מההצלחה הבינלאומית ועד הכישלונות הכואבים: עשור למותו של הבמאי מנחם גולן

את הסוף של מנחם גולן רק במאי הוליוודי היה יכול לביים. זה היה בליל שישי, אוגוסט 2014, לאחר ארוחת ערב משפחתית עם בנותיו ונכדיו. מנחם נכנס אל רכבה של בתו רות גולן, שביקשה להסיע אותו בחזרה לביתו. כשהחנתה את הרכב בחניית הבית, פנתה אל אביה, אך הוא כבר לא הגיב לקריאותיה. 

"הסוף שלו היה כמו סרט קולנוע״, היא משחזרת. ״זה היה בתשע בערב, היה חשוך. כשהאמבולנס הגיע, כל השכנים התאספו והאירו בפנסים את פניו כדי שיוכלו לטפל בו. עמדנו כולנו מסביבו, ואחרי שעה של ניסיונות החייאה, ניגשנו אליו אחת־אחת, נישקנו אותו ונפרדנו ממנו. מכיוון שבמיתה ביתית מעורבת חקירת משטרה, הגיע קצין משטרה לזירה בג'יפ והתחיל לחקור אותי".

בשל מחלה: הבמאי האגדי דיוויד לינץ׳ הודיע כי יפסיק לביים
זעקת הקולנוענים למיקי זוהר: "הרפורמה תשמיד את הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי"

"אבא יצא בגדול, כאילו במותו הוא ביים את הסרט האחרון בחייו. כשקברנו אותו לבקשתו בבית העלמין האזרחי 'מנוחה נכונה', שמנו בכיס המכנסיים שלו צ'ק דמה על סך מיליון שקלים, שיספיקו לו לסרט שם למעלה, אם יצטרך".

כיאה למי שהקולנוע היה מהות חייו, גולן, בן 85 במותו, היה בוודאי מביים סוף כזה, שכולל דרמה, רגש וקורטוב הומור. "אבא חי תמיד על הקצה: כשהיה לו כסף - הוא היה נותן הכל לכולם בנדיבות ומבלי להתחשבן, וכשלא היה לו - הוא היה לוקח הכל", אומרת רות. "גדלנו איתו, עם הטוב ועם הרע.

הוא היה מאוד בלתי צפוי: כשהיה בשיא, בתקופה של הפקה מוצלחת, הוא היה מטיס אותנו במחלקה ראשונה להוליווד עם רולס רויס שאוסף אותנו משדה התעופה לווילה. ואם הפקה נתקעה או נכשלה, הוא היה מוכר דירה ואוטו בשביל לכסות חובות, וכדי לעשות את הסרט הבא היה מעביר אותנו לגור בבית מלון. זה היה אבא שלי".

שתי סטירות והביתה

גולן, חתן פרס ישראל לקולנוע לשנת 1999, זוכה שמונה פרסי כינור דוד, פרס אופיר על מפעל חיים ויקיר העיר תל אביב-יפו - המציא ופיתח את הקולנוע המסחרי הישראלי והיה הראשון להכניס אותו לזירה הבינלאומית. הוא הפיק כ־200 סרטי קולנוע ישראליים ואמריקאיים וביים 44 סרטים. גולן היה שאפתן ואמביציוזי ופעל בטוטאליות, בעקשנות, עם הרבה כישרון ובעיקר בנאמנות חסרת גבולות. 

הקולנוע היה הכוח שהניע אותו אבל גם מה שיכול היה להפיל אותו לקרשים. עם זאת, האהבה אליו היא שדרבנה אותו לצעוק בקולו הנלהב את המילה האהובה עליו בתבל: "אקשן!".

הוא נולד בטבריה ב־1929 בשם מנחם גלובוס לנח ודבורה, עולים חדשים מפולין. "היה לו אופי טברייני שליווה אותו כל חייו", מספרת רות. "סבא שלי היה חשמלאי שהגיע לארץ כי סידרו לו עבודה במפעל החשמל של פנחס רוטנברג. כילד, אבא היה פרחח. הוא שיחק עם ילדים ערבים ומהם למד לדבר ערבית. אמא שלו הלבישה אותו בחליפות קטיפה עם פפיון, והוא רץ יחף בשדות".

"הוא נהג לגזור מהספרים הפולניים של אמא שלו תמונות, לחבר אותן יחד, לגלגל אותן במעגילה הביתית ולהקרין אותן לילדים תמורת מסטיקים. אחר כך הוא היה מסובב את התרגום בסרטים שהוקרנו בבית הקולנוע בטבריה. בגיל 16 הוא ברח לתל אביב ובא לשחקן רפאל קלצ'קין ואמר שהוא רוצה לשחק בתיאטרון. אבא שלו הגיע לתל אביב, נתן לו שתי סטירות על הלחי והביא אותו בחזרה הביתה".

במהלך מלחמת העצמאות התגייס גולן לצבא. אבל, כמו שמספרת בתו, בהפוגה הראשונה הוא ערק עם כמה מחבריו והגיע לנמל חיפה, ביקש לברוח. "הוא אמר שהם לא רצו את המלחמה, שבכלל לא היה להם רע עם הבריטים", היא מספרת. "כשהגיעו השוטרים הצבאיים לנמל, הוא נתפס והתגייס לחיל האוויר, היה בקורס טיס ונשר באמצע ההכשרה. בסוף מלחמת העצמאות הוא היה מטילן, זרק פצצות".

במהלך שירותו הצבאי הוא שינה את שם משפחתו ל"גולן" והחל את צעדיו הראשונים כמפיק, כשהקים תיאטרון צבאי: "עוד בזמן המלחמה, בהפוגות בין הקרבות, הוא העלה הצגות במסגרת התיאטרון הצבאי והוא וחבר שלו מחיל האוויר הקימו להקה והלכו להופיע בפני פצועים בבתי חולים״.

רות מספרת שהמשחק משך את אביה, עד כדי כך שב־1952 הוא נסע ללמוד תיאטרון באקדמיה למוזיקה ולאומנויות הבמה של לונדון והמשיך ללמוד בבית הספר למשחק אולד ויק. ״כשהוא סיים את הלימודים הוא עבר לבימוי, זה התאים לו יותר״, היא אומרת. עם שובו ארצה החל גולן לעבוד כבמאי הצגות של פיטר פריי, אפרים קישון ויגאל מוסינזון, והקים את תיאטרון הילדים הראשון בישראל - תילון. באותן שנים נחשב לבמאי התיאטרון הצעיר בישראל. 

"עבדתי בשיטות אמריקאיות, סחבתי את השחקנים למקומות שעליהם התבססה העלילה, לחבר אותם למציאות", סיפר גולן בראיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי (2005). "הלהיט הכי גדול שביימתי אז בתיאטרון היה 'אלדורדו' של יגאל מוסינזון. זו הייתה ההצגה הראשונה בארץ שמכרו בה כרטיסים בשוק שחור. זה מינף את תיאטרון האהל והוציא אותו מהקשיים הכלכליים שבו הוא היה שרוי".

"באותה תקופה התחלתי לביים גם מחזות זמר בתיאטרון הסאטירי 'דו רה מי' של ג'ורג' ואל שהיה ברמת גן… ביימתי את 'משחקי הפיג'מה', המחזמר האמריקאי הראשון בארץ שהיה שלאגר אדיר, אחרי זה ביימתי את 'שולמית', האופרטה הראשונה בארץ עם שושנה דמארי, ואז התחלתי לעשות הצגות ילדים כשהקמתי את תילון". 

חשב שיווקית

ב־1959 החליט גולן לקחת את חלומו הקולנועי כמה צעדים קדימה ונסע להשתלם בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק. כשסיים את הלימודים התנדב לעבוד עם מלך ה־B מוביס, המפיק והבמאי רוג'ר קורמן ("חנות קטנה ומטריפה"), שבדיוק צילם סרט במונקו.

"כששמעתי שרוג'ר קורמן נוסע לאירופה לעשות סרט, מצאתי את הכתובת שלו ושלחתי לו מכתב ובו כתבתי: 'אני מוכן לבוא לעבוד בשבילך בחינם'", סיפר גולן בראיון לסדרת הדוקו "חגיגה לעיניים". "הוא כתב לי בחזרה: 'ב־6 ביוני תהיה במונטה קרלו, מלון 'פאלאס', תביא אוטו ותהיה הנהג שלי'. איכשהו הגעתי למונטה קרלו ב־6 ביוני והתייצבתי על הסט ב־07:30 בבוקר. אף אחד לא האמין שאגיע, ורוג'ר קורמן קרא לכל הצוות שלו ואמר: 'אתם רואים? זה יהיה מפיק! או במאי!'".

לאחר שרכש את השכלתו הקולנועית הבסיסית בחו"ל, חזר גולן ארצה וב־1963 ביים את סרטו הראשון "אלדורדו", המבוסס על המחזה שביים בתיאטרון האהל עשור קודם. "כשחזרתי ארצה, שמעתי על המפיק מרדכי נבון שכבר היה מעורב בעשיית הסרט 'איי לייק מייק', ניגשתי אליו, סיפרתי לו על השלאגר של מוסינזון 'אלדורדו' והוא אמר: 'טוב, מנחם, נעשה את הסרט אבל אתה לא תקבל כסף על הבימוי, רק אחוזים מהמכירות אם יהיו'", סיפר גולן. "מזל שנכנסתי שותף לזה כי הסרט היה הצלחה מסחררת". 

"אלדורדו" גולל את סיפורו של בני שרמן (חיים טופול), עבריין המבלה את לילותיו וימיו במועדוני ההימורים והביליארד של יפו ומערכת יחסיו עם מרגו הזונה (גילה אלמגור) ושאר הפושעים בשטח הגדול. הסרט זכה להצלחה מסחרית גדולה והעניק לגולן בן ה־35 את פרס כינור דוד הראשון שלו. 

כשראה את סכומי הכסף שניתן להרוויח מהפקת סרטים, החליט גולן לנסות את מזלו באפיק זה. ב־1964 הפיק את סרטו הראשון "סאלח שבתי" של אפרים קישון בכיכובם של טופול, אלמגור, אריק איינשטיין וגאולה נוני. הסרט, שהופק תחת חברת ההפקה סרטי נח, שהקים גולן עם בן דודו יורם גלובוס, הפך ללהיט בינלאומי ועשה היסטוריה כשהיה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, וגם הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". 

"אבא לא אהב לעבוד עם מפיקים, כי לא הסתדר איתם, אז הוא החליט להפיק בעצמו", מסבירה רות. בראיון עבר סיפר גולן שכדי לשווק בפסטיבלים בינלאומיים את סרטיו, הגה את רעיון הפלקטים: "הבנתי שכדי להגדיל את כמות רוכשי הכרטיסים, צריכים לפרסם בכניסה לפסטיבלים פלקטים, וזה מה שעשינו גם עם 'סאלח שבתי'. הרי מה הופך סרט לכל כך חזק? ברגע שהוא מושך את העיניים… צריך למשוך את העיניים דרך הפלקט, לפני שבכלל מישהו קורא על מה הסרט. צריך לפזר אבק כוכבים, וזו השיטה שהייתה לי, כמפיק עצמאי, לקדם בהתחלה את סרטיי בחו"ל".

"מנחם תמיד חשב שיווקית וידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך צילומי הסטילס יכולים לסייע לו לשווק את הסרט", מציין צלם הסטילס יוני המנחם, שעבד בצמוד עם גולן בארץ ובחו"ל. "ברגע שמנחם היה לידי, ידעתי שאני לא צריך לדאוג, כי הוא היה פדנט ודאג לכל".

מאמין בטייק הראשון 

ב־1964 ביים שני סרטים: "דליה והמלחים" בכיכובם של שלישיית גשר הירקון וסרט הילדים "שמונה בעקבות אחד" בכיכובם של שייקה אופיר, גאולה גיל ובומבה צור. "הוא חשב מסחרית: לעשות כמה שיותר סרטים בכמה שפחות זמן", מספרת רות. "תמיד חשב בגדול. בהתחלה היו ביקורות לא רעות, אבל אחר כך התחילו לקטול אותו וזה כאב לו. הוא לקח את זה ללב. אפילו כשהיה בארצות הברית, בשיא תהילתו, היה לו אכפת מה כותבים עליו בארץ".

הצלחת סרטיו הראשונים הפכה את גולן למכונת להיטים משומנת. במהלך שנות ה־60 ביים שמונה סרטים, כתב תסריט לארבעה מהם והפיק תשעה סרטים, וביניהם: "פורטונה" (1966), "999...עליזה מזרחי" (1967), "טוביה ושבע בנותיו" (1968) ו"מרגו שלי" (1969). באחרון, דרמה רומנטית פרי עטו, כיכבו בתפקידים הראשיים עודד תאומי הוותיק ושחקנית אלמונית בת 21 בשם לבנה פינקלשטיין, שגולן נתן לה את הצ'אנס הראשון. 

"שיחקתי באותה תקופה בתפקיד ראשי בהצגה בתיאטרון 'בימת השחקנים'", משחזרת פינקלשטיין. "מנחם, ששהה אז באנגליה, ראה תמונת שער שלי בעיתון, נדלק וכתב את התסריט 'מרגו שלי'. הוא ידע שהוא מגיע לארץ עם כל המשפחה ומחפש אותי כדי ללהק אותי לסרט. כשחזר ארצה, כבר התגייסתי לצבא. כשהייתי בטירונות בנח"ל במחנה 80, שמעתי פתאום ברמקולים: 'הטירונית לבנה פינקלשטיין, נא לגשת לטלפון!'".

"חשבתי שאני לא שומעת טוב, אבל המפקדת שלי צעקה ללכת לטלפון, שהיה בצריף הירוק. מנחם היה בקו השני וסיפר לי על 'מרגו שלי'. הסברתי לו שאני בצבא, אבל הוא התעקש לפגוש אותי ברגילה הראשונה. קבענו שאעשה מבחן בד בבית המלון ברמת אביב שבו הוא נמצא עם אשתו והילדות. כשהגעתי, היו המון נבחנות. אמרתי להן 'אל תדאגו, אני בצבא, בהצלחה לכולן'".

"אחרי שכולן הלכו, הוא בחן אותי, אשתו רחל איפרה אותי, והילדות שלו הסתובבו סביבי, אז הרגשתי כמו במשפחה, כי גם אני הייתי סוג של ילדה. כשחזרתי לטירונות, קיבלתי עוד טלפון ממנו והוא אמר שהתפקיד שלי. הסברתי לו שאני בצבא, אבל הוא אמר: 'כן, כן, אני יודע, אני אסדר את זה'. הוא היה בולדוזר. דיבר עם הרמטכ"ל חיים בר־לב וסידר את זה. הצבתי לו שני תנאים: לא להצטלם בעירום ושאצטלם רק אחרי שאסיים טירונות. מיד אחרי הטירונות התחלנו לצלם".

"היה לי כל כך נוח לעבוד עם מנחם, הוא היה בנאדם כזה טוב, כמו אבא'לה בשבילי. היה משפט שהוא אמר לי ואימצתי כל חיי: 'אני מאמין בטייק הראשון'. לימים, עם כל הסרטים שעשיתי, הבנתי שהוא ממש צדק. בהמשך שיחקתי גם בסרטים שהוא ויורם גלובוס הפיקו, 'אני אוהב אותך רוזה' ו'משפחת צנעני'. אגב, את סצינת החינה שפותחת את 'משפחת צנעני' צילמנו בזמן החתונה של הבת של מנחם, שהתחתנה עם בן זוג תימני, רק מנחם יכול היה לחשוב על רעיון כזה".

פינקלשטיין מגדירה את גולן כ"בית הספר הראשון שלי לקולנוע", ומוסיפה, "אחרי יום צילומים הוא היה לוקח אותי לראות את חומרי הגלם שצולמו, דרך זה הבנתי מה אני צריכה לעשות בהמשך. מנחם היה אדם עם חוש הומור, אבל כשהוא אמר 'אקשן' - הוא נהיה רציני ומקצועי, עמד והסתכל דרך העדשה עם הלשון בחוץ. הקולנוע היה בשבילו חיים ומוות".

"קלוז על הגמד" 

ב־1970 ביים גולן שני סרטים מצליחים: סרט המלחמה הצברי "הפריצה הגדולה" בכיכובם של יהורם גאון ויהודה ברקן, ו"לופו", הסרט שהפך את ברקן לכוכב קולנוע. "מנחם גולן ראה אותי מציג את העגלון לופו אברמוביץ' בלהקת פיקוד דיזנגוף, שבה הופעתי אחרי הצבא והחליט להפוך את זה לסרט", סיפר ברקן ב־2020 בראיון ל"מעריב". "למעשה, אני חייב לו את הקריירה. הוא נתן לי צ'אנס נגד כל הסיכויים, כשהלביש עליי, צוציק בן 25, תפקיד של גבר קשיש בן למעלה מ־60. 'מה אתה נותן לילד תפקיד שיותר מתאים לרודנסקי?', ירדו עליו. אבל מנחם התעקש ואני קצרתי את הפירות". 

ב"מלכת הכביש" גילם ברקן את אריק הקיבוצניק המתאהב בזונה מרגלית חסון (שאותה גילמה גילה אלמגור, שותפתו של גולן לכתיבת התסריט והוגת הרעיון). סרט זה התפרסם בשל סצינת האונס האכזרית המוצגת בו. בראיון לרפי רשף ב־2016 טענה אלמגור כי סצינה זו הייתה "אונס קבוצתי, חוץ מחדירה", וטענה כי גולן אמר לשחקנים "תקרעו אותה, תגעו בה, תעשו לה, איפה שאסור - תגעו״.

עוד אמרה: ״מנחם נתן לשחקנים שגילמו את האנסים דרור לעשות בי מה שהדמיון הברוטאלי רק גורר אותם. ופתאום, כשצרחתי מכאבים, מנחם צעק 'קאט'. וכעסתי עליו שהוא צעק 'קאט', כי ידעתי שיותר אני לא אעשה את הסצינה הזאת. שזה חד־פעמי. הפוסט־אונס היה שחודשיים הייתי קונה מברשות לגוף, והייתי נכנסת למקלחת ומקרצפת את הגוף עד זוב דם״.

ברקן וגולן יצאו באותה שנה עם "כץ וקרסו". הסרט, שעסק ביחסים בין מזרחים לאשכנזים, הפך לשובר קופות ונחשב עד היום לאחד הסרטים הפופולריים בז'אנר סרטי הבורקס. "מנחם פנה לאמרגן שלי דאז, פשנל, ואמר שהוא רוצה ללהק אותי לצד יהודה ברקן לסרט", משחזר גדי יגיל, שגילם את אחיו הצעיר של ברקן.

"נסענו על הווספה של פשה למשרד של גולן ברחוב אלנבי בתל אביב וחתמנו על חוזה. מנחם היה בולדוזר. הוא לא התיימר להיות במאי קלאסי כמו סקורסזה, הוא פשוט עשה סרטים. המוטו שלו היה לעשות כמה שיותר סרטים בכמה שפחות זמן. מסרט לסרט, אם היה צריך למכור את הבית בשביל לעשות סרט - זה מה שהוא היה עושה. אחרי ההצלחה של ׳כץ וקרסו׳, עם יותר מאלף הקרנות בזמן אמת, מנחם החליט לכתוב במיוחד עבורי את 'שוד הטלפונים הגדול'".

"לעבוד איתו הייתה חוויה מעניינת. הוא היה נוקשה ומדויק בעבודה, עובד ללא לאות. בזמן הצילומים הוא לא היה ישן כמעט חודש, עסוק רק בסרט. מנחם היה גם הכי דוגרי בעולם, לא היו לו פילטרים. למשל, במהלך הצילומים הוא ניגש לאחד מהעובדים על הסט ואמר לו 'בוא'נה, מחר אני צריך ארבע מכוערות לסרט, אתה יכול להביא את אחותך?'. הוא לא התכוון להעליב אותו, אבל זה לא היה נעים".

"כשצילמנו בסרט ׳יהלומים׳ את סצינת המרדף, מנחם היה צועק: 'קלוז על הגמד', כשהתכוון לשחקן נמוך קומה. הוא נתן יחס שונה לשחקנים הבינלאומיים לעומתנו, הישראלים. הוא לא התייחס אלינו כמו שהוא התייחס אליהם. אבל זה היה מנחם. בסרט ׳יהלומים׳ צילמנו בלי רשות בזמן מיסה בבית לחם בחצות".

"מנחם לחש לי באוזניות לעלות על כיסא שהיה שם, אמרתי לו שהכיסא היחיד הוא של האפיפיור, אני לא יכול לעלות על הכיסא ושכל העולם יראה את זה. 'מה אכפת לך?׳, הוא אמר, ׳אתה פחדן! תעלה על הכיסא!'. אז עשיתי זאת. כשהוא היה רוצה לצלם סצינה מסוימת - לא היה עוזר בית דין. באחת הסצינות ב'כץ וקרסו' ענבתי עניבה שונה ממה שהיה בסצינה הקודמת, וכשהערתי לו על זה הוא אמר 'מי ששם לזה לב - מגיע לו'. הוא התכוון למבקרי הקולנוע. הוא לא היה עוצר צילומים בשביל עניבה, זה לא עניין אותו״.

מיוזיקל בישראל הקטנה

את שנת 1973 פתח גולן בהפקת סרטו של משה מזרחי "הבית ברחוב שלוש" ובבימוי והפקת אחד הסרטים השאפתניים ביותר שלו וההפקה הגדולה ביותר שנראתה בקולנוע הישראלי: "קזבלן", בכיכובו של יהורם גאון. 

גולן וגלובוס לקחו על עצמם את מלאכת הפקת הסרט בתקציב של 3 מיליון לירות, שגויסו בעיקר ממשקיעים מחו"ל. זו הייתה ההפקה היקרה ביותר בישראל עד לאותה תקופה. הסרט, שאת תסריטו כתבו גולן וחיים חפר על פי מחזה מאת יגאל מוסינזון, נחשב לאחד הראשונים שהעזו לפתוח את נושא הגזענות בחברה הישראלית.

"התיידדתי עם יגאל מוסינזון במהלך שהותנו בניו יורק, ובדומה לי גם הוא היה דרמטורג חסר תקנה", סיפר גולן למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "ב'קזבלן' מצאתי הזדמנות להגיע לשיא של כור היתוך של מה שנעשה בשכונות. כשהייתה לי ההזדמנות, בתהליך מפרך של שנתיים ברכישת הזכויות, הגענו לצלם את הסרט. רציתי ליצור בישראל הקטנה מיוזיקל כמו ב'סיפור הפרברים' ההוליוודי".

אפרת לביא, אשר גילמה את דמותה של רחל פלדמן, אהובתו של קזבלן, שיתפה פעולה עם גולן עוד ב׳כץ וקרסו״. ״כשהסוכנת שלי דאז לביאה הון סיפרה לי שהוא מחפש מישהי לתפקיד בסרט 'קזבלן', החלטתי שאני צריכה לשדר באודישן את התחושה שאני מתאימה לתפקיד", היא מספרת.

"לשמחתי הוא ויהורם, שגם היה שותף לבחירה, בחרו בי. בשיתוף הפעולה בינינו כשחקנים, יהורם הוציא ממני את כל התכונות הטובות. בנינו לחוד את התפקידים ואז חיברנו ביניהם, והשמחה של המשחק ביחד יצאה ובאה לידי ביטוי בסרט. למנחם הייתה תכונה גדולה של הקשבה. הוא הקשיב גם לי, שחקנית צעירה עם לא כל כך הרבה ניסיון. הוא לא עבד עם השחקנים על התפקיד, הוא השאיר את זה לנו".

"מנחם נתן לי יד חופשית לעצב את הדמות, להיות רחל, אישה חזקה ועצמאית, לומדת באוניברסיטה, עובדת ודעתנית. זו הייתה גישה פמיניסטית משמעותית ולא מובנת מאליה באותן שנים. היה לי ויכוח קטן עם מנחם בזמן הצילומים: הוא רצה שאוסיף תנועות ידיים, ואני אמרתי שזה לא מתאים לדמות שלי, העדינה והאצילה".

"הוא כעס עליי. אז הצעתי שנצלם שתי ורסיות, אחת כמו שאני רוצה והשנייה כמו שהוא רוצה. כשצפינו בסרט לפני הקרנת הבכורה, ראיתי שהוא בחר בוורסיה שהצעתי. 'את רואה איזו סצינה בחרנו?', הוא שאל אותי. היה בו משהו ילדותי כזה, וזו תכונה נהדרת. במקצוע הזה אתה צריך להיות מוכן כל רגע לגלות דברים חדשים, להיות ברגע ומנחם היה ברגע״.

גולן רצה להפוך את "קזבלן" להפקה ענקית, לכן גייס צוות רקדנים שמנה כ־300 איש. "מנחם רצה שסצינת השיר 'כולנו יהודים' תהיה מאוד גדולה", אומר אריה מוסקונה, שגילם בסרט את אחד מחברי הכנופיה של קזבלן. "הוא הביא את כל הערבים שהיו באזור יפו, רובם חסרי בית, ונתן להם לאכול מהקייטרינג של ההפקה בתמורה לכך שיהיו חלק מהסצינה ויצטלמו לשיר. אחרי האוכל מנחם לקח את המגפון, צעק: ׳נגנו את הפלייבק׳ וספר בערבית 'וואחד, תניין, תלאתה', וכל הערבים שרו 'כולנו יהודים'. זה היה מצחיק".

"לא היה קל לעבוד איתו, אבל הוא ידע את העבודה. הוא היה שתלטן, קשה ומקלל תוך כדי עבודה. לשחקנים המפורסמים כמו גילה אלמגור, יהורם גאון וחיים טופול הוא היה מתחנף, ועל כולנו, כל השאר, הוא היה צורח ומקלל. אבל קיבלנו את זה באהבה. הוא היה מפיק ענק ואין דבר שהוא רצה ולא השיג. אי אפשר לדמיין את הקולנוע הישראלי בלעדיו".

גם יהורם גאון שופע מחמאות על גולן: "לעבוד איתו זה הדבר הנפלא ביותר ששחקן יכול לייחל לו, מן הטעם שהאיש אהב קולנוע בכל מאודו. הוא השקיע בקולנוע את משפחתו ואת הנכסים שלו ושל קרוביו. כשיש בן אדם כזה, אתה לא יכול שלא לאהוב אותו ולא להיות מרותק אליו, לדבקות ולאדיקות שלו".

"עשיתי איתו הרבה סרטים, גם את 'מבצע יונתן' וגם את 'הפריצה הגדולה'. הוא כל הזמן היה מתכנן, והראש שלו עבד תמיד על הסרט הבא. כשהוא היה על ערש דווי, הלכתי עם גילה אלמגור לבקר אותו. הדבר הראשון שאמר לנו היה, 'יש לי בשבילכם תסריט הכי יפה שכתבתי. אני רק יוצא מפה ואנחנו מתחילים לעבוד'. הוא נפטר אחרי זמן קצר".

גאון כיכב בתפקיד הראשי בהפקת הענק הבאה של גולן, "מבצע יונתן" (1977) על פי תסריט של גולן וקן גלובוס ובבימויו של גולן. בסרט גילם גאון את דמותו של יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך מבצע אנטבה, פעולת הפשיטה הצבאית באוגנדה במטרה להציל את נוסעי מטוס אייר פראנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים. הסרט, שבו שיחקו מעל 100 שחקנים ישראלים וזרים ועוד 220 ניצבים, זיכה את גולן בפרס כינור דוד לסרט השנה ובמועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר", ונחשב לאחד הסרטים הנצפים ביותר בקולנוע הישראלי.

"באותו זמן עשו עוד שלושה סרטים על המבצע הזה", סיפר גולן. "חברת וורנר דרשה שאף אחד מישראל לא יקבל אפשרות לקבל את הצבא לצילומים. ראש הממשלה יצחק רבין אמר לי: 'מצטער, אני צריך לתת את זה לאמריקאים'. כל כך נעלבתי, כי הייתי בשיא עבודתי. עזבתי הכל ונסעתי לאמריקה לנסות לסדר את העניינים, ופתאום אני מקבל טלפון בשעת בוקר מוקדמת מרבין. 'תחזור ארצה׳, הוא אמר, ׳האמריקאים עזבו, תבוא, אני אתן לך מה שאתה רוצה'". רבין, שהצטלם לסרט טרם התפטרותו, גילם את עצמו, ראש הממשלה.

מי שגילם בסרט את סגנו של גאון היה אסי דיין. באחד הראיונות סיפר על התערבות שעשה עם גאון במהלך הצילומים: "באחת הסצינות שצילמנו במטוס, יהורם, אני ועוד 50 ניצבים מאחורינו, אמרתי ליהורם שבדיאלוג שאמור להיות לנו, אגיד מה שאני רוצה. ׳תראה שמנחם לא שומע אותנו ולא מתעניין בנו׳. התערבנו על 100 דולר. בקיצור, כשמנחם צעק 'אקשן', אמרתי ליהורם: 'תגיד, אתה מכיר את הזונה הזו שבכביש לירושלים?'. ׳על מי אתה מדבר׳, הוא ענה".

"כמובן שלא היה קשר בין זה לבין הדיאלוג של הדמויות שלנו בקשר למבצע. פתאום אני שומע את מנחם צועק 'קאט'. הייתי בטוח שאכלתי אותה והפסדתי בהתערבות. ואז אני רואה את מנחם בא, עובר אותנו, ורץ עד לסוף המטוס כי הוא ראה ניצב שלא מחזיק במצנח. הוא צעק עליו צרחות אימים. רק לזה הוא שם לב. בקיצור, הרווחתי 100 דולר". 

כשמנחם רץ לגג 

ב־1978 הפיקו גולן וגלובוס את סרטו האייקוני של בועז דוידזון "אסקימו לימון", שעסק בחוויות הנעורים של דוידזון בשנות ה־50 וכלל הרבה רמיזות מיניות לצד הומור ולהיטים נוסטלגיים. הוא נחשב לאחד משוברי הקופות הגדולים בישראל וזכה להצלחה מסחררת גם בגרמניה וביפן, שם הפכו מומו (יהונתן סגל), בנצי (יפתח קצור) ויודל'ה (צחי נוי) לכוכבים.

גולן וגלובוס הפיקו בהמשך את מרבית סרטי ההמשך של "אסקימו לימון", ולאור ההצלחה הגדולה שלהם בעולם, החליט גולן לקחת את הרומן עם הקולנוע הבינלאומי כמה צעדים קדימה ולעבור להוליווד יחד עם בן דודו יורם גלובוס. ב־1979 הם רכשו את חברת ההפקה הכושלת והקטנה קנון גרופ תמורת 500 אלף דולר, ובכישרונם הפכו אותה לאחת מחברות הפקת הסרטים הגדולות בעולם. השניים השתלטו דרך קנון גרופ על רשתות בתי קולנוע ואולפנים בארצות הברית ובאירופה - והפכו לאימפריה. 

"לאור ההצלחה בחו"ל, עלה לו השתן לראש״, מספרת הבת רות. ״אבא השקיע יותר כסף ממה שהיה לו. היה לו טירוף להצלחה, שבסופו של דבר גרם לו לעשות טעויות. היינו יכולים יום אחד לחיות כמו עשירים, וכמה ימים אחר כך כמו עניים. החיים שלו היו רכבת הרים, כי הוא תלה את כל חייו בקולנוע וחי מסרט לסרט".

ההתחלה הבינלאומית לא הייתה מאירת פנים: ב־1980 הפיקה החברה את סרט המדע הבדיוני המוזיקלי "התפוח" שכתב וביים גולן על פי מחזמר מאת קובי רכט ואשתו דאז איריס יוטבת. הסרט זכה לביקורות שליליות ודורג כאחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו אי־פעם. בהקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים העולמי של מונטריאול, הקהל קיבל תקליטי ויניל של מוזיקה מהסרט. כמה מהצופים זרקו אותם בכעס על המסך.

"כשמנחם ראה את זה, הוא היה על הקצה, רצה לזרוק את עצמו למטה, להתאבד", סיפר יורם גלובוס בראיון בעבר. "באמצע ההקרנה הוא אמר לי, 'רגע־רגע, אני הולך לשירותים'. עוברות עשר דקות והוא איננו. הלכתי לשירותים. מנחם לא היה שם. רץ למלון, הוא לא היה בחדר. אני מחפש אותו ובסוף, לא יודע למה, אני רץ לגג".

"אני זוכר אותו עומד שם למעלה בקצה של הגג וחושב. הוא היה שבור. אמרתי לו, 'מנחם, זה סרט. אנחנו אוהבים אותו. הקהל לא אוהב אותו. מחר יהיה סרט חדש'. בחלוף השנים הסרט הוקרן בסינמטק ניו יורק באירוע מחווה לסרט 'התפוח', הסרט שהיה כישלון הפך לקאלט. אנשים באים עם נרות ואורז לצפות בו. מנחם ואני בכינו מאושר שסוף־סוף הסרט קיבל הכרה".

לאחר מספר כישלונות, התחילה חברת קנון גרופ להצליח, ובתוך כמה שנים קנו לעצמם גולן וגלובוס מעמד של מפיקי־על, לא מעט בזכות הלהיטים הגדולים שכבשו את הוליווד וסיפקו להם מועמדויות רבות לפרסי האוסקר: ב־1984 הפיקו בישראל את "השגריר" בכיכובם של רוברט מיצ'ם ורוק הדסון בסרטו האחרון.

ב־1986 ביים גולן בישראל את סרטו ההוליוודי "מחץ הדלתא", בכיכובו של צ'אק נוריס; ב־1987 ביים והפיק גולן את "מעבר לשיא" בכיכובו של סילבסטר סטאלון, וכן הפיק באותה שנה את הסרטים "לוחמי החופש" עם פיטר פונדה, "עיתונות שחורה" עם כריסטופר ריב ומורגן פרימן, "גברים קשוחים אינם רוקדים" של הבמאי נורמן מיילר ואת "המלך ליר" של גודאר.

עם התגליות של גולן באותן שנים נמנים שני שמות בולטים: ז'אן קלוד ואן דאם ושרון סטון. "מנחם ישב במסעדה בלוס אנג'לס בפגישה", סיפר פעם גלובוס. "ואן דאם מִלצר שם. הוא שמע שזה מנחם גולן והתחיל לעשות כל מיני טריקים. העיף את הרגליים מעל הראש שלו וזרק כל מיני דברים באוויר".

"מנחם אמר לו ישר 'בוא למשרד'. הסרט הראשון שעשה איתנו, 'ספורט הדמים', היה הצלחה אדירה וכך הכל התגלגל. את שרון סטון גילינו דרך סדרות טלוויזיה שבהן השתתפה, מאוד התרשמנו ממנה אז החלטנו להביא אותה לקולנוע. עבדנו איתה על שני סרטים ('מכרות המלך שלמה' ו'מכרות המלך שלמה 2' - ד״פ) ומשם הדרך שלה להפוך לכוכבת קולנוע נסללה מעצמה".

טעויות כלכליות פטאליות 

האידיליה בין בני הדודים נפרמה בשלהי שנות ה־80. חילוקי דעות מקצועיים שגלשו לפסים אישיים, הובילו אותם לפרק את החבילה. "השיא היה כשב־1987 עשינו 45 סרטים בשנה ואני התמוטטתי", הסביר גלובוס את החלטתו להיפרד מדודנו. "45 סרטים זה מיליארד דולר בשנות ה־80. זה כמו עשרה מיליארד דולר היום. אומרים שסטרס יכול להיות טריגר למחלות. ואני הייתי בסטרס אדיר. חליתי".

"אמרתי למנחם ׳בוא נפסיק להפיק סרטים חצי שנה׳. היו לנו מכירות של מאות מיליוני דולרים. ׳בוא נסיים את מה שעשינו, נגבה את הכסף והכל יכול לשוב למקומו בשלום'. הוא אמר לי, 'כן־כן', אבל זה לא עזר לי. אמרתי לו, 'אז בוא ניפרד כי אני לא יכול יותר'. הבת שלו אמרה לי, 'יורם, אתה לא יכול לעשות את זה לאבא. תמשיכו יחד'. דיברנו ואמרתי לו, 'אני לא מוכן להגיע לפשיטת רגל בגלל שאתה רוצה עוד סרטים'. הוא אמר, 'טוב מאוד'".

"בשלב ההוא הכנסתי שותפים איטלקים בקנון, שהבנק שלנו המליץ עליהם. עשיתי לי ולמנחם מצנחי זהב שאם לא ימצא חן בעינינו משהו, שנינו מקבלים בנפרד 25 מיליון דולר. מנחם שמע ואמר, זו שיטה יוצאת מהכלל. לא עברה שעה והוא מתפרץ לחדר שלי בשמחה וצהלה וצועק, 'נחש מה? בדיוק חתמתי על חוזה להפקת עשרה סרטים'. נעשיתי חיוור. לא עניין אותי הכסף ולא כלום. אמרתי לו, 'אתה רוצה? תעזוב'. זו הייתה ההחלטה הסופית שלי.

עד יום מותו היה בינינו ויכוח קבוע שגם הוביל לפרידה. הוא תמיד אמר שמה שהביא אותנו לשיא השפל בקנון זה קניית רשתות בתי הקולנוע, ואני אמרתי לו שזה כמות הסרטים המטורפת. שאי אפשר להעמיס ככה ולא לסיים את הסרטים וגם לא לגבות את הכסף. הוויכוח הזה היה עקוב מדם והוא חזר בינינו עד לסוף חייו. בערוב ימיו השלמנו הודות לאחותו, שהייתי איתה ביחסים יוצאים מגדר הרגיל, דיברנו כמעט כל יום עד יומו האחרון, אבל עד הסוף הוא המשיך להאשים אותי".

לאחר שנפרדו דרכי השניים, גולן הקים את חברת סרטי המאה ה־21, שאיתה הפיק בין השאר את סרט גיבורי־העל "קפטן אמריקה" (1990). הוא לא הצליח להחזיק מעמד לבד וסגר את החברה.

בתחילת שנות ה־90 שב ארצה וחזר לאהבתו הראשונה - התיאטרון. הוא החל לכתוב ולביים מחזות זמר, בהם "עוץ לי גוץ לי", "זורבה היווני", "עליסה", "אנני", "אוליבר טוויסט", "היפה והחיה" והלהיט הגדול ביותר - "צלילי המוזיקה" בכיכובם של ששי קשת, חני נחמיאס ואלי גורנשטיין. הפקה זו הייתה המוצלחת ביותר של גולן מאז שובו ורשמה יותר מ־200 הצגות. 

"הפעם הראשונה שבה עבדתי עם מנחם גולן הייתה כשהוא ליהק אותי בסוף שנות ה־80 לסרט הבינלאומי 'מלחמתה של חנה' על סיפורה של חנה סנש", מציין גורנשטיין. "זו הייתה תקופה שהוא היה יותר קרוב לשיאו, בולדוזר אמיתי. מבחינה אומנותית אני לא חושב שהוא היה במאי דגול אבל הוא אהב מאוד את הקולנוע ואת המקצוע בלי גבולות, הוא היה טוטאלי".

"שיתפנו פעולה גם ב'צלילי המוזיקה' שהייתה הצלחה גדולה, אבל אז מנחם עשה טעות: הוא צילם וידיאו של ההצגה, מה שאסור היה לו לעשות, כי הוא לא ביקש אישור והפר זכויות יוצרים. החברה הבינלאומית תבעה אותו וההצגה ירדה בשיאה. בהצגות הבאות הוא הפסיד כסף והסתבך".

"ב־1998 שיחקתי בהצגה 'היפה והחיה' שהוא ביים, ובשלב מסוים הוא לא שילם לשחקנים כי היה בחובות. זה מצב לא נעים כי אתה מכבד אותו כמנחם גולן האגדי אבל מצד שני מדובר בבן אדם קיצוני - הוא יכול או להרוויח הרבה או להפסיד הכל, אין אמצע. בשלב מסוים נהיה מפחיד לעבוד איתו. בפעמים הבאות שרצה שנעבוד יחד ניסיתי להתחמק, כי פחדתי מבחינה כלכלית. נהניתי לעבוד איתו, הוא נתן לי תפקידים טובים ופרגן, אבל הוא לא היה איש עסקים ועשה טעויות כלכליות פטאליות".

הסתבכויותיו הכלכליות הובילו לכך שהוצא נגדו צו עיכוב מהארץ, ובדצמבר 2010 נעצר לאחר שטס לחו"ל. בראיון סיפר כי עומדים נגדו חובות של מאות אלפי שקלים. בעשור הראשון של שנות ה־2000 שב גולן לביים ולהפיק סרטים במסגרת חברת ניו קנון שהקים, בהם "השיבה מהודו" (2002), "ימים של אהבה" (2005), "ריקוד מסוכן" (2007) ו"הכתובה" (2008). למרות השקעתו, הסרטים לא זכו להצלחה. "הוא הרגיש בערוב ימיו הערכה רבה מהקהל, אבל השנה האחרונה שלו לא הייתה מוצלחת במיוחד, גם בריאותית וגם כלכלית", אומרת רות.

באוקטובר 2013 מעד גולן ברחוב, נחבל בראשו ואושפז בבית החולים. על אף מצבו הקשה, הגיע גולן באמבולנס, על כיסא גלגלים, לפרמיירה של המחזמר "אלדורדו" בהפקתו. מאז, מצבו הבריאותי הלך והידרדר, עד שכעבור עשרה חודשים נפטר. כשנה אחרי מותו נפטרה אשתו רחל, אהבת חייו ואם שלוש בנותיו, שאותה הכיר ביפו בעת ששירתה בצבא ומאז לא נפרדו. "כששאלו את אבא שלי בראיון 'מה תרצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?', הוא ענה: 'חתן פרס ישראל'. באמת כתבנו את זה", אומרת רות. "הוא היה תעשיית הקולנוע בארץ. בלעדיו הקולנוע הישראלי לא היה נראה כמו שהוא נראה".