מציצים (1972)
"כבוד בית המשפט! בשישי לשישי שבעים ושתיים נראה הנאשם, מר אלטמן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת! לאור המצב החמור השורר בארץ מבחינה מינית, שעשרות, ורבבות, של חולי מין, מציצים ומחרמנים את כל היישוב באשר הוא שם, אבקש להחמיר בדינו של הנאשם אלטמן הקטן, הידוע יותר בכינויו אלטמן הקטן החרמן הקטן".
הציטוט המיתולוגי שייך לדוּבידקה (צבי שיסל ז"ל), אחד המצילים בחוף מציצים (שרתון) ו"רב־מציץ", הסנג'ר של המציל הראשי גוטה (אורי זוהר ז"ל), בעת שתלה את אלטמן הקטן (מוטי ארבל) כמעין "משפט שדה" על הצצתו לנשים בחוף, והפך את "השישי לשישי" לתאריך האגדי ביותר בקולנוע הישראלי.
"הסצנה המפורסמת הזאת לקחה יום צילום שלם", סיפר ארבל, כיום מנכ"ל חברת הובלת מטענים אווירית. "במשך שש שעות הייתי תלוי הפוך, וזאת הייתה חוויה שהותירה חותם. אורי זוהר בחר בתאריך הזה באופן מקרי כי זה התאריך שבו צילמנו את הסצנה, זה באותה מידה יכול היה להיות השביעי לשישי. עד היום בכל שנה ב־6 ביוני אני מקבל טלפונים והודעות מאנשים שמזכירים לי את התאריך. שולחים לי 'גוטה הפוך?', 'גוטה ישר?' ועוד שלל סיסמאות. זה ממש כיף וחוזר על עצמו כל שנה, זה כמו עוד יום הולדת".
צ'רלי וחצי (1974)
"מי מתעסק? זה מיקו! מה רוצה התולעת? מחפשת חכה!"
הדיאלוג הבלתי נשכח בין ששון (זאב רווח) לבין אשתו יפה (נורית כהן), כשזו רואה אותו מורח את הזמן בשיחה עם מיקו (דוד שושן) בן ה־13.
"זה דיאלוג שכל כולו המצאה ואלתור של זאביק", מספר התסריטאי אלי תבור. "לא כתבתי את הדיאלוג הזה בתסריט, רווח פשוט המציא את זה בשלוף מהראש, וזה תפס. לא חשבנו שדווקא המשפט הזה יהפוך לקאלט, אבל אי אפשר אף פעם לחזות את הדברים האלה מראש".
חגיגה בסנוקר (1975)
"מי הם עשרת הצדיקים שהובטח להם עוד בחיים להיכנס לגן עדן?"
בסצנה יושבים ה"שדכן" המדומה חכם חנוכה (זאב רווח) והחתן ה"מדומה" גבריאל (יהודה ברקן ז"ל) בביתו של הרב יוסף שמש (יעקב בנאי ז"ל), ששואל את החתן שאלות כדי לבדוק את בקיאותו במקורות. זאת כדי להחליט אם הוא ראוי להינשא לבתו יונה (ניצה שאול).
כיוון שגבריאל, המתחזה לתאומו עזריאל, לא ידע דבר וחצי דבר בענייני תורה, הוא ניסה למרוח את הזמן בלאכול קציצות. הישועה הגיעה כשעזריאל האמיתי הגיע, ולאחר שחנוכה החליף ביניהם בחשאי, עזריאל השיב נכונה - אך כיוון שלא ידע על הקציצות שמתחזהו בלע, ביקש לשתות כוס חלב – ויצר סמטוחה אחרת.
"בתקופה שבה כתבתי את התסריט הייתי עיתונאי. עבדתי בשבועון 'העולם הזה' והיינו מקבלים ספרים לביקורת", משחזר התסריטאי אלי תבור. "אחד הספרים שקיבלתי היה אנציקלופדיה תלמודית. בדיוק כתבתי את הסצנה על המפגש בבית הרב, אז ניגשתי לאנציקלופדיה, לקחתי כרך מקרי, פתחתי אותו וראיתי את הסיפור על עשרת הצדיקים שהובטח להם גן עדן עוד בחייהם. משם פיתחתי את הסצנה ואת הדמות של חנוכה. זאביק בנה את הדמות ואת התלבושת. הוא הביא את המשקפיים עם העדשות מתחתיות של בקבוקים, זאת הייתה המצאה שלו. הבמאי בועז דוידזון נתן לו חופש מוחלט לפתח את הדמות, וזאת הייתה התוצאה".
גבעת חלפון אינה עונה (1976)
"מה אתה עושה אם המצרים מתקדמים אל עבר המוצב? מה שעשינו ב־56'! מה עשיתם ב־56'? מה שעשינו ב־48', אין יותר טוב מזה, בטח! ומה עשיתם ב־48'? 30 שנה, לך תזכור, אני יודע..."
אחת הסצנות הבלתי נשכחות מסרט הפולחן שביים אסי דיין ז"ל (וכתב יחד עם נפתלי אלטר) בכיכובם של הגששים. כשבונדי (ראובן אדיב ז"ל), מח"ט גזרת סיני, מגיע למוצב כדי לבדוק את המצב, הוא נתקל בסרג'יו קונסטנצה (ישראל פוליאקוב ז"ל) ובוויקטור חסון (שייקה לוי), שני מילואימניקים שנקלעו במקרה לסיני. בונדי שואל, חסון עונה – ובעצם לא אומר כלום. הדיאלוג הזה, כמו רבים מהסרט, הפך למטבע לשון בקולנוע הישראלי ולמזוהה מאוד עם הגששים.
דיין כתב את התסריט בהשראת חוויות המילואים שלו בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, עת היה עדיין מגויס וישב חודשים ארוכים חסר מעש עם יחידתו בסיני. בשנת 1974 יצאה שלישיית הגשש החיוור עם תוכניתה "אופסייד סטורי", שבה נכלל מערכון שכתב יוסי בנאי בשם "שיח טבחים", שם מספרים שני טבחים למפקדם הצעיר על מה שעשו ב־48'. המערכון הצליח מאוד ודיין נחשף אליו, כמו כל המדינה, דרך הרדיו, ומצא בו גם מקור הזדהות בעת ששהה עדיין בסיני.
בשנת 1976, כשכתב את התסריט, החליט לשלב את הרעיון של מילואימניקים שחוזרים כל רגע למה שעשו ב־48', והכניס את הפאנץ' שהם בעצם מדברים על 48' אך לא זוכרים באמת מה עשו אז.
הלהקה (1978)
"לבן, לבן, אז שפכו קצת לבן, אז מה? בשביל זה לפרק את הלהקה?"
הציטוט הזכור ביותר מהסצנה הזכורה ביותר, שבה זמר (זמי) קליין (אלי גורנשטיין), חשמלאי (וחבר לשעבר) הלהקה הצבאית והאאוטסיידר בה, חוטף קריזה ומתפוצץ, לראשונה במהלך שירותו הצבאי, על במאי הלהקה פול אביב (טוביה צפיר), ושופך על עצמו לבן. הסיטואציה ההזויה מובילה לפרץ צחוק ולשיקום היחסים העכורים בין הבמאי לחברי הלהקה.
"בבוקר שבו סצנת פיזור הלהקה הייתה אמורה להצטלם נסעתי לאתר הצילומים עם חברתי, המפיקה המוכשרת והנבונה שרון הראל", משחזר הבמאי אבי נשר. "פתאום הייתה לי תחושה לא נוחה לגבי צילום הסצנה כפי שהייתה כתובה. משהו הרגיש לי לא נכון. כדרדק קולנועי בן 24 לא היה לי הניסיון הנדרש להכריע אם הפרפרים בבטן נובעים מהפחד המתמיד מפני קשיי ההפקה היומיים, או מתובנה תת־הכרתית שהשכל הישר עדיין לא פענח. יחד עם זאת, חששתי גם שאבצע טעות גדולה: שינוי כה גדול יכול להיות פועל יוצא של גחמה או אובדן דרך.
"היססתי, ואז נזכרתי בימיי כנגן ג׳ז, ובמאסטרו ג׳ז קשיש שפעם הסביר לי: 'אסור לחשוב יותר מדי, הגיטרה תמיד צודקת'. הקשבתי לגיטרה הפנימית. לקחתי סיכון. חברתי, המפיקה, תמכה לגמרי בהחלטה שלי. כתבתי סצנה חדשה. נכנסנו בשערי צריפין. ביקשתי מעוזר הפקה שירכוש כמה גביעי לבן, ויבקש מאלי גורנשטיין שיפגוש אותי מאחורי האוטובוס".
"לא תכננתי מראש לשפוך על עצמי לבן", מוסיף גורנשטיין. "באותו יום צילום אבי ניגש אליי ואמר שהתפקיד שלי עכשיו יהיה להציל את הלהקה, שזה צריך לקרות עם לבן ושיש לי רק טייק אחד, כיוון שאין בגדים להחלפה עבורי. התהלכתי בחורשות של צריפין, מקום הצילומים, ושברתי את הראש מה אעשה. ואז זה קרה ושפכתי על עצמי לבן. כולם היו בשוק, ואז התפקעו מצחוק. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות, אפילו לא אני. כל המשפט הזה הומצא על המקום ללא תכנון קודם".
מתחת לאף (1982)
"בא לי לעמוד על השולחן ולצעוק: 'אני, סמי בן טובים, דפקתי הקופה!'"
המשפט מסרט הפשע שהעניק לאורי גבריאל (שגילם את סמי בן טובים) ולמשה איבגי (הרצל מלול) את הפריצה הגדולה והפך אותם מזוהים עם תדמית הפושעים ("מקס ומוריס", "הבורר"). בסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, גילמו השניים פושעים קטנים המתכננים לגנוב כספת שמורה מתוך מחלק הבילוש בבניין של משטרת ישראל.
"התחלתי לעבוד על תסריט ראשוני. אני מודע לזה שאני לא תסריטאי טוב אלא במאי טוב שיודע לעבוד עם תסריטים, אבל כתבתי תסריט כדי שתהיה לי מסגרת לסיפור", מספר ינקול גולדווסר, במאי הסרט. בתיווך הבמאי מיקי גורביץ' התוודע גולדווסר לחיים מרין, קצין משטרה ותיק שעשה אז את צעדיו הראשונים בתחום המחזאות והתסריטאות בהשראת מקרים אמיתיים. "כשקראתי את התסריט שינקול הביא, שהיה גרוע בעיניי, אמרתי לו שיש פה סיפור מרתק, עם כל מה שאנחנו רוצים שיהיה בסרט קולנוע. אז התיישבתי וכתבתי", משחזר מרין.
אלא שעבודתם של השניים התחילה ברגל שמאל. "לא היה פשוט לעבוד עם חיים בהתחלה", מודה גולדווסר. "האופי שלו הוא סגור ויש לו הבעות משונות. הוא כתב את התסריט בכתב יד. היה לו כתב גדול, אז הוא היה כותב ארבע מילים בשורה. אני עברתי על מה שהוא כתב, עשיתי תיקונים והחזרתי לו, והוא תמיד היה מוחק את מה שכתבתי והשאיר את מה שהוא כתב. למרות שהאגו שלי לא היה גדול התסכול שלי גבר, כי הוא פשוט מחק כל מילה שכתבתי".
למרות חילוקי הדעות החריפים בין השניים, גולדווסר בחר ללכת באופן מלא עם התסריט של מרין, ולגנוז לגמרי את התסריט המקורי שכתב, למעט ציטוט אחד. "המשפט היחיד שכתבתי בכל התסריט הזה, עוד בגרסה הקודמת לפני שחיים נכנס לתמונה, היה 'בא לי לעמוד על שולחן ולצעוק: אני סמי בן טובים דפקתי הקופה'. זה המשפט היחיד שתרמתי לסרט - ודווקא הוא זה שתפס והכי זכור מתוכו", מתגאה גולדווסר בחיוך.
ספיחס (1982)
"ברוכים הבאים לבָּסיס הטירונות. מרגע זה אתם לא ילדים יותר. מעכשיו אתם גברים, גברים עם ביצים, גיבורים. אבל מה? להיות גיבור זה לא בבת אחת. קודם כל אתם טירונים. אתם טירונים ואני המפקד. אתם המשרתים ואני המלך. אתם כוכבים ואני ירח. אתם קוצים ואני שוּשנה"
הרבה לפני אליהו יוסיאן, יוסף שילוח ז"ל היה הפרסי הקולנועי הבלתי מעורער על המסך (אף שהוא בכלל כורדי), וככזה חתום על לא מעט משפטי מפתח שהפכו מזמן לקאלט. בסרט "ספיחס" (הרביעי בסדרת סרטי "אסקימו לימון") גילם לראשונה את דמותו של רס"ר שמש בעל המבטא הכבד, שמנסה לחנך את מחזור הטירונים החדש שהופקד בידיו ובו גם שלושת גיבורי הסרט - בנצי, מומו ויהודל'ה - ולהנחיל להם ערכים צבאיים.
ציטוט זה, שנאמר עם הגיעם של הטירונים החדשים, עדיין בבגדים אזרחיים, לבסיס – הפך מזמן לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. "בניגוד לתדמית שדבקה בו, של רס"ר שמש, יוסף היה אדם מאוד רציני ומשכיל", מעיד השחקן יפתח קצור, שגילם בסדרת הסרטים המצליחה את דמותו של בנצי. "הוא היה מודע לפער שבין הדמות הנלעגת לבין האישיות שלו, מודע לעובדה שזאת פארודיה מטורפת. הדמות של שמש היא סוג של בדיחה פרטית בינו לבין בועז דוידזון. יוסף עשה את הדמות הזאת בצורה הכי אקסטרימית, אבל מהרגע שהצילומים נגמרו ראית לנגד עיניך אדם אינטליגנטי, איש שיחה, עם דעות פוליטיות ברורות".
"אחת הגדוּלות של דוידזון כבמאי, מלבד החוש הקומי וכישרון הבימוי, היא החופש שהוא נותן לשחקנים לאלתר", מסביר אלי תבור, תסריטאי הסרט. "הציטוט הזה, שנכנס לפנתיאון הקולנוע הישראלי, הומצא על המקום על ידי שילוח. לא כתבנו אותו, בכלל לא חשבנו עליו. יוסי נכנס לתוך הדמות בצורה טוטאלית ואלתר לגמרי משפטים מהראש. אנשים חושבים שכתבנו את המשפטים האלה, אבל לא, יוסי חיפש מילים שבמבטא פרסי יכולות להשתבש ולהישמע מצחיק, ובגאונות הקומית שלו הוא יצר את אחד המשפטים הזכורים ביותר מהסרט".
אלכס חולה אהבה (1986)
"פארוק, תסגור את התריס, אנחנו ליד השולחן!"
כשבני משפחת קופרובסקי יושבים לאכול מצטרף אליהם דייר המשנה פארוק (יוסף שילוח ז"ל), בעל המבטא הפרסי הכבד ועם משקפיים מיוחדים: במשקף אחד ישנו קליפון ומאחוריו זכוכית מגדלת - ומשקף אחד רגיל, ללא קליפון.
"בדומה ל'ספיחס', גם כאן נתן דוידזון לשילוח את חופש הפעולה המלא להמציא את הדמות של פארוק, אבל היה לו תנאי אחד: שהוא ירכיב לאורך כל הסרט את המשקפיים עם התריס", מספר אלי תבור, תסריטאי הסרט. "הסיבה שבועז נתן ליוסי את המשקפיים התנקזה לאותה סצנה מדוברת ולאותו משפט שבועז הגה של 'פארוק, תסגור את תריס'. הוא ביקש משילוח לאלתר ולחנה רוט להיות מוכנה להגיד את המשפט הזה כשיבוא הרגע, שאף אחד לא ידע מתי יבוא כי שילוח עשה הכל בספונטניות. כשהוא פתח את התריס בועז וכל הצוות התגלגלו מצחוק, ונדרשו כמה טייקים כדי לצלם את הסצנה בלי קולות רקע. פארוק נוצר כדמות משנית בסרט, אבל גנב את ההצגה והפך לדמות הכי זכורה ממנו".
אבא גנוב (1987)
"את מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים"
אחד המשפטים הרומנטיים ביותר בקולנוע הישראלי הוא משפט הפתיחה הקבוע של הדייג הטברייני צ'יקו בן דוד (יהודה ברקן ז"ל), ובסרט הראשון בטרילוגיית הסרטים המצליחה הוא נאמר לעורכת הדין גליה רשף (אלונה קמחי) בדייט הראשון שלהם.
"זאת אחת הציטטות הבודדות שאני זוכר שכתבתי", מספר חיים מרין, תסריטאי הסרט. "התסריט נכתב כשצוות ההפקה כבר התמקם בטבריה. גמרתי לכתוב אחרי יותר משבוע צילומים, והציטטה הזו נכתבה כנראה בהשראת האווירה והנוף של הכנרת. אגב, לפני שנה נקלעתי שלא בטובתי לאיכילוב. הפרופסור שטיפל בי גילה שאני התסריטאי של 'אבא גנוב', ולהפתעתי הרבה ציטט את המשפט הזה כדי להוכיח את אהבתו לסרט".
חולה אהבה בשיכון ג' (1995)
"אבלין, אל תלכי!"
כל מי שראה את "חולה אהבה בשיכון ג'" זוכר את שמיל בן ארי בתור חרפוף, אדם המאושפז בבית חולים לחולי נפש, שמדי לילה יוצא לחצר וזועק את כאבו למרחקים: "אבלין, אל תלכי!". אבלין (פנינה טורנה) היא אהובתו של חרפוף המשוגע, שלפני שנים זנחה אותו.
הטוויסט מגיע כשאבלין מופיעה לפתע כדי לבקר את חרפוף, שאינו מוותר על המסורת, ניגש למקום הקבוע שלו, ומתחיל לצעוק "אבלין, אל תלכי!".
"בילדותי בקריית ים הייתה לנו שכנה ניצולת שואה, שהייתה נעמדת במרפסת ביתה וצועקת אל בעלה, שהנאצים הרגו כנראה. עומדת וצועקת", מספר תסריטאי ובמאי הסרט שבי גביזון. "היה גם הסרט 'מלך הצוענים', שגיבורו היה הולך אחרי שיירת צוענים וצועק לאהובתו שתחזור אליו. אלה המקורות לצעקה 'אבלין, אל תלכי!'".
