"תמיד היו לי ספקות גדולים לגביי, לגבי המראה שלי או הכישרון שלי, ולא האמנתי בהם אלא רק בתוצאות וזה משהו שלא השתנה אף פעם, עד היום", אמרה השחקנית אודרי הפבורן בראיון האחרון בחייה שנערך בביתה בשווייץ בשנת 1990. "אף פעם לא למדתי לשחק ואף פעם לא הייתה לי טכניקה, אלא העמדתי פנים כמו שילדים עושים, אני חושבת שנשארתי עוד ילדה".
הפבורן, מהשחקניות והדוגמניות היפות והנוצצות במאה ה־20, כבשה את הוליווד עם סרטים כמו "חופשה ברומא", "סברינה", "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"גברתי הנאווה", ובמקביל הפכה לאייקון אופנה ולמודל חיקוי לנשים רבות ברחבי העולם. "אודרי הפבורן הייתה אנטיתזה לנשים ולאיך שהן נראו על המסך", אומרת חוקרת התרבות והקולנוע והמרצה כנרת זהר־להב. "לעומתה, מרילין מונרו לבשה מחוך והייתה סקסית ומלאה, ופתאום הגיעה אודרי שנראתה אחרת - נערית, שדופה מאוד. היא הציעה אלטרנטיבה אחרת לסטריאוטיפים של אז. כשחקנית היא עשתה הכל בצורה שקטה ועדינה. היא רצתה בית וילדים, ולא קריירה. היא לא תפסה מעצמה אייקון, אבל היא הייתה אייקון יופי עבור גברים ונשים".
הפבורן נולדה בבריסל שבבלגיה בשנת 1929, בתם של בנקאי בריטי והברונית ההולנדית אלה ואן הימסטרה, שהייתה קשורה בקשר משפחתי לבית המלוכה הבריטי. כשהייתה בת 6 הוריה התגרשו, ואביה ניתק עמה קשר. "זו טראומה שליוותה אותה במשך כל חייה - החשש שגברים יעזבו אותה", אומרת זהר־להב. "כעבור שנים, כשאודרי כבר הפכה להיות שחקנית מפורסמת, היא איתרה את אבא שלה אבל הוא לא רצה שום קשר אליה. היא אפילו הציעה לשלם לו כסף כדי שיחדש את הקשר איתה וזה לא עזר. זה משהו שניקר בה מבפנים כל חייה. היא הגדירה את עזיבת אביה כאירוע הטראומטי של חייה".
בצעירותה נשלחה הפבורן ללימודים בפנימייה בקנט שבאנגליה, אז החלה ללמוד בלט. "בתקופה כל כך קשה בבית הריקוד היה לי מזור, תרופה", סיפרה בעבר. "כל החלום הזה די נעצר כשפרצה מלחמת העולם השנייה ואמא שלי החליטה שהמשפחה תעבור להולנד, היכן שהיא נולדה, כי חשבה שיותר בטוח שם".
בשנים האחרונות נחשפו בכלי התקשורת בעולם הקשרים של הוריה של הפבורן, הן אביה והן אמה, עם המפלגה הנאצית. בביוגרפיה על הפבורן שפורסמה לאחרונה נכתב כי אמה פגשה את היטלר בשנות ה־30 והרעיפה עליו שבחים. אביה של הפבורן, שתמך בנאצים, בילה את שנות המלחמה בכלא האנגלי. בשנת 1941 האם אף ניהלה קשר רומנטי עם קצין נאצי. בשנת 1942 הנאצים כבשו את הולנד. "הלכתי עם אמי לתחנת הרכבת וראיתי קרונות בקר עם יהודים", סיפרה בראיון בעבר. "המחזה הזה הופיע בכל הסיוטים שהיו לי מאז".
"המלחמה גבתה ממנה מחיר יקר", אומרת זהר־להב. "את סיפור החיים שלה על כך שהוריה היו פרו־נאצים היא שמרה בסוד במשך שנים רבות כדי שהקריירה שלה באמריקה לא תימחק. בגיל 13 היא כבר הייתה פעילה במחתרת ההולנדית".
במהלך המלחמה סבלה הפבורן מתת־תזונה וחלתה בקצרת ובצהבת. כשהבריאה, אספה כסף עבור המחתרת ההולנדית. "זו הייתה תקופה מאוד קשה, ולימים נדרתי נדר לעשות הכל כדי שלא יהיו ילדים רעבים בעולם", אמרה בעבר. בשל חוויותיה מהמלחמה סירבה, לימים, לגלם את אנה פרנק בסרט על אודותיה.
בן לילה
עם סיום המלחמה עברו הפבורן ואמה לאמסטרדם, והפבורן התניעה מחדש את לימודי הבלט. בהמשך עברו השתיים ללונדון, שם החלה הפבורן לדגמן. "באותן שנים הערצתי את אווה גרדנר, אליזבת טיילור ואינגריד ברגמן ועוד שחקניות יפות", אמרה בעבר. " ואני? לא חשבתי בכלל שאני יפה, אבל כנראה מישהו חשב שאני מתאימה לדוגמנות ולמשחק, אז התחלתי להצטלם כדי להרוויח כסף כי המצב בבית היה קשה. התחלתי להופיע בתפקידים קטנים בסרטים, ובשנת 1951 הוזמנתי להגיע לראשונה לאמריקה ולהשתתף במחזה 'ג'יג'י' בברודוויי, שזו הייתה חוויה נהדרת עבורי". על תפקידה זה זכתה בפרס.
סרטה הראשון בהוליווד, "חופשה ברומא", לצד גרגורי פק, יצא לאקרנים בשנת 1953. הסרט זיכה אותה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר והפך אותה בן לילה לכוכבת בינלאומית. ""קיבלתי צ'אנס ופשוט לא פקששתי. הייתי בת 24 אבל הרגשתי כמו בת 16, בגלל שנות המלחמה שמחקו את נעוריי", סיפרה.
"ב'חופשה ברומא' היא פרצה לתודעה בגלל החזות הנעימה שלה והמראה הקלאסי שלה", אומר היוצר והבמאי עופר פנחסוב. "בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה הוליווד חיפשה זהות, ובתוך זה את נערת הפוסטר, ואודרי הייתה הנערה הזו. היא הפכה להיות הפרצוף של הוליווד הקלאסית ושידרה רוך מצד אחד וקור אירופי ואינטליגנטי בריטי מצד שני. מצד אחד תמימות ומצד שני מישהי קשה להשגה. אודרי גילמה את כל מה שאמריקה רצתה. היא ייצגה רוח נעורים, תמימות, חזרה לפעם. אודרי הייתה מצד אחד הדבר הבלתי מושג, ומצד שני משהו מאוד דומה לשכנה ממול. זו הסיבה שהיא הפכה לכזו מיתולוגית".
בשנת 1954 שבה הפבורן לתיאטרון ושיחקה בהצגה "אונדין", תפקיד שעבורו זכתה בפרס הטוני לשחקנית הטובה ביותר. לאורך שנות ה־50 וה־60 הייתה לאחת השחקניות הפופולריות בהוליווד. בשנת 1961 גילמה את הולי גולייטלי בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני", שעליו הייתה מועמדת לפרס האוסקר. "הדמות שגילמתי הייתה שונה לגמרי ממני", סיפרה בעבר. "הולי הייתה מאוד מאושרת ושמחה והכל הלך לה בקלות, בדיוק כל מה שהוא לא אני". "התפקיד הוצע במקור למרילין מונרו, אבל היא לא רצתה אותו", אומרת זהר־להב.
בשנת 1964 לוהקה הפבורן לתפקיד אלייזה דוליטל בסרט זוכה פרסי האוסקר "גברתי הנאווה". אף שהפבורן שרה במקור את השירים בסרט, המפיקים החליפו את קולה בסרט בקולה של הזמרת מארני ניקסון, משום שהפבורן זייפה. "מה שעזר לי להיכנס לתפקיד היה שחייתי מספר שנים באנגליה ולמדתי שם אנגלית, אז האזנתי רבות למבטא שבו אלייזה דוליטל מדברת", סיפרה בעבר. "לקחתי שיעורי פיתוח קול ושרתי את כל השירים שבסרט, אבל לא ידעתי שהחליפו את הקול שלי כשסיימתי את ההקלטות באולפן".
החל משנת 67' הפבורן מיעטה להופיע בסרטים. "לא רציתי לעשות סרטים ולא להכיר את הבנים שלי", סיפרה בעבר. "הייתי מוכנה לוותר על הקריירה הקולנועית בשביל ילדיי ולא חשתי ולו לרגע חרטה על כך". סרטה האחרון, בתפקיד אורח, היה "לנצח" (1989) של סטיבן ספילברג, סרט כושל שהורד מהר מהאקרנים. הפעם האחרונה שבה שיחקה על המסך הייתה בסדרת הטלוויזיה "גני העולם" שעלתה לאוויר בשנת 1993, אחרי מותה. על תפקידה זה זכתה בפרס אמי.
למעשה, הפבורן היא אחת מ־17 האנשים הבודדים בעולם שזכו בפרסי אמי, גראמי, טוני ואוסקר גם יחד. "זה הישג פנומנלי למישהי שהיא שחקנית טובה, אבל לא שחקנית אופי יוצאת מן הכלל", מציינת זהר־להב. "הנעימות והפרגון שלה גרמו לכולם להתאהב בה ולרצות לעבוד איתה כי היא הייתה הניגוד המוחלט לדיווה".
לצד הקריירה הקולנועית המצליחה, פיתחה הפבורן גם קריירה פילנתרופית, ובשנת 1978 מונתה שגרירה מיוחדת של יוניצ"ף (קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים). במסגרת כך, היא ביקרה בארצות רבות באפריקה ובאסיה ופעלה לאיסוף כספים למען מטרה זו. בשנת 92' העניק לה נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג' בוש את מדליית החירות הנשיאותית על עבודתה ההומניטרית. "הרצון שלה היה להיות הפרזנטורית והפנים של יוניצ"ף", אומרת זהר־להב. "היא הייתה מודעת לכוח של התקשורת ולכוח שלה ורצתה לנצל אותו לא בשביל עוד פרסום או כסף, אלא בשביל לעזור לזולת ולעשות עם הכוח וההשפעה שלה דברים טובים למען האחר. זו אחת הגדולות שלה ומשליך גם על אישיותה ואופייה".
להרים ראש
חייה הפרטיים של הפבורן ידעו לא מעט טלטלות: בראשית שנות ה־50 התארסה לג'יימס הנסון, אך סמוך למועד החתונה ביטלה אותה. בשנת 1954 נישאה לשחקן האמריקאי מל פרר, שבו התאהבה במהלך צילומי הסרט "סברינה", והזוג נישא באותה שנה. "אלו לא היו נישואים מאושרים, הם היו ארוכים מדי ומהר מאוד האהבה הפכה למועקה", סיפרה בעבר.
כעבור 14 שנה הזוג התגרש. זמן קצר לאחר מכן הפבורן פגשה במהלך מסע ביוון את הפסיכיאטר האיטלקי אנדראה דוטי, שלו נישאה. השניים התגרשו לאחר 13 שנה. בשנותיה האחרונות בילתה במחיצתו של השחקן ההולנדי רוברט וולדרס, שעמו ניהלה מערכת יחסים ארוכה.
"בני הזוג הראשונים שלה התעמרו בה, והבעל הראשון שלה אפילו היה מכה אותה באופן קבוע", מספרת זהר־להב. "היא חיה חיים אומללים עם בני הזוג שלה. היא כל הזמן חטפה חבטות, ועם זאת תמיד הצליחה להרים ראש ולהמשיך הלאה".
בשנותיה האחרונות התגוררה הפבורן כאמור בשווייץ. בשנת 1992 חלתה בסרטן התוספתן, אך סירבה לעבור טיפולי כימותרפיה. ב־20 בינואר 1993 מתה בגיל 63 בלבד. בשנת 2000 הופק סרט על חייה בכיכובה של ג'ניפר לאב יואיט.
הפבורן, כאמור, נחשבה גם לאייקון אופנה, ולעתים תכופות נשים חיקו את הסטייל והלוק שלה ברחבי העולם. "היא חשבה שהיא ברווזון מכוער ולא אהבה את הגוף והמראה שלה", אומרת זהר־להב. "היא הלכה תמיד עם נעלי בלרינה כי התביישה בממדים שלה והייתה מגושמת. היא הרגישה כמו ג'ירפה והייתה נבוכה. בגלל שהיא הייתה טבעית ולא תפסה מעצמה דוגמנית, היא הייתה כזו מהממת, ועובדה שמעצבי האופנה אובר דה ז'יבנשי ולואי ויטון רצו שהיא תלבש את העיצובים שלהם. גם בגלל שהיא חוותה את המלחמה אז רבים הרגישו הזדהות עמה. היא לא הייתה מנותקת מעם".
"השחקנית אודרי הפבורן בהחלט עונה להגדרה של אייקון אופנתי. הסגנון האופנתי האישי שלה ושל הדמויות שגילמה השפיע על הטרנדים ועל תרבות הפופ", אומרת הסטייליסטית איה מלמד. "הסטייל שלה, שהיה מינימליסטי, מתוחכם ואלגנטי, הוא על־זמני, וההשפעה שלו נוכחת מאז ועד היום. בעבר אמרה אודרי הפבורן ש'אלגנטיות היא היופי היחיד שלעולם אינו דוהה', והוכיחה שזה נכון".