במלאות עשור למותה: חבריה ושותפיה של זהרירה חריפאי‎‎ מספרים על חייה

ב־2 בינואר 2013, כשהיא שוכבת על מיטת חולייה בבית החולים, נכנסה השחקנית זהרירה חריפאי לשחק את המערכה האחרונה בחייה. בקהל היו בתה השחקנית איה גרניט־שבא והרופא המטפל. “היא אמרה לרופא, ‘אני מרגישה לא טוב, אני לא יודעת לשחק חולה. תן לי את אמא קוראז', את זה אני יודעת לשחק'", אומרת בתה.

דקות ספורות אחר כך ירד המסך מעל חריפאי. “הדמויות שהיא שיחקה התמזגו בשלב מסוים עם האישיות שלה, והשיא היה במחזה ‘אמא קוראז'', אומרת הבת. “לגלם את הדמות במחזה דרש אומץ, והדבר הבולט אצל אמא שלי היה האומץ שלה. היא הייתה אישה אמיצה שהלכה עד הסוף. היא שילבה את היכולת לגעת גם בתפקידים פיוטיים וליריים וגם בתפקידים קומיים. התרומה שלה לתיאטרון הישראלי ולמחזאות הישראלית היא לאין שיעור. בכל דבר היא הייתה חלוצה. אני חושבת שהיא הייתה השחקנית הצברית הראשונה".

חריפאי כיכבה בכל נתיב בתרבות הישראלית: היא כבשה את המסך בתפקידי מפתח בסרטי קאלט כמו “סאלח שבתי", “תעלת בלאומילך", “השוטר אזולאי", “חור בלבנה", ושיחקה לצד סופיה לורן בסרט האמריקאי “יהודית", שצולם בישראל; היא ביצעה כמה מהתפקידים הבלתי נשכחים בתיאטראות, הייתה מחלוצות הזמר העברי הפופולרי כחלק מהצ'יזבטרון ובהמשך מלהקת בצל ירוק, הקליטה את האלבום “לשיר בתיאטרון", שהציג את המוזיקליות התיאטרלית שלה וזכתה בשלל פרסים על תרומתה לאומנות התיאטרון, בהם פרס ישראל, כינור דוד, פרס האקדמיה לתיאטרון למפעל חיים והפרס הגדול ביותר - אהבת הקהל.

שבעה תותחים

חריפאי נולדה בדצמבר 1929 לחיים ליב חריפאי, מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות, ולחנה דבורה, עובדת מטבח בגן ילדים. כפי שסיפרה, היו לה בעיות עם שמה הבלתי שגרתי. “השם הזה גרם לי הרבה מאוד סבל", אמרה. “קודם כל, זה היה שם נדיר. רוב השמות באותם ימים היו ‘אסתר', ‘ברכה' או ‘דבורה'. כל חיי רציתי שיקראו לי כמו כולם, נניח ‘רותי', כי אז את לא בולטת. היה חשוב לי להיות מעורבת בקהל ולא לבלוט החוצה בשם כזה ‘זהרירה חריפאי', זה כמו קטיושה מבחינת תשומת הלב, שבעה תותחים שיורים בבת אחת לתשומת לב".

כשהייתה בת 4, נפטר אביה ממחלת ריאות. אמה גידלה אותה ואת אחיה, בן שחר חריפאי, הגדול ממנה בשמונה שנים, לבד, בתנאי דלות. “אמא שלי רצתה להיות שחקנית ואפילו למדה משחק, אבל גדלנו בבית עני והיא הייתה צריכה לגדל שני ילדים לבד ונאלצה לוותר על החלום שלה", סיפרה חריפאי. “אמא הייתה אישה קשת יום, לא דיברה הרבה והסתירה רגשות. מאנשים אחרים שמעתי כמה היא שמחה בהצלחות שלי בתיאטרון. עם אחרים היא הייתה מדברת על זה ואיתי לא. הבנתי למה, אבל אני לא יכולה לקבל את זה. אבא שלי היה כמו חלום. הוא נפטר כשהייתי צעירה, אני לא זוכרת אותו, וזה מפתיע אותי מאוד כי יש לי זיכרון טוב. אמא לא סיפרה עליו הרבה, רק אמרה שאני דומה לו. זה משהו שאני סוחבת איתי כל חיי. אני מרגישה שאבא שלי נמצא איתי באיזשהו אופן אבל זה כי אני יוצרת אותו, אני יכולה להסתכל מאה פעם על תמונה שלו ולהרגיש את הנוכחות שלו".

“אחד הדברים המשמעותיים בחייה היה הידיעה שהיא ילדה בלי אבא", מספרת גרניט־שבא. “היא דיברה על זה שלא הכירה אותו. ליד המיטה שלה במגירה היו מונחים כמה מכתבים בכתב ידו, שבהם הוא מתאר איזו תינוקת נפלאה היא הייתה. את זה היא שמרה כל חייה, צמוד לראשה. במטבח הייתה תמונה של ועידת הסופרים העבריים, כשרואים בה את ביאליק ובאותה שורה את אבא שלה".

חריפאי למדה בבית חינוך לילדי עובדים ובתיכון למדה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. “הייתי ילדת חוץ", סיפרה. “ילדה די שובבה. אמי עבדה כל הזמן והייתי, אפשר לומר, ילדה בודדה. לא ראיתי את זה כילדות קשה או הרגשתי חוסר, אלא הבנתי שאלו החיים וקיבלתי אותם כך. לא ידעתי שיש דבר אחר. בילדות הייתי מתגנבת לבתי קולנוע וצופה בסרטים, ואז בעצם התחלתי להבין את הכוח שיש במשחק". 
בנעוריה הצטיינה בספורט. “היא הייתה ספורטאית מקצועית ושחיינית בנבחרת הפועל תל אביב", מציינת גרניט־שבא. “בגיל 16 רשמה שיא ארצי בשחיית גב".

בזכות כישורי השחייה שלה הייתה מעורבת בסיטואציה הרואית ב־1959. “ערב אחד, מהגשר הקטן הסמוך לגשר בר יהודה, קפצו שתי נשים שרצו להתאבד לתוך מי הירקון", מספרת גרניט־שבא. “באותה שעה הזדמנה למקום מכונית משטרה. השוטר עצר אוטובוס שעליו הייתה אמי וביקש מתנדבים שיקפצו למים למשות את שתי הנשים מהירקון. אמא זינקה מיד למי הירקון ויחד עם השוטר ואזרח נוסף משתה את הנשים מהמים. אחת הנשים מתה והשנייה ניצלה. על פעולת הצלה זו קיבלה אמא שלי מכתב הוקרה על אומץ לבה. בראיון שנתנה חודש לפני פטירתה, היא נשאלה במה היא גאה. ‘במשפחה, בנכדים, בפרס ישראל, בקריירה ובזה שהצלתי אישה שכמעט טבעה בירקון', היא ענתה. זה היה מקור לגאווה עבורה".

על נחיתות וכישרון 

עם סיום לימודיה הצטרפה לפלמ"ח, לגדוד יפתח והייתה ממקימי קיבוץ יפתח. בהמשך הצטרפה לחטיבת הראל ושימשה כאלחוטאית. “היא הייתה גאה בכך ששירתה בפלמ"ח", מספרת בתה. “לתפקיד אלחוטאיות לקחו אז רק נשים שהיה להן כישרון מוזיקלי. אמא שלי הייתה ביחידת ההאזנות הראשונה ביפו, יחידה סודית שהיוותה את הבסיס ליחידה 8200 לאיסוף מודיעין. בפלמ"ח היא הייתה נוסעת על ג'יפים, אבל באזרחות היא אף פעם לא נהגה באוטו".

ב־1950 הצטרפה חריפאי לתוכנית האזרחית של להקת הצ'יזבטרון (“שטח הפקר"), שהועלתה אחרי שחרור חבריה משירות צבאי, וכללה שירים ומערכונים סאטיריים שכתב חיים חפר. “הכרתי את זהרירוצ'קה עוד בנעורינו, לפני שהתגייסנו לפלמ"ח", מספרת הזמרת רבקה'לה קרמר, אז סולנית הצ'יזבטרון. “כבר בנעורים היא הראתה ניצוצות ראשונים של כישרון, אבל לא מגובש. היא ידעה בתוך לבה שזה מה שהיא, וזה מה שהיא רוצה להיות, וחתרה לזה באופן קבוע והגיעה לאן שהגיעה בזכות הכישרון שלה. בתחילת הדרך, עוד כשהיינו בתנועת נוער, היא הרגישה קצת נחיתות בגלל שהייתה קצת מלאה, אבל היא חיפתה על זה בכישרון שלה. היא הייתה בחורה נבונה, מקסימה ומזהירה".

אחרי שהצ'יזבטרון התפרקה, קראה חריפאי מודעה בעיתון כי התיאטרון הקאמרי פתח בית ספר למשחק בניהולו של יוסף מילוא. “הלכתי להירשם ולהיבחן, יוסף מילוא בחן אותי והתקבלתי בנס", אמרה. “השנה הראשונה בבית הספר למשחק הייתה קשה מאוד, היה לי קשה שם, כי היו שם נשים יפות ולא הרגשתי שייכת. שיחקתי תפקידים שהרגשתי שטוב לי בהם, כי הרגשתי שאני צריכה ‘שעות טיס' על הבמה, ולא תפקידים ראשיים כדי לא להיכשל. רציתי ללמוד את המקצוע". 

“הכרתי את זהרירה בבית הספר למשחק של התיאטרון הקאמרי", מספרת השחקנית שושיק שני. “כשהתחלתי שנה א', היא כבר הייתה בשנה ג' עם אריק (לביא - ד"פ). ומאחר שאני ואריק היינו חברים, הייתי נפגשת איתה. אחר כך יצא לנו לשחק בהצגות ביחד ובהפקת טלוויזיה אחת, אבל ההיכרות והידידות המשיכו, מפני שכולנו ישבנו בקפה ‘כסית', ואחר כך הבנות שלי התחברו עם הבת שלה. זהרירה הייתה רצינית בגישה שלה לתיאטרון. היא עשתה מחקרים רבים על כל תפקיד שהיא שיחקה, הייתה גם אשת ספר, הכירה מחזות רבים והייתה מעורבת בכל נושא התיאטרון. למרות שהיא הייתה אדם רציני היה לה חוש הומור יוצא דופן והיא התייחסה לדברים בהומור. היא הייתה אדם ראוי, טובה לזולתה ואמא מצוינת לאיה".

בשנת 1953, עם סיום לימודיה, החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי והשתתפה בין השאר בהצגות “כובע הקש האיטלקי", “כטוב בעיניכם" ו"מריוס". כעבור חמש שנים פוטרה מהקאמרי ומצאה עצמה ללא עבודה. “באותה שנה היה משבר גדול בתיאטרון והיו פיטורים רבים של שחקנים צעירים", מספר השחקן שמוליק עצמון. “בזמן שזהרירה פוטרה מהקאמרי, אני ואבנר חזקיהו פוטרנו מהבימה. כשהבמאית והשחקנית פנינה גרי חזרה מארצות הברית, היא הגתה רעיון להרים הפקה כמו ‘אוף ברודוויי', שתהיה בעצם ‘אוף דיזנגוף', והיא פנתה אל זהרירה ואליי. הצטרפנו להפקה הישראלית של המחזה ‘בדלתיים סגורות' מאת ז'אן־פול סארטר. שם עבדתי לראשונה עם זהרירה, שגילמה את הדמות של אינס, פקידת דואר לסבית. בתקופה ההיא לשחק לסבית זה היה מאוד אמיץ ומהפכני. היא זכתה על התפקיד הזה לשבחים רבים, ולאור ההצלחה החלטנו להקים את תיאטרון זווית. מאז התיידדנו ושיתפנו פעולה בהצגות ובתסכיתי רדיו, תחום נוסף שהיא הייתה מוכשרת בו מאוד. זהרירה הייתה שחקנית עם המון רגש ועם דיקציה בלתי רגילה, היה תענוג לשמוע אותה. אנחנו שייכים לדור של תיאטרון לא דרך מיקרופונים, אלא דרך הקול".

לא סלב - שחקנית 

בספטמבר 59' הוזמנה להצטרף ללהקת בצל ירוק, שבה השתתפו בין היתר אורי זוהר, אריק איינשטיין, חיים וגליה טופול. היא התפרסמה בלהקה בסולו שלה, “הפרוצה החלוצה", שנאסר לשידור בשל מילותיו, שנחשבו אז בעלות אופי מיני. “הצבא לא לקח את התוכנית של בצל ירוק בגלל השיר הזה, וראה בו פגיעה באושיות הגדולות והחשובות במדינה, ניפוץ מוסכמות", אמרה. “הצנזורה אז הייתה קשה, אז גם לא השמיעו את השיר ברדיו". 

“זהרירה הייתה שונה משאר החברים בבצל ירוק, כי היא הייתה שחקנית ממש טובה", אומר השחקן גבי עמרני. “היינו אומנם רציניים, אבל גם עשינו המון מעשי קונדס וצחוקים, וזהרירה, עם כל הרצינות שלה, גם הייתה משתתפת בזה. היה לה חוש הומור יוצא מן הכלל". 

התפקיד המשמעותי הראשון שפרץ לחריפאי את הדרך והכניס אותה היישר לצמרת שחקני התיאטרון המובילים בישראל היה בשנת 61' במחזה “מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט בהפקה של תיאטרון חיפה. “עוד כשהייתי בקאמרי ראיתי מישהו קורא ז'ורנל של תיאטרון גרמני, ובו צילום שמשך את תשומת לבי של בחורה יושבת מאחורי נול ואורגת", אמרה. “סיפרו לי שזה מחזה של ברכט וחשבתי שהוא יכול להתאים לי. כשקראתי את המחזה הזה, נפשי יצאה אליו". 

“ראיתי את זהרירה לראשונה על הבמה בנעוריי, כשהיא שיחקה ב'מעגל הגיר הקווקזי', וזו הייתה הפתעה גדולה והערצה גדולה כלפיה", מספרת מנכ"לית ומנהלת תיאטרון בית ליסין ציפי פינס.

“ב־1983, כשניהלתי את תיאטרון באר שבע, הצעתי לה לשחק במחזה ‘יונו והטווס'. אני לא יודעת איך העזתי להציע לאחת מגדולות השחקניות לבוא לבאר שבע לשחק תפקיד במחזה, אבל היא אמרה לי ‘כן', וזה אומר עליה הכל. היא הייתה מוכנה ללכת למדבר בשביל תפקיד טוב. זה בעצם מאפיין שחקנים גדולים: לא היה שום כסף גדול בזה, לא הייתה עיתונות, היא לא הפכה לסלב - היא פשוט חיפשה תפקיד טוב. מה שאפיין אותה על הבמה זו טוטאליות מוחלטת ורצינות. כשאתה רואה שחקן גדול, יש הילה סביבו, סוג של כריזמה שגורפת אחריה את כל הצוות, וזה מה שאפיין אותה. באה שחקנית בעלת שם מתל אביב, הלכה לגלם תפקיד בעיר קטנה בלי דרישות, רק תנו לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות בחיים. בסוף היא גם זכתה בפרס כינור דוד על התפקיד. מערכת היחסים בינינו נמשכה, וכשעברתי לבית ליסין, היא עשתה עוד כמה וכמה תפקידים. משאת נפשה הייתה להיות כל יום על הבמה. בכל השנים האחרונות שלה עבדנו יחד ואפילו חגגנו לה יום הולדת 80, וזה היה יפה ומרגש". 

“צריך להמציא מילה חדשה כדי לתאר את היחסים שלי עם חנוך: זו לא אהבה, זו לא קנאה, זו לא שנאה, וזה גם לא היה רומן גדול", אמרה חריפאי. “הוא גם עשה איתי ‘ברוגז' ו־11־12 שנים לא עבדתי איתו. יום אחד קיבלתי טלפון: ‘שלום, מדבר חנוך, יש לי משהו בשבילך אני אשלח לך' - והוא שלח לי את ‘אשכבה'". “חנוך לוין ידע לצוות בדיוק בין השחקנים המתאימים זה לזה", אומר עמרני, ששיחק לצד חריפאי ב"אשכבה".

קשר משפחתי 

שותפה נוספה לאהבת התיאטרון הייתה המחזאית שולמית לפיד. חריפאי שיחקה בשלושה מחזות פרי עטה: “רכוש נטוש", “מפעל חייו" ו"הפלגות". “הכרנו לראשונה ב'כסית', כי כל הבוהמה הייתה מתכנסת שם", נזכרת לפיד.

“אחר כך הילדות שלנו, איה שלה ומירב שלי למדו יחד באותה כיתה בבית הספר א.ד גורדון, ואז התחלנו להיפגש דרך הילדים. פעם כתבתי ב'מעריב' סיפור קצר על אם שמתעמרת בבנותיה ומכריחה אותן לקרוא סיפורים. זהרירה קראה את הסיפור ואמרה לי: ‘שולה, יש פה מחזה!'. שבת אחת התיישבתי לכתוב, ובערב המחזה היה גמור וקיבלו אותו לקאמרי. כך ‘רכוש נטוש' נולד, כשכל הזמן בכינו בחזרות. המהלך השני בתיאטרון היה אחרי כמה שנים, כשהייתה תחושה של כאב וכעס כשפיטרו את פועלי בית החרושת אתא. ישבתי וכתבתי את המחזה ‘מפעל חייו', על מה שקורה למשפחה כשהמפרנסים מפוטרים. זהרירה שיחקה בו. אחר כך, ההצגה השלישית שעשיתי עם זהרירה, הייתה ‘הפלגות', שכתבתי במיוחד בשבילה ובשביל איה, שאלו היו הצעדים הראשונים שלה בתיאטרון. זהרירה שיחקה את הסבתא של איה. היו לי שלושה מחזות שזהרירה הייתה העוגן שלהם, והחברות שלנו נמשכה כל החיים. מה שאני ראיתי בה זה שלצד הדמות הקשוחה והנוקשה, היה בה גם צד רך ורגיש, עמוק עצוב כזה. היא הייתה אדם אנושי עם כל הפאזה, מהכעס הגדול אל העצב הגדול, אל השמחה הגדולה, אל הזלילה הגדולה. היא ‘זללה' את החיים".