שנת 1994, כ־13 שנה אחרי שהחל את דרכו כסטנדאפיסט במועדוני לילה ולצד קריירה קולנועית מדשדשת, זכה ג'ים קארי בן ה־32 לפריצה המיוחלת עם שלושה שוברי קופות שיצאו באותה שנה: “אייס ונטורה: בלש בצחוק", “טיפשים בלי הפסקה" ו“המסיכה", שהעניק לו, לראשונה בקריירה, מועמדות לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר.
קארי לא היה היחיד שזכה לתהילת עולם בעקבות "המסיכה". גם דוגמנית אנונימית ללא ניסיון משחק בשם קמרון דיאז, אז בת 21, כיכבה בו
בתפקיד ראשי (ותפקיד ראשון בחייה) ומאז הפכה לאחת השחקניות העסוקות והמצליחות בהוליווד.
“המסיכה", מהסרטים הרווחיים ביותר באותה שנה (אחרי “מלך האריות", “פורסט גאמפ" ו"שקרים אמיתיים") עם רווחים של למעלה מ־351 מיליון דולר, יצא לאקרנים ב־29 ביולי 1994 ונחשב לצעקה האחרונה בעולם האפקטים בזמנו (אף היה מועמד לאוסקר על כך), והעביר במסווה של סרט קליל וכיפי מסרים רציניים.
בעיקר בנוגע ליחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, וכן כמה ציטוטים בלתי נשכחים כמו “That's A Spicy Meatball!!", “Gees, I Figured You Had a Sense of Humor", “Our Love Is Like A Red, Red Rose" “Did You Miss Me?" וכמובן הציטוט העמוק מכולם - “We All Wear Masks".
“1994 הייתה ה־שנה של ג'ים קארי בקטע משוגע לגמרי", אומר איתן גפני, במאי ויוצר תוכן. “הוא הגיע משומקום והפך לכוכב בן לילה. הקהל מת עליו ו'המסיכה' זה סרט שתפור למידותיו.
מובן שיש גם את הקסם של הבמאי הנכון והתסריט הנכון, שהיה מוכן לפיצוץ. כשיצא, ‘המסיכה' היה סרט מאוד שגרתי עם תסריט בנאלי וללא משהו מיוחד, והיו בו אספקטים מאוד מיושנים והוא נראה מלאכותי וזול לפרקים, כמו למשל בסצינת ריקוד הקונגה. מצד שני, האפקטים בו היו חדשניים מאוד.
צ'אק ראסל, שהיה במאי די מיושן, היה פורץ דרך בקטע של אפקטים ואחד הבמאים הראשונים שאימצו את האפקטים הממוחשבים. 'המסיכה' היה בין הסרטים הראשונים שהראו מה אפשר לעשות עם האפקטים.
בסרט ‘המסיכה' הראה ראסל איך אפשר ליצור סרט בסגנון ה'לוני טונס' עם שחקנים בשר ודם ועוד עם ג'ים קארי שזה הסגנון המאוד פרצופי שלו. ההישענות על ההומור, החיקויים והבדיחות שלו לצד האפקטים היו חדשניים, על אף שהסרט עצמו במבנה היה מיושן".
מאימה לקומדיה
הרעיון לדמות “המסיכה" נולד בפברואר 1982 במוחו של הסופר האמריקאי מייק ריצ'רדסון, מייסד חברת הפצת ספרי הקומיקס “Dark Horse Comics". הוא פרסם לראשונה קטע קומיקס עם הדמות ב־1985 בעיתון קומיקס חובבני. לאחר שהקים את חברת ההפצה שלו פנה ריצ'רדסון ליוצר והקומיקסאי מארק באדג'ר שפיתח את הדמות והיא פורסמה לראשונה ב־1987 בדפי האנתולוגיה של חברת ההפצה.
בהמשך נשכר האמן כריס וורנר לעצב מחדש את הדמות והיא הושקה מחדש ב־1989. בשנת 1991 קובצו דפי האנתולוגיות השונות לכדי סדרת קומיקס בת חמש חוברות בשם “The Mask" (“המסיכה"). בשנים 1993־1992 יצאה הסדרה השנייה של הדמות – “המסיכה חוזרת" (“The Mask Returns"). בסך הכל, עד שנת 2015 פורסמו תשע סדרות קומיקס של “המסיכה" בשלל מהדורות.
“הרעיון היה ליצור עלילה סביב מסיכה קסומה המעניקה למי שלובש אותה כוחות־על", סיפר ריצ'רדסון בראיון. “המסיכה משפיעה לא רק על פרצופו של העוטה אותה, בכך שצובעת את פרצופו לירוק, אלא משפיעה על אישיותו בכך שמסירה ממנו כל מחויבות לעמוד בסטנדרטים חברתיים או מוסריים ופשוט להשתגע. יצרתי את הדמות בהשראת דמויות נבלים שאהבתי כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, פרדי קרוגר או הג'וקר".
בקומיקס המקורי, סטנלי איפקיס, פקיד בנק טוב לב וחלש אופי, הוא הראשון שעוטה את מסיכת הקסמים, אותה רכש בחנות עתיקות כמתנה לזוגתו, קטי מתיוס, והופך לנבל אכזרי ורצחני עם נטיות אלימות מאוד. איפקיס משתמש בכוח־העל החדש שגילה הודות למסיכה כדי לצאת למסע נקם בכל מי שהתנכלו לו, וזוכה לכינוי Big Head.
הרעיון לעיבוד קולנועי נולד אצל ריצ'רדסון ושותפו העסקי טוד מויר ב־1989. השניים פנו לחברת הפקות הסרטים “ניו ליין סינמה" בנוגע לעיבוד הקומיקס לסרט אימה. השניים קיבלו אור ירוק אך התסריט שונה שוב ושוב והפרויקט נתקע.
בסופו של דבר חברת ההפקות פנתה לבמאי צ'אק ראסל, שביים את סרט האימה המצליח “סיוט ברחוב אלם" (1984). ראסל מצא את האלימות שבקומיקס מרתיעה ורצה לפתח אותו לסרט קומי לכל המשפחה.
“זה מאוד נדיר בהוליווד שחברת ההפקה מאפשרת לך לשנות לחלוטין את הקונספט של סיפור, מסרט אימה לסרט קומי", הסביר ראסל בראיון. “אבל למזלי הם נתנו לי חופש ללכת בכיוון שאני חשבתי שיותר מתאים לסרט".
ב־1990 פנה ראסל לתסריטאי מייק ורב כדי שיסייע לו להגשים את חזונו הקולנועי והשניים החליטו להפוך את הסרט לקומדיה רומנטית פרועה. “צ'אק ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג ותוך שישה שבועות סיימנו את הסקיצה של התסריט", סיפר ורב. “הרעיון שהנחה אותנו הוא הידיעה שבכל אחד מאיתנו יש צד אפל, חיה כלואה בפנים, ורצינו להוציא את החיה הזו החוצה בסרט בסיטואציות קומיות ולא מפחידות".
עלילת הסרט דמתה באופן כללי לעלילה של תחילת סדרת הקומיקס, ומספר סצינות ממנו הופיעו בה. אחד ההבדלים בין העיבוד הקולנועי לקומיקס הוא השפעת המסיכה. בקומיקס כל מי שעוטה את המסיכה הופך לאותו אדם ירוק ואילו בסרט, האישיות המקורית של האדם משפיעה על האישיות של האדם עוטה המסיכה.
בעיבוד הקולנועי, המבוסס אומנם על הקומיקס, אך שונה ממנו בתכלית, סטנלי הוא פקיד בנק טוב לב וחלש אופי שחייו משתנים לאחר שהוא מוצא מסיכה ישנה ומסתורית, שכאשר הוא עוטה אותה על פניו הוא זוכה לכוחות על־טבעיים שמתבטאים ביכולתו לגרום למציאות להתנהג כמו סרטים מצוירים כגון ה"לוני טונס".
איפקיס מנסה לנצל כוחות אלה כדי להשיג כסף, כבוד ואת הבחורה שהוא חפץ בה - הזמרת טינה קרלייל, זוגתו של דוריאן טיירל, גנגסטר מקומי. עד מהרה הוא מוצא עצמו מטרה הן של המשטרה והן של אנשי הפשע המאורגן.
ב־1993 החל ראסל את מלאכת הליהוק, והבחירה הראשונה שלו לגילום איפקיס ו“המסיכה" הייתה ג'ים קארי. “הציעו לי לבדוק אופציות כגון רובין וויליאמס, ריק מורניס ומרטין שורט, אבל לאחר שצפיתי בקלטת סטנד־אפ של ג'ים, ידעתי שהוא ‘המסיכה'", סיפר.
“ג'ים היה יחסית אנונימי בהוליווד בתקופה שפגשתי אותו, אבל הוא היה בעיניי האיש הכי מצחיק בעולם, והבעות הפנים שלו היו בדיוק מה שחיפשתי. הייתה לי תחושה לגבי ג'ים וידעתי שהוא יהיה המתאים ביותר לתפקיד. למעשה, בשלב מסוים אמרתי לחברת ההפקה, שהיו לה
ספקות, שאני לא מוכן להתחיל לצלם אם ג'ים לא בסרט.
הוא היה פנטסטי ומושלם לתפקיד. אמרתי לג'ים: ‘אם תסמוך עליי, נוכל לתת ביטוי לג'ים הרך והרומנטי וגם לג'ים המצחיק והמטורף. כשג'ים קרא את התסריט הוא אמר: ‘זה מרגיש כאילו זה נכתב עבורי'. אמרתי לו: ‘זה באמת נכתב עבורך כי קיוויתי שתסכים, אבל אם תסרב אהיה בבעיות'".
“מה שמשך אותי בדמות שלי בסרט היה היכולת ליצור את הדמות בצורה חופשית, הודות לצ'אק (ראסל), לקחת את הטירוף עד הסוף, להיות האלטר אגו של עצמי, ולהתפרע", סיפר קארי בראיון עם צאת הסרט.
“היה בזה משהו מאוד משחרר עבורי". לאחר שהשחקן פיטר גרין לוהק לתפקיד המאפיונר דוריאן טיירל ושאר הדמויות המשניות אוישו, נותר ללהק דמות אחרונה, והראשית אחרי איפקיס, והיא דמותה
של טינה קרלייל, הזמרת ומושא אהבתו של איפקיס.
“זו הייתה המשימה הקשה ביותר בליהוק כי רצינו מישהי שתיתן קונטרה לשיגעון של קארי", אמר ראסל. “רציתי מישהי שתהיה פאם פאטאל, מישהי כמו מרילין מונרו.
פנינו לכל השחקניות המפורסמות בהוליווד אבל כולן דחו את ההצעה כי לא רצו לשתף פעולה עם במאי סרטי אימה כמוני ועם שחקן כושל כמו ג'ים. בשלב מסוים החלטתי לבחור מישהי אנונימית, והאופציה הראשונה הייתה אנה ניקול סמית' שנראתה במיטבה אבל זה לא הסתדר, וכך גם עם ונסה וויליאמס.
בסוף פרסמנו מודעה בעיתון ובה כתבנו שאנחנו מחפשים דמות נשית לתפקיד בסרט. כשאחת הנבחנות, דוגמנית יחסית אנונימית בשם קמרון דיאז הגיעה להיבחן, עוד לפני שבחנתי אותה ידעתי שהיא המתאימה לתפקיד. הבעיה הייתה שלא היה לה שום ניסיון קודם במשחק, אבל הכימיה בינה ובין ג'ים הייתה מדהימה וידעתי שזה זה. לקחתי את הסיכון ואת ההימור ויצאנו לדרך".
“בגלל שלא חשבתי שאני טובה כי לא היה לי שום ניסיון במשחק, אז לא ניגשתי להיבחן לתפקיד הראשי אלא לתפקיד ניצבת", סיפרה דיאז בת ה־21 עם צאת הסרט. “להפתעתי הם מאוד אהבו אותי ורצו שאבחן לתפקיד של טינה. נבחנתי 12 פעמים עד שהם השתכנעו שאני מתאימה. היו ציפיות מהסרט הזה והן התממשו".
“היום הוא קצת מיושן"
אחד האלמנטים המיוחדים בסרט היה האפקטים, שנוצרו על ידי חברות ILM ו־Dream Quest Images ושילבו אנימציה ממוחשבת בפיקוחו של האנימטור ווס טקהאשי.
“ניו ליין השקיעה יותר באפקטים כדי לחפות על כך שג'ים עדיין לא היה כוכב מבוסס", סיפר ראסל. “התעקשתי לעבוד על הפנים של ג'ים, כדי להעצים את הביצועים שלו. לא משנה כמה האפקט טוב, אם זה לא יוצא מהדמות ומהסיפור – זה לא יהיה אפקטיבי. לכן רציתי שג'ים ייצור את האפקטים בפנים ולא המחשב.
החבר'ה ב־ILM טענו שחסכתי בכך בערך מיליון דולר על אפקטים אבל לא חשבתי על הכסף, חשבתי על טובת הסרט". אגב, קארי עצמו לא עטה מסיכה אלא אופר בכל פעם ארבע שעות לכל סצינה, זאת כדי להביא לידי ביטוי את הבעות הפנים המוגזמות שלו.
הסרט זכה לתשואות המבקרים (בניגוד ל"אייס ונטורה" ול"טיפשים בלי הפסקה" בהם כיכב קארי) והקהל, זכה להצלחה מסחרית גדולה, והפך את קארי ודיאז לסופרסטארים. לאור הצלחת הסרט החליטה דיאז להתמקצע במשחק ומיד בתום הצילומים פנתה לבית ספר למשחק והפכה לאחת השחקניות העסוקות בהוליווד.
קארי המשיך את מסלול ההצלחה ובשנה שאחרי “המסיכה" כיכב בסרט המשך ל"אייס ונטורה" וב"באטמן לנצח". “אני חושב שהסרט ישרוד את מבחן הזמן רק אם מדובר בקהל יעד של ילדים בגילי 12־10 ולא בקהל הרחב שלא גדל עליו", טוען גפני.
“הקצב שלו הוא קצת מיושן ולוקח הרבה זמן יחסית עד ש'המסיכה', האיש הירוק, מופיע בסרט. יש בסרט אומנם דברים שמדברים לבני נוער, כמו ההתמודדות של סטנלי איפקיס עם האלטר אגו שלו והרצון שלו למצוא אהבה, אבל הקצב שלו מיושן ואטי מדי לבני הנוער של היום שמחפשים קצב מהיר.
אני חושב שבעוד 30 שנה אף אחד לא יחגוג לסרט הזה ‘יום הולדת' ואף אחד לא יזכור שהוא היה כזו הצלחה עצומה. עם השנים
המעמד שלו כסרט היסטורי הלך ונעלם, בניגוד ל'אייס ונטורה' ו'טיפשים בלי הפסקה'. זה לא שאני מזלזל בו - בזמנו הוא היה הסרט הנכון בזמן הנכון והוא היה נחמד מאוד והזניק את ג'ים למעמד המיתולוגי שלו.
את ג'ים יזכרו לנצח בדברי הקולנוע. את הסרט הזה ספציפית אני לא בטוח". בעקבות הצלחת הסרט שודרה בשנים 1997־1995 סדרת אנימציה המבוססת על סרט “המסיכה", ובשנת 2005 צולם סרט ההמשך “המסיכה חוזרת" בבימויו של לורנס גוטרמן ובכיכובם של ג'יימי קנדי ואלן קאמינג. הסרט, שזכה לביקורות חריפות, נחל כישלון צורב.