בשנת 1964 יצאו לאקרנים, בהפרש של חודשיים בלבד, שניים מסרטיו הגדולים ביותר של השחקן הצרפתי לואי דה פינס, הנחשב לאחד מגדולי הקומיקאים בעולם - “השוטר מסן טרופז" ו"פנטומס". בראשון הוא גילם את דמותו של לודוביק קרושו, קצין בז'נדרמריה בסן טרופז, שוטר עצבני, אנוכי ומגוחך, הנקלע לסיטואציות מוזרות ומשעשעות ורודף אחרי הצדק ושמירת החוק, גם כשאינו מצליח בכך. בשני גילם את הקומיסר פול ג'וב, החובר לעיתונאי בניסיון לתפוס את שודד התכשיטים פנטומס.
שני הסרטים, שהגיעו לקהל ברחבי העולם במקביל והיו להצלחה פנומנלית, הפכו את השחקן נמוך הקומה בן ה־50 לסופרסטאר ובישרו על הפריצה הגדולה שלו, שהגיעה אומנם מאוחר, אך ביססה את מעמדו כאחד השחקנים הרווחיים, המצחיקים והמצליחים בשנות ה־60 וה־70. הוא שיחק ביותר מ־150 סרטים ויותר מ־100 הצגות וזכה בפרס סזאר (פרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע) ובתואר אביר בלגיון הכבוד (1973). דורות של אנשים גדלו על ההומור הציני, השנון והמיוחד של מכונת הלהיטים הגדולה של הקולנוע הצרפתי.
“במראה ובהופעה שלו הוא היה אנטי־כוכב, לא הייתה הילה סביבו כמו למשל סביב אלן דלון. הוא היה שמנדריק וזה היה החן שלו", אומר רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה בחוג לתואר שני לקולנוע ותרבות באוניברסיטת חיפה. “הוא כבש את צרפת, הקהל ידע מה הוא מקבל אצלו. דה פינס היה גאון קומי, האיש בעל אלף הפרצופים. קשה למצוא שחקנים שיכולים לחקות את הסגנון שלו, את היכולת לשנות את המראה שלו רק בשינוי של הבעות הפנים. זה היה מטורף ומבריק. בצדק הוא נחשב לגדול הקומיקאים הצרפתים ולאחד הקומיקאים הגדולים בעולם".
“החשיבות של לואי דה פינס באה ליד ביטוי בצרפת, בעיקר בתקופת הקורונה, כשבזמן הסגרים הראו בלופים את סרטיו, מה שגרם גם לדורות חדשים לגלות אותו", אומר ד"ר אביב אמית, חוקר תרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב.
“המקבילה לסרטים של לואי דה פינס בישראל הם סרטי הבורקס. אני אוהב לקרוא לסרטיו ‘סרטי קרואסון' צרפתיים: אנשים נהנים לצפות בהם עוד פעם ועוד פעם. הסרטים שלו, כמו ‘הרפתקאות רבי יעקב' או ‘הקדילאק הלבן' עומדים במבחן הזמן, ואנשים מצטטים בעל פה קטעים מהם, כמו שאצלנו מצטטים סרטים של זאב רווח. זה מעיד על הפופולריות שלו בקרב בני העם הצרפתי. האליטות האינטלקטואליות בצרפת בזמנו הרימו גבה על ההומור שלו וכינו אותו ‘נחות' ו'פשוט', אבל ככה גם אמרו בארץ על סרטי הבורקס ובכל זאת אנשים זוכרים כל משפט מהסרטים הללו. הוא נתן את כל הלב שלו בכל דמות, נכנס לדמות בטוטאליות, וזה מעניין שהוא נתן בכל תפקיד את הלב ובסוף הלב זה שבגד בו כשהוא מת מהתקף לב".
העצבים היו המכנה המשותף למרבית סרטיו, כמו גם הסיטואציות המביכות שאליהן נקלע בסצינות שונות ומגוונות, ומתחו בכל פעם מחדש את הקו הדק בין הדמיון למציאות ובין השפיות לשיגעון. דה פינס הציג דמויות שונות ומגוונות: למשל, בדמות השוטר מסן טרופז, שזכה לחמישה סרטי המשך, הוא מצא עצמו בשלב מסוים נלחם בחייזרים ששותים נפט; ב"מסעדה הגדולה" הוא גילם מנהל מסעדה מובילה בפריז, שבה נחטף נשיא מדינה מאמריקה הלטינית.
באחת הסצינות האייקוניות בקולנוע הצרפתי, דה פינס מדבר עם לקוחות המסעדה, כשבמשחק תאורה של צל ואור, מצטייר לו שפם של היטלר. בסרט “האנגלים באים, האנגלים באים" הוא גילם מנצח תזמורת אופרה בפריז המנסה לסייע לטייסים בריטים להימלט מידי הצבא הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסרט “אוסקר" גילם אומנת ממין זכר, הנתון לסחיטה על ידי מחזר של בתו ההרה, הרוצה, למורת רוחו של האב, להינשא לה. ב"רבע עוף" הוא מגלם מומחה מזון גורמה המאבד את חוש הטעם; ב"קאדילק הלבן" הוא גילם מאפיונר תחמן;
וב"הרפתקאות רבי יעקב", שבישר על פריצתו לשוק האמריקאי, מצא עצמו בקומדיה של טעויות, כבעל מפעל מצליח אנוכי וקמצן, המתחזה לרבי יעקב, מנהיג קהילה חסידית בניו יורק, ומתערה בתוך הקהילה החסידית בפריז ומטרלל את כולה, כשהשיא הגיע בריקוד הבלתי נשכח שלו לצלילי מוזיקה חסידית.
“המגרעה הגדולה שלי היא הביישנות, לא הצלחתי להיפטר ממנה", אמר. “אני מסמיק בכל הזדמנות. אני מזיע. אני ממלמל דברים בלתי ברורים ולעתים חש דחף פתאומי לקום ולברוח. בתוככי עצמי הנני גבר עצוב, ואם אני מצליח כקומיקאי, הרי זה משום שאני מנסה נואשות להשתחרר מעצבות פנימית זו. אם לעתים אני תוקפני, הרי זה בשל הביישנות".
חיקויים ליד הפסנתר
הוא נולד ב־31 ביולי 1914, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בפרוור פריזאי, בן לעורך דין ויהלומן ולעקרת בית ממוצא פורטוגזי. “להוריו היה סיפור חיים סוער", מציין ד"ר אמית. “אמא שלו היא ממשפחה בורגנית מאוד עשירה, והאבא היה עורך דין עני. הוריה התנגדו לחתונתם. הם עזבו לפריז להתחיל בחיים חדשים בעוני. האבא של לואי התחיל למכור יהלומים ומישהו גנב לו אותם והוא פשט את הרגל. כשלואי היה בן 14, מצאו את הבגדים של אביו ליד הנהר, עם מכתב התאבדות. אחרי שנתיים התברר שהאבא ביים את ההתאבדות. הוא בכלל היה באורוגוואי וניסה לעשות כסף. כשהאמא גילתה שבעלה לא התאבד אלא עזב אותה ואת הילדים, היא עזבה את הילדים לבד ונסעה לאורוגוואי להביא אותו".
דה פינס דיבר שלוש שפות: צרפתית, ספרדית ואנגלית. בילדותו הודבק לו הכינוי “פופו". כתלמיד מופרע, נהג לעשות מעשי קונדס רבים בבית הספר ולהיענש לעתים תכופות. בנעוריו ובצעירותו עבד בשלל עבודות מזדמנות, מכולן פוטר בבושת פנים: בבית מלאכה לפרוות, במפעל טקסטיל ובמשרד רואי חשבון. “בגיל צעיר, שעה שהייתי יוצא עם אמי לשוק, בחנתי בקפידה את בעלי הדוכנים ובשובי הביתה הייתי מצחיק את המשפחה בחיקויים, כך התחילו ניצני המשחק שלי", אמר. בסופו של דבר החליט לקחת דווקא את תשוקתו למוזיקה צעד אחד קדימה והחל לעבוד כפסנתרן ג'אז בבר בפריז. “הוא היה עושה חיקויים ליד הפסנתר ומצחיק את כולם. אמרו לו: ‘למה אתה לא הולך להיות שחקן?', אז הוא הלך ללמוד בבית ספר למשחק, אך פרש אחרי שנה", אומר הבמאי, התסריטאי והמרצה על קומדיה אלון גור אריה.
בשנת 1936, בהיותו בן 22, נישא בראשונה לז'רמיין לואי אלודי קארוייר, ממנה נולד בנו הבכור, דניאל. הזוג התגרש בשנת 1942. באותן שנים הוא ניסה לקבל תפקידים כשחקן, אך חשב שלאדם נמוך, מקריח ורזה אין סיכוי לקבל עבודה במשחק.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בעודו לומד מוזיקה בבית ספר למוזיקה, התאהב במזכירה, ז'אן מופסאן שמה, שפעם אמרה שהתאהבה בו כי הוא “ניגן ג'אז כמו אלוהים". מופסאן הגיעה ממשפחת אצולה אמידה. הזוג נישא בשנת 1943 ונשאר יחד עד יומו האחרון של דה פינס. לזוג היו שני בנים: פטריק, לימים רופא, ואוליבר, לימים טייס ושחקן לעת מצוא, ששיחק גם בסרטיו של אביו.
“לא נשאתי את ז'אן לאישה בשל מה שהיא ייצגה. באותה תקופה היא לא הייתה אלא מזכירה קטנה. אני משוכנע שגם היא לא נישאה לי משום ששמי היה ‘לואי דה פינס דה גאלאזארה'", סיפר. “באותה תקופה לא הייתי אלא פסנתרן עלוב, ניגנתי במועדוני לילה מסוג ג', שבהם נאלצתי למצוא מחסה בבתי שימוש בכל פעם שפרצה תגרה".
את קריירת המשחק החל בתיאטרון, שם זכה להצלחה בינונית, והמשיך לשחק בתיאטרון גם כשכבר הפך לכוכב קולנוע. התפנית בקריירה התיאטרלית שלו אירעה בשנת 1959, כשלוהק לשחק בתפקיד ראשי בהצגה “אוסקר", שבה התבקש לגלם אדם עצבני וקמצן. ההצגה זכתה להצלחה מיידית, הוצגה למעלה מ־700 פעמים ובשנת 1967 הפכה לסרט קולנוע מצליח בכיכובו. “זה תפקיד שאף אחד לא רצה לגלם", אומר גור אריה.
“כשהמפיק, שהיה חבר של דה פינס, הציע לו את התפקיד, הוא קפץ עליו. כששאלו אותו מאין נולדה הדמות העצבנית האופיינית לו, הוא אמר שיש לכך שלוש השפעות. האחת היא אמא שלו, שהוא סיפר שהייתה טיפוס בלתי נסבל, רודפת אחרי הילדים בבית ומקללת; השנייה נולדה בברים בפריז, כשהבוס שלו היה מתעמר בו, לא נותן לו הפסקות ולא אוכל, אז הוא היה עושה חיקויים שלו בפרצופים עצבניים; והשלישי הוא הבוס בתיאטרון, שהיה קמצן בצורה מוגזמת. בכדי לקבל ממנו כסף, לואי היה צריך להתחנף אליו ולהחמיא לו. בקיצור, הוא הכיר אנשים בלתי נסבלים ומהם הוא שאב את ההשראה לדמות המיתולוגית שלו".
פצע פתוח
בשנת 1946, בהיותו בן 31, שיחק בסרטו הראשון “הפיתוי של ברביזון", שבו הופיע רק 40 שניות על המסך, תפקידו היה לפתוח דלת. הוא לא קיבל קרדיט על התפקידון. “אחרי שקיבל רק תפקידים קטנים, החליט לפרוש", מספר גור אריה. “הוא טען שהיקום מסמן לו לוותר על החלום להיות שחקן. הרגיש שהוא כבר מבוגר מדי בשביל זה. ברכבת התחתית של פריז הוא פגש את חברו מימי בית הספר למשחק, השחקן דניאל ג'לין, שעודד אותו שלא לוותר ושכנע אותו להמשיך, והוא החליט להתמיד. בזכות דבריו של דניאל הוא החליט ללכת דווקא על תפקידים קטנים ולגנוב בהם את ההצגה".
דה פינס שיחק ביותר מ־80 סרטים בתפקידים שוליים, עד שהחל לקבל הצעות לתפקידים בולטים יותר. זה החל לקרות אחרי הצלחת ההצגה “אוסקר", כשבסרט הצרפתי “האמריקאית היפה" (1961) גילם דה פינס לראשונה את דמותו של השוטר ויראלוט, שהייתה האבטיפוס לדמות השוטר מסן טרופז. “הוא עשה תפקיד טוב מאוד בתור שוטר והחליטו לבנות עבורו תפקיד שבו דמות השוטר תהיה במרכז הסרט. כך נולד ‘השוטר מסן טרופז', שהקפיץ את הקריירה שלו והפך אותו לכוכב ענק ולאחד ממקבלי השכר הגבוה בצרפת", אומר פוגל. “בניגוד לשחקנים אחרים, הוא רק בגיל 50 קיבל את התפקיד המרכזי, זה די מאוחר לשחקן, אבל כשזה הגיע - הוא היה מוכן מאוד ומשופשף".
“הסיפור של דה פינס מזכיר את הסיפור של שייקה אופיר", מוסיף גור אריה. “שייקה גילם את דמות השוטר בסרט ‘ארבינקא', ואז הוא פיתח את הדמות והמשיך איתה ב'תעלת בלאומילך' ובסוף ‘השוטר אזולאי' הפך אותו לאייקון".
“לפני הפריצה הגדולה הוא שיחק בהרבה סרטים בתפקידים קטנים ושיתף פעולה עם גדולי שחקני הקולנוע הצרפתי וזה היה מאוד חכם מצדו", אומר פוגל. “הוא הכיר את כל השחקנים הבולטים והם הכירו אותו, וזה שיחק לטובתו. הוא הצליח להעביר לקהל משהו שאני לא בטוח שהיה קיים בקולנוע הצרפתי. הוא ידע בדיוק מה הקהל מצפה ממנו והחליט ללכת על הקלף הבטוח".
בשנת 64' צילם דה פינס שלושה סרטים מצליחים: “השוטר מסן טרופז", “הקאדילק הלבן" “פנטומס". “'הקאדילק הלבן' הביא הכי הרבה צופים מבין השלושה ובישר את תחילת תקופת הזוהר שלו", אומר ד"ר אמית. בשנת 66' שיחק לצד בורביל בסרט “האנגלים באים, האנגלים באים", על מלחמת העולם השנייה. “זה היה הסרט הקומי הראשון שנעשה על המלחמה, קצת יותר מ־20 שנה אחרי שהיא הסתיימה והפצע היה עדיין פתוח", אומר ד"ר אמית. “הכל נעשה מתוך אנושיות וטוב לב, ולא מתוך מחאה נוקבת. הקהל בא בהמוניו לסרט למרות שהביקורות קטלו אותו. בכלל, הביקורות קטלו כל סרט שלואי שיחק בו. טענו שהסרטים שלו מטופשים, נחותים ותת־רמה - הוא לקח את זה ללב".
מהכסף שהרוויח באותה תקופה רכש את טירת Chateau de Clermont במערב צרפת, אשר הייתה שייכת למשפחתה של אשתו. “כאשר רכשתי את הטירה, היו שאמרו ‘למי הוא חושב את עצמו', אבל הנחתי להם לדבר", סיפר. “רכשתי את הטירה לא מתוך יומרנות אלא מתוך רכות וחיבה. לא הייתה זו קפריזה של כוכב שהגיע לפסגה ולא הצגה ראוותנית של אפשרויותיי הכספיות. נדרשו לי סכומים גדולים כדי לרכוש את הטירה העתיקה, אך אילו נדרשתי - הייתי משלם כפליים. מטרתי הייתה לשוב אל המקום שבו ידעתי אושר כה רב בשנות נישואיי הראשונות. כאשר חרשתי את רחובות פריז, בתקווה נואשת לתפקיד קטנטן, למען אוכל לעמוד בתשלומי שכר הדירה העלובה שלנו, מצאנו, ז'אן אשתי ואני, מרגוע וניחומים בטירה הזו.
ז'אן היא מבנות משפחת מופסאן, והמקום שימש לנו כמחסה, העניק לנו קורת גג, חמימות, אהבה וקן משפחתי שאותם מנעה פריז מאיתנו. שמונה שנים נאבקנו קשות על קיומנו. דודתה של אשתי, בעלת הטירה, הציעה לא פעם לתמוך בנו בכסף, אך תמיד סירבתי. כל שהסכמתי לקבל ממנה היה קורת גג והכנסת אורחים חמימה. ברגע שהרווחתי מספיק כסף, החלטתי לקנות את הטירה בשביל ז'אן כהכרת תודה".
חצי מיליון דולר
אף שהוא נחשב לכוכב ענק באירופה, דה פינס לא הצליח לפרוץ לשוק האמריקאי עד שנת 73', כששיחק בסרט “הרפתקאות רבי יעקב", שזכה להצלחה מסחררת ואף היה מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית “הסרט הזר הטוב ביותר". על משחקו בסרט זה קיבל שכר של חצי מיליון דולר, השכר הגבוה ביותר ששחקן צרפתי קיבל באותה עת. “נכון, אני מרוויח טוב כיום, אולם אינני יכול לשכוח את התקופה שבה התקשיתי להתקיים", אמר בראיון. “אם היום אינני מבזבז את הכסף שאני מרוויח, אם אינני נוהג במכונית רולס רויס, אם אין ברשותי מטוס פרטי - הרי זה משום שאני מכיר היטב את ערך הכסף. עברתי שלוש תקופות בחיי: התקופה שבה פניתי אל במאים ומפיקים ושאלתי ‘אולי יש לכם תפקיד קטנטן בשבילי?'; התקופה שבה ידידים במאים אמרו לי סוף־סוף: ‘פופו, יש לנו תפקיד העשוי להתאים לך!'; וזה כמה שנים: 'מר דה פינס, היש סרט שאותו היית רוצה לעשות?'".
“הרפתקאות רבי יעקב" יצא בתקופת מלחמת יום הכיפורים. במאי הסרט היהודי, ז'ראר אורי, חשש כי ייאמר עליו כי הוא משתמש במלחמה לצורך קידום יחסי ציבור לסרטו, שכן בכרזות הסרט נראה דה פינס בלבוש חרדי. ב־18 באוקטובר 1973, יום הקרנת הבכורה של הסרט, חטפה דניאל קראוון, אשתו של מפיק ומפיץ הסרט ז'ורז' קראוון, מטוס בואינג 727 שהיה בטיסה פנימית מפריז לניס ודרשה כי הפצת הסרט תיאסר כי הוא משקף את תמיכתה של צרפת בישראל במלחמה וכי הסרט אינו פרו־פלסטיני. חמושה ברובה ואקדח מזויף, קראוון דרשה שהמטוס ימשיך לקהיר. לאחר ששחררה את 112 נוסעי המטוס, נורתה בראש ובחזה במהלך חילופי אש ומתה.
למרות זאת, “הרפתקאות רבי יעקב" היה הסרט הצרפתי המצליח ביותר בשנת 73' ונחשב לסרט פולחן בצרפת וגם בישראל. “הסרט התחבר בתודעה עם ישראל, כי הוא צוחק גם על יחסי יהודים־ערבים", אומר גור אריה. “הדמות שלואי מגלם בסרט, למשל, מגלה כי העוזר שלו יהודי והוא רוצה לפטר אותו כי הוא גזען ואנטישמי. בסרטים הבאים הוא היה יותר מעוד שחקן ראשי בסרט, הוא היה מעורב בכל אלמנט בסרט. הוא דאג תמיד לצאת המטומטם, המכוער והאידיוט - כי הוא ידע שזה סוד ההצלחה שלו".
“היה קל להזדהות איתו, כי הוא היה גבר נמוך, לא מלך היופי. העובדה שהוא נראה כאחד האדם גרמה לקהל להזדהות איתו ולראות בו את עצמו", אומר פוגל. “הכוח שלו היה שאתה לא יודע מה יקרה איתו, היה לו כוח מתפרץ ויכולת בבת אחת להפוך מאדם מחויך לקוקו לגמרי. התקפי השיגעון האלה סחפו והצחיקו את הקהל".
לא מעמיד פני כוכב
“לואי הינו אדם הגון, במלוא מובן המילה", כתב העיתונאי הישראלי נתן לביא, שליח עיתון “עולם הקולנוע" בפריז, במאמרו בשנת 1976 על ידידו, לואי דה פינס וסיפק הצצה לאישיותו. “הוא ישר, נאמן, מסור, כן ביחסי הידידות שלו, כמו בעבודתו. לואי דה פינס הוא אחד הכוכבים המעטים בעולם הכוכבים שאינו מתייחס אל עצמו ברצינות ואשר אינו מנסה להעמיד פני כוכב".
“ישנם רגעים שבהם נעים לך לחוש שמזהים אותך", אמר דה פינס בראיון. “אם התופעה נגמרת בזה, הרי שאני מאושר, זה מעניק לי כוח להמשיך, אך כאשר ההערצה עוברת גבולות אלו, זה מביך אותי, משום שאינני אוהב להעמיד פני כוכב ולנקוט בכל אותם אמצעים לשמירה על ‘אלמוניות'. אני ביישן לפעמים עד חולניות. בזמני הפנוי אני אוהב לצפות בסרטים חדשים כדי להתעדכן, לבקר בתערוכות ציור גדולות, לפסל, לקרוא, לטפל בעצי פרי, בפרחים, לנכש עשבים ולבלות עם אשתי והילדים שלי. אנחנו מנהלים חיים צנועים, חיים מאושרים, הרחק מעין הציבור. איננו מופיעים במקומות הבילוי האופנתיים, איננו מונעים מעצמנו דבר, אך יחד עם זאת איננו אוהבים להציג לראווה את אושרנו. טוב לנו ככה".
דה פינס ביים סרט אחד בחייו, “הקמצן" (1980), יחד עם היוצר והבמאי ז'אן ז'ירו, שהתבסס על המחזה הקומי של מולייר ונחל כישלון קופתי.
לאורך השנים סבל דה פינס מבעיות לב והוזהר לא פעם ולא פעמיים על ידי רופאיו לפרוש ממשחק, שכן העצבים שהוא נכנס אליהם באקסטזה לדמות - גורמים לו לבעיות בריאות ועלולים לעלות לו בחייו. “היה רופא צמוד שהתלווה לכל צילומי סרטיו והיה רשאי לצעוק ‘קאט'", אומר גור אריה. “הוא היה חולה לב וחווה ארבעה התקפי לב לאורך הקריירה, כשהרביעי הרג אותו". דה פינס עצמו סיפר שעד שנת 70' נהג לעשן ולשתות הרבה אלכוהול, אך בשל הוראות הרופא ובייחוד בקשת משפחתו, הפסיק עם זה ונכנס למשטר תזונה.
סרטו האחרון, “השוטר והשוטרות", יצא לאור בשנת 1982 וזכה להצלחה קופתית, אך חודשים ספורים לאחר מכן, ב־27 בינואר 1983, בהיותו בן 68, הלך דה פינס לעולמו כתוצאה מהתקף לב. דה פינס, שהיה חובב נלהב של ורדים ואהב לייצר הכלאות של ורדים, זכה לכך שאחרי פטירתו נקרא זן ורדים על שמו - “לואי דה פינס רוז".
“לואי דה פינס נחשב בצרפת למוסד", מסכם ד"ר אמית. “אחרי הקורונה, כשהמוזיאונים נפתחו שוב, הסינמטק בצרפת, שהוא גם מוזיאון, הקדיש לו תערוכת רטרוספקטיבה, זו פעם ראשונה בהיסטוריה של המוסד הזה שעושים רטרוספקטיבה לשחקן ובחרו בו, כהוכחה שהוא היה, ועדיין נשאר, אגדה אמיתית".