אין ספק שהבחירות האחרונות היו הרות גורל, אבל בתגובה להן רבים אמרו “עד כמה שהתוצאות דרמטיות - השמש תמשיך לזרוח גם מחר". חלק אמרו את זה כצפירת הרגעה לאחרים, חלק אמרו את זה כנחמה לעצמם, אבל למה הם התכוונו? אולי לכך שבתי הקולנוע ממשיכים לפעול וממשיכים להקרין קומדיות רומנטיות, וג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני ממשיכים לעשות סרטים יחד.
“כרטיס לגן עדן" הוא שיתוף הפעולה החמישי של השניים, והראשון מאז “מפלצת הכסף" לפני שש שנים. רוברטס וקלוני הם שניים מכוכבי הקולנוע היחידים שעוד נותרו היום, אז לא פלא כי מפגש הפסגה הזה הפך לאחד משוברי הקופות היחידים של הזמן האחרון. הפעם הם מגלמים זוג גרוש, שחייהם המשותפים הותירו מאחוריהם הרבה משקעים וגם בת משותפת אחת, שאותה מגלמת קייטלין דיוור, אחת השחקניות הצעירות הבולטות כרגע בהוליווד. בעידודם של הוריה, היא מסיימת לימודי משפטים בהצטיינות. ואז נוסעת לבאלי לחופשה קצרה כדי לחגוג את התואר.
עד כאן, הכל הולך כמתוכנן, אלא שהמשפטנית לעתיד פוגשת בחור מקומי, ומחליטה להישאר במקום, להתחתן איתו ולחיות עמו חיים מאוזנים ורוחניים, הרחק מהלחצים החומריים של עולם המשפטים. ההורים כמובן מתנגדים לכך, ונאלצים להתגבר על המשקעים, לאחד כוחות ולנסוע יחד לאי הפסטורלי כדי למנוע את החתונה.
בצד ההצלחה הקופתית, “כרטיס לגן עדן" ספג ביקורות קטלניות - די כצפוי יש לומר. עם זאת, והדברים נאמרים בידי מישהו שלא סובל את קלוני ולא מעריץ את רוברטס, הוא די מהנה לצפייה. דיוור מקסימה וכך גם שאר השחקנים הצעירים, בהם לוקה בראבו הצרפתי, שפרץ ב"אמילי בפריז" וכאן מגלם את האהוב החדש של האם הגרושה; הנופים משגעים, אף שבעקבות הגבלות הקורונה הסרט בכלל צולם באוסטרליה; והעלילה מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הקהל: לא מובן מאליו בימינו לפגוש בקולנוע מוצר שבו ברור מי נגד מי.
קל לפטור את “כרטיס לגן עדן" בתור לא יותר מאשר קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת, אבל יש בו יותר מזה. הוא מדבר על טעויות שאנשים עושים בצעירותם וסוחבים שנים הלאה, והוא שואל שאלה קשה: האם הורים, בסרט הזה ובכלל, פועלים מתוך דאגה לטובת ילדיהם, או מתוך שיקולים אנוכיים? יש בלהיט הזה משהו עצוב, אולי גם כי רוברטס וקלוני לא נעשים צעירים, וקשה להאמין שיש להם בקנה עוד הרבה קומדיות רומנטיות משותפות. מתישהו, השמש תמשיך לזרוח בלעדיהם.
בצד “כרטיס לגן עדן", עלתה לאחרונה קומדיה רומנטית נוספת, “אין גברים כאלה" שמה. אך בניגוד לשובר הקופות של רוברטס וקלוני, הסרט הזה לא כל כך הצליח, אף על פי שהוא מתוק, מרגש, מצחיק, מבריק, לעתים אף גאוני, ומעל הכל - מענג. הסיבה לכישלונו די ברורה: הוא מציג סיפור אהבה בין גברים, ומתברר שגם בימינו, הקהל מעדיף לראות סיפורים על גברים ונשים. הכישלון המסחרי הזה מספק תזכורת חשובה: קל להשליך את הכל על “הציונות הדתית", אבל גם בקרב הקהל “הליברלי" יש הומופוביה.
את הסרט ביים ניקולס סטולר הנפלא, אחד הבמאים הלא מוערכים דיו בהוליווד, שחתום על פנינים כמו “לשכוח את שרה מרשל" (“קח את זה כמו גבר"), שני הפרקים בסדרת “שכנים" המופתית ועוד. עם זאת, הרוח החיה מאחוריו הוא בילי אייכנר, שכתב את התסריט וגם מככב בתור קומיקאי ניו יורקי יהודי וגיי, שמנחה פודקאסט פופולרי ושוקד על הקמת המוזיאון הראשון בעיר שיוקדש להיסטוריה של קהילת ה־LGBTQ+. הוא טרוד בשתי שאלות. האחת, קולקטיבית: מהי הדרך הנכונה להציג את תולדותיה של הקהילה הזו? השנייה, פרטית, וקשורה לחייו האישיים: האם אי־פעם ימצא אהבה ויהיה מסוגל להתחייב לקשר? זו כמובן רק תמצית קצרה ושטחית, כי זו יצירה רבת־רבדים שיש בה עוד הרבה סוגיות וקושיות.
באחד מרגעי השיא של הסרט פוגש הגיבור לראשונה את הוריו של בן זוגו החדש (את האמא, אגב, מגלמת אמנדה בירס, שפרצה כמרסי בסדרה “נשואים פלוס" בשנות ה־90, לא הופיעה בסרט משמעותי זה יותר מחצי יובל, ובעצמה יצאה מהארון ב־1993). הם מודעים לזהות המינית של בנם ומקבלים אותה, אבל מעבר לסיטואציה הפרטית שלו, אין להם שום עניין במאבק הקולקטיבי של קהילת ה־LGBTQ+. האם, למשל, היא מורה שמצהירה כי לא תדבר בכיתה על ההיסטוריה של הקהילה הזו.
לבקשתו של בן זוגו, גיבור הסרט מנסה בתחילה לשמור על שלום בית, ולא להתעמת עם ההורים השמרנים, אך בסופו של דבר בוחר להחצין את אופיו המיליטנטי, גם אם הדבר יגרום למריבה. כזה הוא גם “אין גברים כאלה" כולו, שלא מסתפק בסיפור האהבה בין גיבוריו אלא פורש מניפה רחבה יותר, מתעניין בקהילה כולה לא פחות מאשר בשתי הדמויות הראשיות, עוסק בשאלות של זהות, דימוי, ייצוג וחינוך ולא חושש לאתגר את הסטטוס קוו.
יש לכך מחיר כמובן, והפעם במובן הכי מילולי של המילה: המחיר היה הכישלון הקופתי של “אין גברים כאלה", כי הקהל העדיף על פניו את הלהיט עם רוברטס וקלוני. כשאומרים שהשמש תזרח גם מחר, מתכוונים בין השאר לכך שהיא תזרח באותה צורה שבה זרחה אתמול, ואכן, החודש האחרון הוכיח כי אופיין של הקומדיות הרומנטית שמרסקות קופות לא ממש השתנה בין שנות ה־30 לימינו.