היו ימים בהם הקולנוע היה בחזית התרבות הישראלית והראפ בשוליים שלו. כיום, התמונה שונה ב-180 מעלות: הקולנוע הישראלי זקוק להיפ-הופ ולא להיפך, אז הנה הוא בא להצלתו בסרט "העיר הזאת", שעלה לאקרנים בסוף השבוע, נישא על גל של ביקורות משתפכות - ומוצדקות.

מדובר בסרטו הראשון כבמאי של הראפר עמית אולמן, הידוע גם בשם הבמה פדרו גראס, ואף מככב כאן כשבצידו עוד כמה מן השמות הבולטים בסצינת ההיפ-הופ המקומית: ג'ימבו ג'יי, טונה, אקו ורביד פלוטניק, למשל. יחד עם שחקנים מנוסים יותר כמו אלון נוימן ועידן אלתרמן, הם מציגים אופרת ראפ בלשית בחרוזים, שילוב ייחודי בקולנוע הבינלאומי ולכן מן הסתם גם בתעשייה הישראלית.

הסרט חותר תחת הזרם בכמה מובנים. קודם כל, למי שלא יודע, נזכיר כי הוא מבוסס על הצגת פרינג' שהיתה לפולחן על הבמות, ועכשיו הפכה לסרט שעיקר התקציב שלו הושג במימון המונים מתרומות נלהבות של המעריצים והמעריצות של ההצגה המקורית. כיום, הכיוון בתרבות הישראלית הוא אחר - סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" ו"סוף העולם שמאלה" הופכים להצגות, כי הכסף והקהל, אם בכלל, נמצאים בתיאטרון. עמית אולמן ושותפיו החליטו על המסלול ההפוך, ולאור הנסיבות אין ספק שהם עשו זאת מתוך אהבה טהורה למסך הגדול.

הכתיבה והעשייה הקולנועית מצטטות בתשוקה מן ההיסטוריה של הקולנוע, בעיקר של סרטי הפילם-נואר, המותחן האפל, ובמיוחד של מה שנחשב לאב המייסד של הז'אנר - "הנץ ממלטה" (בגרסה מ-1941), סרטו של ג'ון יוסטון על פי ספרו של דאשיל האמט. בדומה לקלאסיקה ההיא, אולמן מגלם כאן בלש פרטי קשוח, שלמשרד שלו ושל שותפו נכנסת פאם-פאטאל, בגילומה של מוריה אקונס, ומתחננת בפניו שיעזור לה - מה שמוציא אותו למשימה סבוכה שכבר בשלב מוקדם מותירה מאחוריה שובל של גופות ברחובות העיר.

ההשפעה של האמט ושל העיבודים הקולנועיים ליצירתו ניכרת כאן בכל ממד - מהדיאלוגים ועד עיצוב התפאורה. זה מהלך מעניין, כי גם הוא נוגד את רוח הזמנים.

בהקדמה לתרגום החדש והמצוין שלו ל"הנץ ממלטה", כותב אסף גברון על שתי האסכולות בספרות הבלשית. הראשונה היתה האסכולה של אגאתה כריסטי - סיפורים על פשעים שהתרחשו בזירות פסטורליות, ובלשים אלגנטיים פתרו אותם בצורה רציונלית, בעזרת כוח ההיגיון והמחשבה. אז הגיעו האמט, ריימונד צ'נדלר ואחרים ושברו את הכלים: הבלשים המנומסים הוחלפו בגיבורים קשוחים, האחוזות הוחלפו בפאבים, השפה הנקייה בשפת רחוב והעלילות הלוגיות בעלילות כאוטיות, שהקורא לא היה יכול לפענח בעצמו ובקושי היה יכול לעקוב אחריהן. הן נפתרו בצורה רנדומלית וגם מעט אמביוולנטית.

בשנים האחרונות, הטלוויזיה והקולנוע הלכו כמעט אך ורק בכיוון של כריסטי - "הלוטוס הלבן", "רצח כתוב היטב" ו"אין רוצחים בבניין" הם רק כמה דוגמאות לכך. המורשת של "הנץ ממלטה" קצת נשכחה, עד שהגיע "העיר הזאת", וזו סיבה נוספת לכך שהייחוד שלו אוניברסלי ולא רק מקומי. הגישה הזו גם מתאימה לאולמן, שנכנס היטב לעורו של בלש ציני ומסוקס עם פה מלוכלך.

זו יצירה ייחודית ופורצת דרך, אבל כמובן שאין בכך די. "העיר הזאת" הוא הישג יוצא דופן בעיקר בגלל הביצוע שלו. היוצרים לא השתמשו בתקציב הנמוך כתירוץ. התוצאה נראית נפלא, עם ערכי הפקה גבוהים, ונהנית מן העבודה המעולה של מישה פלטינסקי, שזה הסרט הארוך הראשון שלו כצלם, ושל רונה דורון, אחת המלבישות הוותיקות והפוריות בתעשייה המקומית. תצוגות המשחק מלאות נוכחות וכריזמה גם כן, אם זה של המוזיקאים שעושים את טבילת האש במסך הגדול ואם זה של שחקנים ותיקים יותר כמו נוימן, במה שהוא תפקידו הקולנועי הטוב עד כה.

התסריט מצליח לשאוב מ"הנץ ממלטה" ודומיו את הצבע והאופי של האמט וחבריו, אבל גם לתת לו טוויסט אסלי. לא צפיתי במקור הבימתי, וכשהתחיל הסרט הישראלי הזה וגיליתי שלבלש בו קוראים ג'ו, חששתי שהתוצאה תהיה כמו המערכון של החמישייה הקאמרית על הצגה ישראלית מגוחכת שמתרגמת מילולית דיאלוגים אמריקאים ("אני נזכר עכשיו בלילה שבו מרילין מונרו מתה. היינו אתה, אני, ג'ון, סם-סם ג'יי. ג'יי וטימי בוי"). "העיר הזאת" נמנע מכך, כי הוא מבין בחוכמה את ההבדל בין חיקוי לעיבוד, ויודע מתי לשלב את הניחוח המקומי. כך, למשל, לבלש קוראים ג'ו אבל לאיש הרע קוראים באחד השמות הכי ישראלים שיכולים להיות - "מנשה", וזה כל כך אירוני ומצחיק. הדיאלוגים לא מדברים על מרילין מונרו ועל מלחמת וייטנאם אלא על הקישון ו"אהבה ממבט ראשון". הם מאזכרים שחקנים של מכבי חיפה ומצטטים קלאסיקות של הזמר העברי.

העלילה אמנם אינה בהכרח החלק החשוב בפילם-נואר, אבל ב"עיר הזאת" היא מהנה לצפייה, לא מבולגנת יותר מדי, והכי חשוב - מתחברת גם כן למציאות הישראלית. היא מתארת במלנכוליה מציאות רקובה ומייאשת, שבה הכל מושחת: בעיקר מי שבראש הפירמידה. נשמע מוכר?

מעל הכל, המעלה העיקרית של הסרט היא הדיאלוגים שלו - כולם בשירה ובחרוזים, משהו שכבר לא מזכיר את "הנץ ממלטה" אלא את "הבלש המזמר" של דניס פוטר או את "מטריות שרבור" למשל. למרות מקורות ההשראה, אין כאן שום אנגלוזים או היבריש. להפך: מזמן לא ראינו שימוש כה, עשיר ומכבד בעברית. השפה יפה, ההומור שנון והחרוזים אורגניים.

וידוי: חשבתי בתחילה, ברוח הסרט, לכתוב את הביקורת בחרוזים, אך לא הצלחתי לכתוב אפילו בית אחד שלא יהיה פאתטי וקרינג'י, ואני מאמין שגם טובים ממני לא היו מצליחים. הימור: תנו לבינה מלאכותית לנסות לשחזר את ההישג של "העיר הזאת", בעברית או בכל שפה אחרת, ואולי באחד מתוך מאה ניסיונות תקבלו תסריט שיתקרב אליו בכל הקשור ליצירתיות, לדימיון ולרמת הגימור.

"העיר הזאת" לא מושלם: הוא לא מרגש, למשל, וחבל שאינו מנצל את ההזדמנות כדי לחתור גם תחת הקונבנציה המיזוגנית של הפאם פאטאל. עם זאת, בסופו של דבר הדיבור סביבו מוצדק בהחלט. מדובר בניצחון גדול של החומר האנושי, של אהבת השפה, המקצב והקולנוע, ובהישג אמנותי יוצא דופן - בקנה מידה של ירושלים, העיר שממנה הוא צמח ופותח, אבל גם בכל עיר אחרת.