כתשעה חודשים חלפו מאז שנעם רוזנבוים, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה והיא בת פחות מ־24. בעיצומו של שירותה הצבאי של רוזנבוים, עתודאית מצטיינת, כמורה חיילת, התגלה סרטן אלים בלבה ובמוחה. בימים אלה הוריה מגייסים כסף במימון המונים בהדסטארט על מנת להפיק את הסרט התיעודי "לחיות כאילו יש מחר" המספר את סיפורה.
“בסך הכל ביקשנו מהבמאית דבורית שרגל לבוא ולצלם את ההלוויה בשבילי, שיישאר לי", מספרת שוורץ. “ידעתי דקה אחרי שחזרתי מבית החולים, כשנעם נפטרה לי בידיים, שלא אהיה בהכרה בהלוויה, שאני קצת אשתגע. רציתי שיהיה לי תיעוד, שאוכל להתבונן ולעבד. דבורית נענתה מיד.
היא הגיעה לביתנו והיה לה רעיון מטורף: לרשת את הבית במצלמות ולצלם את כל ימי השבעה. בהתחלה נרתעתי. התייעצתי עם ספיר, בן זוגי. הסכמנו שיהיו מצלמות, אבל שלא יהיו מיקרופונים. שרק תתעד את המתרחש, בלי לראיין את המנחמים, וכמובן שתהיה לנו זכות וטו על הכל. בכל זאת, שבעה היא דבר מאוד אינטימי.
התלבטנו. משיחה לשיחה הבנו שמדובר בסיפור פרטי שיכול לתת נחמה, כוח והשראה לרבים. זה סרט על התמודדות, על אובדן, על שבעה, והרבה אומרים לי שהם מקווים לקבל כוחות מהסרט הזה. לדבר פתוח על סרטן, על אבל, על מוות, על סופניות, דברים שאנשים לא רוצים לדבר עליהם בדרך כלל. להסתכל נכוחה על הדברים האלה ולדבר עליהם. לחשוף לאור השמש את המורכבויות האלה".
בשנה וחצי של מחלתה הפכה נעם להיות חלק בלתי נפרד מחייהם של רבים, כאשר אמה ניהלה בדף הפייסבוק שלה יומן רשת שבו כתבה עדכונים על מצבה ביד רגישה ובגילוי לב. “השיתוף בפייסבוק נולד במקרה", היא מתארת. “הייתי די חדשה בפייסבוק ומה שהעליתי היה בעיקר סיפורים מילדותי או מהקריירה שלי כעובדת סוציאלית.
סיפורים אנושיים. כשנעם חלתה, היא נכנסה לניתוח לב ראשון למשך 11 שעות. כתבנו בוואטסאפ הודעות למעגל הקרוב שכלל חברים ומשפחה, שהיא במצב קשה, מונשמת ומורדמת. בכל פעם העתקנו את העדכונים והעברנו מאחד לשני. ואז עלה לי הרעיון לשים את ההודעות על לוח המודעות שנקרא פייסבוק. אחרי כמה פוסטים שכתבתי ראיתי שנפשית אני מרגישה טוב יותר. זה עזר לי לעבד את החוויה המטלטלת שעוברת עליי. הרגשתי שאני משתחררת דרך הכתיבה, ואז נזכרתי שבתואר השני שלי כתבתי על כתיבה ככוח מרפא. אז המשכתי".
אט־אט גילתה שוורץ שבכתיבתה היא נוגעת בנקודה הרגישה האוניברסלית המוחלטת. “תיארתי חרדה של הורה שדואג לילדו", היא אומרת. “כל הורה בכל מקום בעולם דואג לילד שלו. העוצמות של נעם הן הדבר השני שגרם לזה להיות ויראלי. נעם הייתה מצטיינת בכל פרמטר, ובמקביל למחלתה, שאילצה אותה לעבור מספר ניתוחים, בדיקות ואשפוזים בבית החולים, היא ניהלה אורח חיים מלא.
הבאתי קטעים אינטימיים של שיחות, ואנשים התפעמו מהאישיות שלה. ככה הלכה ונבנתה קהילה ענקית בפייסבוק. זה הפך לסיפור מתח: מה מצבה של נעם? רוב האנשים שהגיעו ללוויה לא הכירו אותה בחיים. הם הכירו אותה רק בפייסבוק. ‘נעם היא הילדה של כולנו’, אמרה מישהי".
לא רק הורים הזדהו עם הסיפור שלכם.
“הפוסטים שלי נגעו ברבדים הכי אוניברסליים ולכן אנשים התחברו. גם העובדה שדיברתי על הכל בפתיחות - שחררה אנשים. סרטן הוא לא מילה גסה, אין מה להחביא אותו ואפילו להפך. אם על נטל המחלה גם מתווסף נטל הבושה, זה ממש נורא. במובן הזה הפוסטים שלי הציעו תפיסה חדשה להתבוננות על אובדן, כאב והתמודדות, ואנשים הגיבו לי שזה מאוד עוזר להם לשמוע על דרך חדשה עבורם, שבה אני מתנהלת, ושהם מאמצים אותה. נעם הייתה השראה ממש.
השלווה שלה, הענייניות, האופן שבו קיבלה את מחלתה והתמודדה איתה בלי להפסיק את שגרת יומה, שגם ככה הייתה מדהימה, גם בלי קשר למחלה – התקבלות לדוקטורט בייל, פרסום מחקרים בכתבי עת מדעיים בהיותה רק בעלת תואר ראשון, קריירה בהייטק, מגורים עצמאיים בתל אביב. לא יתואר כמה אהבה ותמיכה קיבלנו כל זמן המחלה, וגם בהלוויה, בשבעה ואחר כך.
אלפי אנשים שמעולם לא הכרנו הגיעו לשבעה ולהלוויה. גם היום כל הזמן אנשים רבים כותבים לי בפרטי ורוצים להיפגש איתי. אני נענית בשמחה. אני חושבת שזה צורך הדדי, לא רק שלי, גם שלהם. אני נפגשת המון עם הורים שכולים ואנחנו נותנים כוחות אחד לשני".
לשמר שגרה
תמר שוורץ, במקור מבאר שבע, עובדת סוציאלית זה 34 שנה, היא מנכ"לית עמותת “רוח נשית" העוסקת בשיקום תעסוקתי־כלכלי של נפגעות אלימות. בעבר הייתה יועצת ארגונית בבית ספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, עבדה עם אנשים עם צרכים מיוחדים וניהלה את מסיל"ה – לשכת הרווחה לעובדים זרים ופליטים. לה ולבן זוגה נולדו שלושה ילדים: בן (27), ניר (18) ונעם ז"ל.
מה גילוי המחלה עשה למשפחה?
“זו בשורה מטלטלת. פשוטו כמשמעו. קודם כל, אחד ההורים מפסיק לעבוד כדי לטפל בילד החולה. בן הזוג שלי התמסר לחלוטין לניהול המחלה שיש בה גם המון בירוקרטיה והיבטים לוגיסטיים עצומים. כמובן התמקדנו בניהול המחלה שלה, לצד הניסיון לשמר שגרה של משפחה רגילה עד כמה שניתן - לצאת לחו"ל ולטייל כמשפחה. אני גם המשכתי לעבוד כמנכ"לית עמותה, שזו משרה מאוד תובענית, וכמובן השתדלנו לא לשכוח שיש לנו עוד שני ילדים שצריך להתייחס גם אליהם".
איך התמודדת באופן אישי עם החשיפה שנלוותה לגילוי הקשה?
“בנות ובני המשפחה שלי רגילים מזה שנים שאני מתראיינת הרבה בגלל התפקיד שלי, אבל ממש לא רגילים לראות גם את עצמם מרוחים על עיתונים וכלי תקשורת. והנה הגיעה המחלה של נעם שפשוט חייבה אותנו לעדכן את כולם באותו זמן. נעם הייתה אישה מאוד פרטית והיה לה קשה עם החשיפה אבל היא הבינה שזה עוזר לי לעדכן את כולם. היא הבינה שגם אנחנו מקבלים הרבה תמיכה ככה. אבל היא אישרה כל פוסט מראש, ואם היו דברים שלא נראו לה, הם לא פורסמו.
למשל העובדה שהייתה לה בת זוג - היא לא הסכימה שזה יתפרסם. היא טענה שזה פרטי מדי ולא מעניינו של אף אדם. אז לא כתבתי על זה מילה עד מותה. אחרי מותה חשתי שבת הזוג שלה, סידני, ראויה להכרה וחשיפה. וכמובן שבת הזוג אישרה שאעלה עליה פוסטים, ולכן עשיתי זאת".
איך התמודדת עם האובדן?
“אם היה לי שקל על כל פעם שהוצע לי כדור הרגעה בשבעה, הייתי מיליונרית. אני לא יודעת לעקוף את החיים. רק לחיות אותם במלוא העוצמה. אני מאמינה שאין פה קיצורי דרך ושאני חייבת לעבור דרך הג’יפה הזאת. אני לא מאמינה שאי פעם האבל והעצב, תחושת הפספוס וההחמצה יסתיימו. אני לא יודעת להכחיש ולא יודעת להדחיק. כל מנגנוני ההגנה שמאוד עוזרים, עבורי הם לא זמינים".
הצוואה שלה
את הבמאית הדוקומנטרית דבורית שרגל הכירה שוורץ בפייסבוק. “יחד עם אלפים רבים עקבתי בפייסבוק יומיומית אחר מצבה של נעם", מספרת שרגל. "לא רציתי להטריד את תמר ואת ספיר. הדבר היחיד שעשיתי הוא לשלוח להם פעם קופסת תמרים משובחים מפּארן שבערבה. המעט שיכולתי. במרץ 2022 הבנתי שהמצב קשה. ב־28 במרץ, בבוקר, תמר כתבה שנעם נפטרה. פרצתי בבכי. לא ידעתי את נפשי".
כשעתיים אחרי ששוורץ פרסמה את הפוסט, היא שלחה לשרגל הודעה קולית בוואטסאפ, שבה ביקשה כאמור שתבוא לצלם את ההלוויה. “המומה ומבוהלת ממותה של נעם כתבתי לה מיד תשובה: ‘בטח, בטח’", מתארת שרגל. “אם תשאלי אותי איך עמדתי בצילומים, אין לי ממש תשובה. אני לא יודעת. אלו היו שבעה ימים קשים מנשוא בכל מובן. במקביל התמודדה אמא שלי, אסתר שרגל, עם מחלת הסרטן שלה. הייתי בסוג של ניתוק באותם שבעה ימים, ממוקדת מאוד במטרה.
לא לפספס ביקורים ומפגשים וסצינות שמתרחשות, לא להפריע מצד שני. השוני היה בעוצמת הלחץ הנפשי, הרגישות שהייתי צריכה להפגין כלפי הסיטואציה הקשה והכבדה וכל כך יוצאת הדופן, מאות ואלפי אנשים שלא הכירו את נעם ואת הוריה, קהילה שלמה, שמקורה ברשת חברתית, הגיעה להתאבל, לנחם, לעודד, לתת כוחות ולשאוב כוחות, להביע אהדה, אהבה ואמפתיה".
“ההנצחה הראשונה והכי חשובה לנו כעת, היא הסרט", אומרת שוורץ. “אנו גם שוקלים הנצחה של נעם על ידי מתן מלגות ללימודים אקדמיים לנערות מצטיינות מהפריפריה, שמתעניינות במדעים. זה היה מאוד חשוב לנעם. היא שנים לימדה נערות כאלה והגישה אותן לבגרות ועשתה זאת בהתנדבות לצד עיסוקיה הרבים. אנו גם רוצים לתרום את הביציות שלה לנשים עקרות כי זו הייתה הצוואה שלה והיא במפורש ביקשה ממני לפני מותה שאעשה זאת. חשוב לי לשמר את מורשת הנתינה של נעם".