אמה, רות).
למרות הרחבת המשפחה, מערכת היחסים של הזוג לא שרדה זמן רב. “הבעיות התחילו להתעורר כשפיטר סירב להתגורר באירופה, ולי הייתה קריירה מצליחה בגרמניה, ומכיוון שפרנסת המשפחה הייתה תלויה בי, לא יכולתי לעזוב את גרמניה. הריחוק הגיאוגרפי הוביל גם לריחוק בין פיטר לביני", סיפרה לביא בראיון לטלוויזיה הגרמנית. הנישואים החזיקו מעמד שנתיים.
בשנת 1977 נישאה לביא ברביעית, לאיש העסקים היהודי צ'ארלס (“צ'אק") גנס. הוא היה אב לשני ילדים מנישואיו הקודמים. לביא הוסיפה להקליט ולהופיע עד 2009, אז קיימה מופע פרידה ממעריציה בגרמניה לקידום אלבומה האחרון. “כאשר היא החליטה על סיבוב הופעות הפרידה, נסענו לראות אותה בהופעה", מספרת ויז'נסקי. “הייתי בהלם לראות את הקהל נעמד על הרגליים. הם לא נתנו לה לרדת מהבמה. סגדו לה. התייחסו אליה כמו לאלילה. היא סיפרה בהופעה שבאנו מישראל לראות אותה. היא תמיד דיברה בשבחי ישראל ולא שכחה מאיפה באה. לראות אותה מדברת על ישראל על אדמת גרמניה היה מרגש".
היו לה מחשבות לחזור לגור בישראל?
“לא, מה יש לה לחפש פה? כל המשפחה שלה שם, באמריקה. ישראל הייתה תמיד בית עבורה, אבל היא לא יכלה להיות רחוקה מהילדים".
איך נראו שנותיה האחרונות?
“היא הקדישה את הזמן בעיקר לילדים ולנכדים, הם יצאו לטייל בעולם, ביקרו בישראל לעתים תכופות. היא לא חיפשה כבר את אור הזרקורים".
בשנת 2015 גילתה לביא כי היא חולה. “הייתה לה מחלה אוטואימונית חשוכת מרפא", מגלה אחותה. “ברגע שהיא גילתה את דבר המחלה, בעלה שלח לי כרטיסי טיסה כדי לבקר אותה כל חודשיים־שלושה. ישבנו, דיברנו, צחקנו, העלינו זיכרונות. היא הספיקה להיפרד מהילדים ומאיתנו לפני שנגאלה מייסוריה".
לביא נפטרה ב־3 במאי 2017, בגיל 74, ונטמנה בבית העלמין שבי ציון. “צ'אק אמר שהוא רוצה שהיא תיקבר בישראל, כי זה היה הבית שלה", אומרת ויז'נסקי. “היא נקברה לצד סבא וסבתא שלנו, ההורים שלנו ואחינו יוסי".
