50 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים “קזבלן", אחד הסרטים הראשונים שהעזו לפתוח את נושא הגזענות, הפצע העמוק של החברה הישראלית, ונדמה שכיום הוא רלוונטי מתמיד: בימים אלו מוצג המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הבימה בהצלחה, ודור צעיר מגלה אותו מחדש; שירים מתוכו, בראשם “דמוקרטיה" ו"כולנו יהודים", הפכו לחלק בלתי נפרד מפלייליסט המפגינים נגד התנהלות הממשלה הנוכחית; ועיסוקו בקיטוב החברתי והעדתי הופך אותו לאקטואלי יותר מתמיד.
“ב'קזבלן' השכיל מוסינזון לשים יד על הנושא שמעסיק אותנו עד עצם היום, של ישראל הראשונה והשנייה", אומר ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון ומחבר הספר “חסמבה בערבות הנגב" המציג את סיפור חייו של מוסינזון. “חלפו כמעט 70 שנה מאז שכתב אותו לראשונה והוא עדיין רלוונטי".
כ־20 שנה לפני שדמותו הקולנועית של קזבלן - עולה ממרוקו המנהיג חבורת עבריינים יפואית - בגילומו של יהורם גאון הגיעה לכל בית בישראל, היא נולדה במוחו של הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון. זה קרה בדצמבר 1953, אז מוסינזון היה דובר המשטרה והכיר את הסיפורים שהתרחשו ב"שטח הגדול" ביפו, האזור העתיק של העיר שבו השתוללה פשיעה רבה באותן שנים. “היה ליגאל חוש מיוחד", אומר זעירא. “הוא כל הזמן בחן את סביבתו הקרובה וארב לסיפורים שאותם היה יכול להפוך לספר או למחזה".
בלב המחזה ניצבת דמותו של יוסף סימן־טוב, גבר חסון שעלה לישראל ממרוקו כילד ומכונה בפי חבריו “קזבלן" או “קזה". הוא מתגורר בשיכון רעוע ביפו יחד עם עולים חדשים וותיקים, חלקם מאירופה וחלקם מארצות המזרח, מסתובב עם חבורתו, חבורת ה"ברילנטינים", המציקה לתושבי יפו ולתושבי השיכון, ומטיל אימה על כולם. קזבלן, שמתפרנס מעסקים לא חוקיים שכוללים הימורים ופריצות, ממורמר ומרגיש מקופח, מכיוון שחבריו לשעבר מהצבא, שאיתם נלחם במלחמה שבה קיבל צל"ש על גבורתו בקרב כשהציל את חיי מפקדו, שכחו אותו.
חייו של קזבלן מקבלים תפנית כשהוא מתאהב ברחל, בתו של פלדמן הפולני, מראשי השיכון, שאינו רוצה שהוא יהיה בקשר עם בתו בגלל התנהגותו. קזבלן מתחרה על לבה של רחל מול יאנוש, הסנדלר ההונגרי. מנקודה זו מתפתחת ומסתעפת העלילה, כשהעירייה רוצה לפנות את תושבי השיכון ולהרוס אותו בתואנה שהוא אינו ראוי למגורים. התושבים עורכים מגבית כדי לממן את השיפוצים הנדרשים, אך הכסף נגנב והאצבע המאשימה מופנית לקזבלן. בסופו של דבר הופך קזבלן לגיבור של השיכון, והתושבים מבינים כי בשל דעות קדומות האשימו אותו במעשה שלא עשה.
בין דהאן למולכו
מוסינזון כתב את המחזה לבקשת פרויקט “תל"ם - תיאטרון למעברות" של הסתדרות העובדים, שרצה מחזה שיפנה לעולים החדשים ויעודד את התנועה מהעיר אל הכפר. בספטמבר 1954 תיאטרון הקאמרי העלה את המחזה לראשונה, בבימויו של שמואל בונים. מכל השחקנים בעולם, לתפקיד הראשי לוהק השחקן הצעיר ממוצא פולני יוסי ידין. “יוסי היה הכוכב הגדול, הצעיר והמרשים של הקאמרי, שהיה אשכנזי לגמרי ועשה תפקיד נפלא", אומר זעירא. “זה התפקיד שהעלה אותו למרכז הבמה".
“לרגל ההצגה ישבתי בנמל יפו ולמדתי את המבטא המרוקאי ובהצגה עשיתי מבטא כבד", סיפר ידין בראיון בשנת 1989. “הייתה הזדהות כל כך חזקה עם הדמות של קזבלן, משום שהוא פתח והעלה את נושא המרוקאים אל הכותרות. אני זוכר שהעלינו את ההצגה בסדום, וכשנגמרה ההצגה, המרוקאים תפסו אותי על הכתפיים ורצו שבע פעמים סביב הבמה. כששאלתי אותם למה בחרו להקיף את הבמה שבע פעמים, הם אמרו לי מפני שחומת יריחו נפלה שבע פעמים ואנחנו עכשיו הפלנו את המחיצה בין האשכנזים לבין הספרדים שבע פעמים".
המחזה הוצג בגרסתו זו ברחבי המדינה מאות פעמים בשנים 1954־1956 וזכה להצלחה כבירה. “בגלל שמוסינזון נגע בנושא שלא היה מקובל אז, הוא היה לצנינים בעיני המבקרים ולכן לא זכה להערכה אומנותית מצדם, אבל הקהל אהב את המחזה", אומר זעירא. “זו הייתה הפעם הראשונה שבה העלו דמות של מרוקאי על הבמה, וזה גרם לקהל להזדהות עמוקה איתה. בדיאלוגים שילב מוסינזון בין שפה עשירה לעברית מדוברת, כך שהטקסטים ישבו טוב מאוד על השחקנים".
עם הצלחת המחזה התעוררה בציבור סקרנות לגבי זהותו של קזבלן. העיתונים באותה תקופה סימנו שני אנשים כמי שמהם שאב מוסינזון את ההשראה לדמות. האחד הוא משה מולכו, לוחם מחטיבת גבעתי שתואר בפי חבריו מימי מלחמת השחרור כלוחם אמיץ ללא חת, ללא השכלה וכבעל נטייה להסתבך בפלילים. השני הוא חיים דהאן, עבריין יפואי שהיה דמות מוכרת במדורי הפלילים וכונה “מלך השטח הגדול".
“הסיפור של חיים דהאן די משיק לסיפור של מוסינזון", אומר זעירא, “על אף שהוא לא הכיר את דהאן באופן אישי. בחור מרוקאי שהיה לוחם מהולל בקרב ונזנח על ידי חבריו כשנגמרה המלחמה, תאם את סיפור חייו של דהאן, שהפך להיות פושע רב־מעללים ביפו. העיתונות שלפה את דהאן בכל פעם שעלתה הפקה חדשה של 'קזבלן'. לגבי מולכו, חבריו טענו שמוסינזון, שהיה קצין תרבות באחד הגדודים של חטיבת גבעתי, הכיר אותו ולכן ביסס את הדמות עליו. מה גם שבזמן שירותו הצבאי ניהל מולכו עסקים של סמים וזונות ביפו. העיתונאי אורי אבנרי, באחד ממאמריו, קבע שזה הוא. אבל עד יומו האחרון טען מוסינזון שהדמות לא נכתבה על אדם ספציפי, אלא על טיפוסים מסוגו".
בשיא הפופולריות של המחזה גמלה במוסינזון ההחלטה להפוך אותו לסרט. בשנת 1955 הוא חתם על חוזה הפקה עם חברת הסרט העברי בע"מ, בניהולו של הבמאי פיטר פריי. מוסינזון בחר, באופן טבעי, ביוסי ידין לתפקיד הראשי. אולם כעבור שנה החברה התפרקה והרעיון של הסרט נגוז.
חלפו שנים ובראשית 1961 הבמאי הישראלי־אמריקאי לארי פריש, יחד עם משקיע מדרום אפריקה, רכש ממוסינזון את הזכויות על המחזה. הוא צילם את הסרט “קזבלן" באולפני קולנוע באתונה, עם תסריט שכתב אלכס מימון על פי המחזה. הסרט היווני דובר האנגלית, שנקרא “אביב החיים", יצא לאקרנים בסוף 1963. את קזבלן גילם השחקן היווני ניקוס קורקולוס, ואת רחל גילמה השחקנית היוונייה קסניה קלוגרופולו. הסרט נכשל בקופות וקיבל ביקורות קטלניות.
“יגאל מוסינזון ואני התחברנו", סיפר פריש בראיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. “ראיתי את 'קזבלן' על הבמה, ומאוד התרשמתי. חשבתי שזה יכול להיות סרט נהדר. שילמתי לו 2,000 דולר על כך. בהתחלה רציתי להפיק את הסרט בשפה העברית ולהפיץ אותו בישראל, אבל דחו זאת בטענה שסרט על פושע כמו קזבלן יכול לפגוע בתדמית של ישראל. זה היה שקר, כי באותה תקופה יצא הסרט הישראלי ‘אלדורדו', שעסק בפושע. כך שבסוף הסרט שלי יצא בשפה האנגלית וזכה להצלחה מוגבלת".
חלב בעיניים
שנתיים לאחר מכן, ב־10 בדצמבר 1966, החליט המפיק גיורא גודיק להעלות את ההצגה “קזבלן" בעיבוד מחודש של מוסינזון ויואל זילברג (שגם ביים) בצורת מחזמר קליל, כשנוספו לו גם פזמונים. “ראיתי את המחזה בקאמרי", סיפר יואל זילברג למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. “זה היה מחזה קטן ושולי. לא ראיתי בו מחזמר, כי הוא היה נראה לי שטות מוחלטת. אבל לגודיק נכנס הג'וק בראש, והוא החליט שזה צריך להיות מחזמר. הוא רתם לעניין הזה את דן אלמגור ככותב הפזמונים, דובי זלצר ככותב המוזיקה, יגאל מוסינזון יוצר המחזה המקורי, יורם קניוק שהיה היועץ האומנותי שלו ואותי כבמאי ושלח אותנו למלון לכתוב לו את המחזה האופטימלי. כעבור שלושה שבועות, כשהוא שמע מה שיש לנו להוציא, קיבל חלב בעיניים ופירק את החבילה, אבל החליט לתת לעצמו עוד צ'אנס אחד ושלח את דן אלמגור ואותי לבד הפעם לשבת במלון על המחזמר. שוב גודיק לא התרשם, והחליט לרדת מהנושא. בסוף אמרתי לגודיק שאני רוצה לנסות לכתוב אותו לבד, ותוך שבועיים כתבתי את העיבוד של המחזה כמחזמר. שיחקתי לו בהקראה את הדמויות עם המבטאים העדתיים השונים. גודיק התלהב ומשם התחלנו לעבוד על גרסת המחזמר".
“היה לי חשוב להיכנס לעולם של ‘קזבלן' כשיצרתי את המוזיקה", סיפר דובי זלצר. “לא רציתי ליצור שיר מרוקאי, אלא רציתי שהשירים יהיו ישראליים, שיתארו את המצב של הגיבור ושישתייכו לעולם של קזבלן. זו מוזיקה שלא שייכת לתקופה, לעדה או לסגנון אלא משתייכת לעלילה. ‘יש מקום' הוא בעיניי השיר הכי יפה שהלחנתי בחיי. המקום היחיד במחזמר שבו ניסיתי להיות טיפה ‘מזרחי' זה בשיר ‘יפו'".
מעטים יודעים, אך התחוללה סערה מאחורי הקלעים של השירים “כל הכבוד" ו"תרד ממני, קזבלן", להיטי המחזמר. בסוף 1966 פורסם בכלי התקשורת שפזמוני המחזמר נכתבו על ידי עמוס אטינגר וחיים חפר. במרץ 1967 תבע דן אלמגור את גודיק בטענה שהפזמונים מבוססים על עבודתו, שעליה לא קיבל תמורה. בדיון בבית המשפט הודה אטינגר שראה את הפזמונים שכתב אלמגור לפני שכתב את פזמוניו, ובאפריל 1967 פסק השופט לטובת אלמגור.
לאחר כתיבת התסריט למחזמר החלה מלאכת הליהוק, והמשימה הראשונה הייתה לבחור שחקן־זמר שיגלם את קזבלן. הראשון שאליו פנה גודיק היה אריק איינשטיין. איינשטיין, שבאותה תקופה היה כל כולו ברוק'נרול, לא התלהב מהרעיון להשתתף במחזמר, והחליט לוותר. כשרעיון הליהוק של גודיק נפל, זילברג תפס את המושכות ופנה לחברו של איינשטיין מימי להקת הנח"ל ושלישיית גשר הירקון - יהורם גאון. “את הפנייה להשתתף ב'קזבלן' קיבלתי באמצע שנת לימודי משחק בסטודיו ברגהוף בניו יורק", מספר גאון. “מיד התארגנתי וטסתי לישראל. כשהגעתי לאולם אלהמברה ביפו, הוא היה חשוך לגמרי, ובשורה הראשונה ישבו יגאל מוסינזון, יואל זילברג, דובי זלצר, חיים חפר, עמוס אטינגר, גיורא גודיק ויורם קניוק. עליתי לבמה וביצעתי את ‘יש מקום'. חשבתי שבכך נגמר הסיפור, אבל אז נתבקשתי לחזור לבמה, והתבקשתי לקרוא עם דן שמר, לימים מנהל ההצגה, דיאלוג. באותו רגע כעסתי מאוד שעשיתי את כל הדרך מארצות הברית בשביל אודישן ולא בשביל תפקיד מובטח. אמרתי להם: ‘שלא יהיו אי־הבנות, אני לא עושה יותר בחינות'. גודיק היה בהלם, אבל יואל זילברג קפץ לבמה ולחש באוזניי: ‘תעשה מה שאומרים לך. תראה שבסוף תודה לי כל חייך'".
"בלית ברירה הקשבתי לעצתו. כעבור שלושה ימים הוזמנתי שוב. חיכיתי בחוץ, ואז קראו לי להיכנס. כל צוות יוצרי ההצגה ישב בחצי הגורן באולם התיאטרון, והיה מקום באמצע. רציתי לשבת בפינה, מתוך יראת כבוד, אבל גודיק אמר לי לשבת במרכז, בדיוק בחצי הגורן, כאבן הראשה, ואז הוא אמר לי: ‘אתה מקבל את התפקיד ותדע שאתה משנה את חייך באחת! אתה תלך ברחוב ואנשים יבקשו ממך חתימה!'. הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה זאת אומרת שאנשים יבקשו ממני חתימה. רק כשהטירוף הזה התחיל הבנתי. מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו שנגיד כיתת בית ספר באה למולי ואני נכנס לתוך חצר עד שהם יעברו כדי שיניחו לי. רק אז התחלתי להבין את עוצמתה של ההערצה הזאת".
מי שגילמה את רחל, אהובתו של קזבלן, הייתה השחקנית עדי עציון (אמא של השחקנית עלמה זק). מושיקו, המספר, גולם בידי אריה אליאס, ואשתו מריומה גולמה בידי אסתר גרינברג. לתפקיד מר פלדמן לוהק מיכאל מסינגר, ולתפקיד יאנוש הסנדלר נכנס שלמה בר־שביט. בין בני חבורת ה"ברילנטינים" שליוותה את קזבלן נמנו אושיק לוי, פופיק ארנון, עזריאל אשרוב ודודו ירדני, ומי שגילמה את שרלוטה הייתה הזמרת דליה אורן.
המחזמר “קזבלן" הועלה בשנת 1966 והפך להצלחה מסחררת, כשהוצג במשך כשנתיים 606 פעמים באולם בן 1,200 מקומות במתחם קולנוע אלהמברה ביפו. גאון הפך לכוכב ענק. “עד 'קזבלן' הייתי בעיקר בלהקות והרכבים, ומ'קזבלן' הרגשתי בטוח מספיק לשיר בעצמי ולעשות תוכניות יחיד רבות ולביים בעצמי", אומר גאון. “אחרי 'קזבלן' בפירוש הרגשתי זאת. הצגה שמוצגת 606 פעמים נוסכת בך ביטחון ללא ספק. אם אחרי 600 הצגות אין לך ביטחון, אז לך הביתה".
יש יותר כבוד
שש שנים מאוחר יותר, ב־1972, הבמאי והמפיק מנחם גולן מחליט להפוך את המחזמר לסרט, ומעבד יחד עם חיים חפר את סיפורו של מוסינזון לתסריט קולנועי. “התיידדתי עם יגאל מוסינזון במהלך שהותנו בניו יורק, ובדומה לי גם הוא היה דרמטורג חסר תקנה", סיפר מנחם גולן למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. “ב'קזבלן' מצאתי הזדמנות להגיע לשיא של כור היתוך של מה שנעשה בשכונות. הסרט צולם ביפו, והייתי אומר שיפו מייצגת את סמל כור ההיתוך שלנו כעיר שבה חיים אנשים מכל הסוגים - יהודים, ערבים, אשכנזים, ספרדים, חילונים ודתיים, מכל העדות והגלויות. יפו מספקת לסיפור את הרומנטיקה, את ההיסטוריה שלנו. היא האולפן הגדול של תל אביב. יפו היא עיר היסטורית, והיו בה אתרי צילום נפלאים. כשהייתה לי ההזדמנות, בתהליך מפרך של שנתיים ברכישת הזכויות, הגענו לצלם את הסרט. רציתי ליצור בישראל הקטנה מיוזיקל כמו ב'סיפור הפרברים' ההוליוודי".
גולן ובן דודו, יורם גלובוס, לקחו על עצמם את מלאכת הפקת הסרט בתקציב של 3 מיליון לירות, שגויסו בעיקר ממשקיעים מחו"ל. זו הייתה ההפקה היקרה ביותר בישראל עד לאותה תקופה. “מנחם התעקש שהסרט לא יצטלם באולפן אלא בחורבות של יפו של אז", מסביר מרט פרחומובסקי, יוצר וחוקר קולנוע ותיאטרון. “הבחירה בלוקיישן היא מה שהופכת את הסרט לכל כך ייחודי. זהו מיוזיקל הוליוודי בחורבות של יפו, ולכן אינו נחשב לחיקוי של הוליווד, אלא כמיקס מאוד מדויק בין הוליווד לבין המציאות המקומית. הסרט נראה הכי מקומי שיש, וכולם יכולים להזדהות איתו. באותן שנים, בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, היה שגשוג כלכלי של תעשיית הקולנוע הישראלית, וחברות ההפקה יכלו להרשות לעצמן הפקות בסדר גודל של 'קזבלן'. למנחם הייתה גם היכולת למכור מראש את הסרט להפצה בארצות הברית לחברת MGM, וכך 'קזבלן' הוביל אותו לנסיעה המשמעותית הראשונה שלו לארצות הברית לצורך עריכת הסרט, ושם הוא החל לעבוד על סרטים בינלאומיים".
לתפקיד קזבלן לוהק שוב יהורם גאון, שכבר כיכב בתפקיד ראשי בסרט קודם של גולן, “הפריצה הגדולה", שעלה בשנת 1970. לאור הצלחתו הגדולה של גאון בגרסת המחזמר - הבחירה בו הייתה ברורה מאליה. “לעבוד עם מנחם גולן זה הדבר הנפלא ביותר ששחקן יכול לייחל לו, מן הטעם שהאיש הזה אהב קולנוע בכל מאודו", אומר גאון. “הוא השקיע בקולנוע את משפחתו ואת הנכסים שלו ושל קרוביו, רק בשביל לעשות סרטים. כשיש בן אדם כזה, שכל כך אוהב קולנוע - אתה לא יכול שלא לאהוב אותו ולא להיות מרותק אליו, לדבקות ולאדיקות שלו. עשיתי איתו הרבה סרטים, גם את ‘מבצע יהונתן' וגם את ‘הפריצה הגדולה'. אהבתי מאוד את האיש. הוא כל הזמן היה מתכנן סרטים, והראש שלו עבד תמיד לסרט הבא. כשהוא היה על ערש דווי, הלכתי עם ידידתי הטובה גילה אלמגור לבקר אותו, ואיך שנכנסנו לחדר שלו הדבר הראשון שאמר היה, ‘יש לי בשבילכם תסריט הכי יפה שכתבתי. אני רק יוצא מפה ואנחנו מתחילים לעבוד'. הוא נפטר קצת אחר כך, אבל הדברים הללו ממחישים את המסירות שלו לקולנוע".
300 רקדנים
היו עוד שני שחקנים שהמשיכו מגרסת המחזמר לגרסה הקולנועית, בהם אריה אליאס, שהמשיך לגלם את מושיקו בביוף המספר והדייג, וזאב מליכי, אחד מבני חבורתו של קזבלן, שהמשיך בתפקידו. מעבר לכך אף אחד מקאסט ההצגה לא המשיך לגרסה הקולנועית. “בהתחלה הייתה אי־נוחות, משום שחוץ מאריה וזאב אלו לא היו אותם שחקנים ששיחקו בהצגה, ובהצגה התרגלנו כבר להיות בני משפחה", מציין גאון. “מנחם גולן בחר כנראה את האנשים שהוא חשב שהם ראויים או מתאימים יותר לשחק בסרט, והאווירה הייתה נפלאה, מלאת צחוקים ויוצאת מן הכלל. הייתה לי רק עייפות, כי הייתה לי תוכנית יחיד באותה תקופה, והייתי חוזר הביתה מאוחר בלילה מההופעה וכבר הייתי צריך להתייצב בסט מוקדם בבוקר".
כשהוא נשאל אם שינה והתאים את הדמות במעבר מהבמה למסך, עונה גאון בשלילה: “אני משתדל לא להעמיס על הדמות, הן מבחינת העגה והמבטא, ומשתדל לא ‘לשחק אותה' אלא לוקח את הטקסט ואומר אותו בהיגיון שלי. בדרך כלל זה עוזר לי לטובה, מבלי לעוות את הדמות. שעה שישבנו על ההצגה, יואל זילברג ממש התאים לי את הטקסט לדרך שיהיה לי נוח לבטא ולומר כל דבר, גם מבחינת התחושה, והטקסט הזה עבר פחות או יותר לסרט".
לתפקיד של רחל פלדמן לוהקה השחקנית אפרת לביא, יוצאת להקת פיקוד המרכז, ששיחקה גם בסרטו הקודם של גולן “כץ וקרסו" (1972). “כשבאתי לאודישן וראיתי את מנחם גולן, החלטתי שאני צריכה לשדר באודישן את התחושה שאני מתאימה לתפקיד, כי אנשים מגיבים להתנהגות ולאנרגיות, אפילו כשהם לא כל כך מודעים לזה", מספרת לביא, המתגוררת בלוס אנג'לס וכיום מורה ליוגה. “מנחם שאל אם יש לי תמונות, וכשהשבתי שאין לי, הוא שלח אותי לצלם שהיה מתחת למשרד שלו, מול קולנוע 'מוגרבי' בתל אביב. הצטלמתי, ולשמחתי הוא ויהורם, שגם היה שותף לבחירה, בחרו בי. כפרטנר וכבן אדם, יהורם הוציא ממני את כל התכונות הטובות בשיתוף הפעולה בינינו כשחקנים. בנינו לחוד את התפקידים ואז חיברנו ביניהם, והשמחה של המשחק ביחד יצאה ובאה לידי ביטוי בסרט. זה סרט מלא שמחה, שגורם לך להרגיש טוב. מנחם נתן לי יד חופשית להיות רחל, אישה חזקה ועצמאית, לומדת באוניברסיטה, עובדת, משכילה ודעתנית. זו הייתה גישה פמיניסטית שנהגתי לגלם בסרטים שבהם השתתפתי, וזה היה מאוד משמעותי ולא מובן מאליו בשנים ההן והתאפשר לא מעט הודות למנחם. איש טוב לב עם אהבה ענקית לקולנוע".
לנעליו של מר פלדמן נכנס יהודה אפרוני. אשתו, מניה, גולמה בידי ג'טה לוקה; יאנוש הפך לדמות בלתי נשכחת הודות למשחקו של יוסי גרבר; אשתו של מושיקו, מריומה, גולמה בידי אתי גרוטס; את ג'וש, חוקר המשטרה שהיה מפקדו של קאזה בצבא, גילם השחקן מישה אשרוב; והזמרת עליזה עזיקרי גילמה את שרלוטה. הכנופיה של קזבלן כללה את אריה מוסקונה, גבי שושן, עמוס טלשיר, מנחם עיני, שמואל לבנה וזאב מליכי. “הרצינות שהייתה בהפקת הסרט ב־73' הייתה מעל ומעבר לקנה מידה ישראלי", מסביר טלשיר, סופר, שחקן ופרסומאי. “אזור ענק ביפו היה סגור לרגל הצילומים, ובכל בוקר למשך יותר מחודש ימים הוא היה כמו אולפן צילומים של הסרט. בכל יום היו מוזמנים לסט המוני אנשים, מאנשי יפו הפשוטים, דרך חבורת הרקדנים ועד השחקנים הראשיים. לא הייתה עד אז ומאז הפקה בסדר גודל כזה של ריבוי משתתפים. כולם היו על הסט כל היום. מנחם גולן עבד מאוד מקצועי והשכיל לבנות שם חבורה מגוונת של טיפוסים מדיסציפלינות של משחק, ריקוד ושירה, וזה יצר את התחושה שמפיקים את הסרט ‘סיפור הפרברים'".
“ההמשך של רחוב 60 ביפו עם הבתים ההרוסים והעזובים, הפך כיום לבנייני יוקרה", מציין השחקן אריה מוסקונה. “הכל השתנה: בסרט למשל עסקנו בשד העדתי בצורה הומוריסטית, וכיום הפכו את הנושא לטרגדיה כשאתה רואה מה עושים מזה חברי הכנסת".
בסרט השתתפו, בתפקידי משנה של השכנים והרוכלים בשיכון, מרבית השחקנים הישראלים של התקופה, בהם יענקל'ה בן סירא, חיים בנאי, צבי בורודו, מוצי אביב, שלמה וישינסקי ומרגלית צנעני. כחלק מרצונו ליצור מחזמר סטייל הוליווד, גולן שכר את שירותיו של הרקדן והכוריאוגרף שמעון בראון, שרתם למשימה את להקת הרקדנים בניהולו, ביניהם היו דוד דביר ושלמה חזיז (אביה של הזמרת שרון חזיז).
צוות הרקדנים, שמנה כ־300 איש, בלט במיוחד בסצינות השירים של “כולנו יהודים", “דמוקרטיה", “מזמורי ברית מילה" ובקטע האינסטרומנטלי “בדיסקוטק". “מנחם רצה שהסצינה של השיר ‘כולנו יהודים' תהיה מאוד גדולה", אומר מוסקונה. “הוא הביא את כל הערבים שהיו באזור יפו, רובם חסרי בית, ונתן להם לאכול מהקייטרינג של ההפקה בתמורה לכך שיהיו חלק מהסצינה ויצטלמו לשיר. אחרי האוכל מנחם לקח את המגפון, צעק: נגנו את הפלייבק וספר בערבית וואחד, תניין, תלאתה, וכל הערבים שרו ‘כולנו יהודים'. זה היה מצחיק".
לצורך הסרט זלצר שדרג את הפסקול ועיבד אותו בצורה עדכנית יותר ובכיוון פופי. חלק מהשירים שהופיעו במחזמר המקורי (כמו “סנדלי הפלא", “רכילות" ו"שיר ערש") הושמטו ובמקומם התווסף שיר שנכלל בתוכנית היחיד של גאון, “רוזה". את השיר “אני כל כך פוחדת", שבוצע במחזמר בפי עדי עציון, ביצעה בסרט חוה אלברשטיין.
נקודת הזינוק
כחלק משיטת העבודה של גולן, הסרט והפסקול הוקלטו גם בעברית וגם באנגלית, במטרה להפיצם גם בחו"ל. מתורגמנים עזרו בתרגום התסריט והשירים, והדריכו את השחקנים בהגייה נכונה. ואכן, בהמשך יצאו הגרסאות הלועזיות בשוק הבינלאומי, כשבארצות הברית זכה הסרט להצלחה נאה. “זה היה סיוט", אומר גאון. “אתה מצלם סצינה בעברית, ואז מנקים את כל הסט ועושים את אותה סצינה באנגלית. זה היה קשה מאין כמוהו. אבל עשינו את זה. בכל הסרטים של מנחם שיחקתי כל סצינה פעמיים, בעברית ובאנגלית".
“אומנם השפה שונה, אבל הבסיס הרגשי והמשחק היו קיימים, ומכיוון שאני דוברת חמש שפות, היה לי קל יותר להתמודד עם זה", מספרת לביא. “זה הוסיף נופך מיוחד לעבודה".
הפרמיירה לסרט נערכה באולם הסינרמה בתל אביב בנוכחות כל שמנה וסולתה של המדינה - כוכבי בידור ותרבות, שגריר ישראל בוושינגטון דאז וראש הממשלה העתידי יצחק רבין ורעייתו לאה, הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר וגולת הכותרת - נשיא המדינה אפרים קציר ורעייתו נינה, שלכבוד בואם פרש גולן שטיח אדום. מנחה האירוע היה שייקה אופיר.
“כל הקהל ישב בשקט וחיכה לאות מהכרוז, שהיה אמור להודיע לנו כשנכנס הנשיא", אומר גאון. “כשהוא בישר על בואו, הקהל נעמד. פתאום נכנס השחקן יוסף מילוא והוא לא הבין מדוע כל הקהל נעמד על הרגליים. כשהבינו שזו הייתה קריאת שווא, הקהל ישב במושבים. חמש דקות אחר כך נכנס הנשיא והקהל נעמד עוד פעם על רגליו".
“מה שזכור לי מהפרמיירה זה שלא היה לי מה ללבוש", צוחקת לביא. “סבתא שלי נתנה לי וילון שהיא הביאה איתה מגרמניה, והתופרת תפרה לי ממנו שמלה נהדרת וארוכה".
“קזבלן" עלה לאקרנים ב־7 ביולי 1973, וזכה להצלחה ענקית. נכון להיום הוא הסרט השני הכי נצפה בתולדות הקולנוע הישראלי, עם יותר מ־1.2 מיליון כרטיסים שנמכרו בשעתו במדינה שמנתה 2.8 מיליון תושבים. גם מלחמת יום הכיפורים, שפרצה כשלושה חודשים מאוחר יותר, לא קטעה את הפופולריות שלו והוא הצליח לשרוד את מהמורות הזמן.
“בדרך כלל, כשאתה עושה סרט אתה לא יודע מה יקרה איתו, אם הוא יצליח או לא", אומר גאון. “במקרה של 'קזבלן', זו הייתה הצגה שצולמה, אז היינו ב־99.9% בטוחים לגבי הצלחת הסרט. יש בו את אותו הקסם שעובד בסדרות סיטקום - אין אחד שלא מוצא את עצמו או את הסובבים אותו על המסך בסרט הזה, ולכן הייתה הזדהות מוחלטת עם הסיטואציה ועם האנשים על המסך. לא היה אדם אחד בארץ שלא הזדהה עם הדמויות בו, ואין אחד שלא גילה בסרט את עצמו, את האנשים האהובים עליו או את האנשים שהוא פחות אוהב בשכונתו".
“הרקדנים והביצועים הם ברמה שאי אפשר לתאר", אומרת לביא. “אני עדיין זוכרת את התנועות, כאילו למדתי אותן אתמול. בכל פעם שאני באה לארץ, אנשים מזהים אותי מהסרט, זה מדהים. חלק מההצלחה היה שיתוף הפעולה המקצועי של כל מי שעבד על הסט".
“זו הייתה נקודת הזינוק למפעל הקולנוע של מנחם גולן", אומר טלשיר. “הסט היה כמו מפעל תעשייתי עתיר השקעה, הוצאות, אנשים וטכנולוגיה, וזה סוד הקסם של הסרט. הייתה בין כולנו תחושת שייכות, והיה מאוד שמח, וזה הועבר גם לקהל הצופים".
“מצד אחד 'קזבלן' הוא מיוזיקל שעומד בסטנדרטים של המיוזיקלס ההוליוודיים הגדולים, ומצד שני יש בו את האותנטיות והחספוס, ואפשר להרגיש בו את המקום ואת האנשים והוא תופס את המרקם הישראלי, את קיבוץ הגלויות ואת הקונפליקטים שעד היום מלווים את החברה הישראלית, וזה סוד קסמו", אומר פרחומובסקי. “בנוסף, זה סרט כיפי ומהנה, ואין הרבה סרטים ישראליים כל כך מהנים. אז השילוב בין סרט מהנה לסרט שלא מטאטא את הבעיות החברתיות, המתח והפער העדתי מתחת לשטיח - הוא הישג גדול מאוד".
בשנים שחלפו מאז הסרט יצא לאקרנים הוא זכה ועודנו זוכה לגרסאות תיאטרליות. בשנת 1989 הפיק גאון בעצמו גרסה מחודשת שבה שב לתפקיד קזבלן לצד יוסי ידין, שגילם את קצין המשטרה. הפקה זו לא הצליחה לשחזר את ההצלחה של המחזמר המקורי וירדה מהבמות די מהר. בשנת 2012 תיאטרון הקאמרי הפיק גרסה בבימויו של צדי צרפתי ובכיכובו של עמום תמם בתור קזבלן, הפקה שזכתה להצלחה כבירה. ובימים אלה תיאטרון הבימה העלה גרסה מחודשת ל"קזבלן", בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן ובכיכובם של איתי לוי ועופר חיון (לסירוגין) בתור קזבלן.
“קזבלן", שהיטיב לתאר על הבמה ועל המרקע את הישראליות בצורה האותנטית ביותר, על צדדיה היפים והמכוערים, הציג את השבר והשסע המלווה את הרבגוניות של אזרחי המדינה וגם הוכיח שברגעי האמת עם ישראל, על כל ניגודיו ומחלוקותיו, מתאחד בעת צרה. וזה מסר שרלוונטי לכולנו בימים אלו.