"איפה תלכי", סרט הביכורים התיעודי הקסום של איתן כהן ובהפקתו של עידו ברון (שניתן לצפות בו בשידורי יס והוט), הוא סרט-מלחמה ללא מלחמה, שמצליח לזקק את תופעת המפונים של "חרבות ברזל" באופן שובה לב באמצעות שתיים ממפוני שדרות - ג'יזל אלמקייס בת ה-85 ורינה אקיאן בת ה-84, שתי חברות ממועדון בעיר, שהתקרבו עוד יותר זו לזו בהיותן מפונות.

"רציתי להראות בסרט את החברות בין השתיים ואת ההתמודדות שלהן עם הפינוי לעיר הגדולה והלא מוכרת", אומר כהן. "מבחינתי, החברות היא מעל הכל עם תקווה שיהיה בינינו משהו כזה גם לא בעת מלחמה ולא רק בפריפריה, שהיא המכנה המשותף שלי איתן. תוך כדי צילומי הסרט נזכרתי בילדות שלי בקרית-מוצקין, כמי שגדל שם כבן להורים שעלו ממרוקו, כמו ג'יזל מהסרט, בעוד שרינה עלתה מאיראן. כולנו מאותו מדף ולא היה עלי להתאמץ כדי להבין אותן".

"אנשים יצטרכו לבחור בין קניית אוכל לתרופות": סערה בוועדת הכספים
גלנט מאותת לאמריקאים: "האפשרות להסדרה בצפון חולפת"

לאחר שפרצה המלחמה, נמשך כהן כבמאי לצד האנושי שבה, הרחק מהקרבות. "ניגשתי לאחד מבתי המלון שבהם שיכנו מפונים ושאלתי אחת מהמפונות כיצד עוברת עליה החוויה", הוא מעיד. "דבריה עוררו בי עניין להמשיך לחפש מועמדים אחרים לסרט. כשנתקלתי בג'יזל, שסיפרה לי על החברות שלה עם רינה, ישר אמרתי לה - 'ג'יזל, אני הולך לעשות עלייך סרט'. 'מה פתאום!', היא השתוממה. "אני לא יודעת לשחק'. 'תסמכי עלי', הרגעתי אותה".

הסרט מתעד את השתיים במלון התל-אביבי, שאליו הן פונו ומלווה אותן ברדתן לחוף ובשיטוטן בשולי הכרך. קריאות ההתפעלות שלהן מהמראות בעיר נמהלות בגילויי גאווה כלפי שדרות שלהן. כאמור, המלחמה איננה נוכחת, אלא רק בעקיפין, כשהשתיים נעמדות מול כרזה להשבת החטופים. שום תסריט לא יכול להתחרות בתגובתן הטבעית. "לא הכתבתי להן מה לומר", מדגיש כהן. "רק התלווינו אליהן, הצלם ואני, עם מצלמה בהיכון".

"בגלל שמדובר בסרט ביכורים שלי, כמי שלא בא מתחום הקולנוע, הרשיתי לעצמי ללכת עם משהו שלא יושב על תבניות קלאסיות של סרט-דוקו", הוא אומר. "אולי כך יובן יותר מה באמת עובר על המפונים, כשנראה לי שזה הסרט הדוקומנטרי הראשון שממש עוסק בהם".

"אני לפני הכל בנ'דם של אנשים ואוהב להקשיב להם", כהן מעיד על עצמו. "למה להקשיב? - כבר נאמר עלי שכאשר אני מזהה עצב, אני נפתח אליו".

כהן, 43, שירת בגבעתי בתקופת האינתיפאדה השנייה, "כשאפשר לומר ששנתיים 'גרתי' בעזה, תקופה שבה עברתי דברים קשים ואיבדתי חברים קרובים". כשהשתחרר, למד תקשורת חזותית בבצלאל, כשלמחייתו עבד כפקח ברשות הטבע והגנים. מאז עסק בשלל עיסוקים כולל מיתוג ויצירת קמפיינים לחברות. הוא מודה, ש"עד כה לא באמת נכנסתי לעולם הקולנוע". 

הוא נשוי לתמרה, אדריכלית שלרגל עבודתה הם שהו ארבע שנים בניו-יורק. כיום, לאחר שהיא עשתה הסבה לרפואה, הם מתגוררים בתל-אביב עם שני ילדיהם, הרואים את אביהם מתמרן בין עיסוקים שונים".

לבסוף, כשכהן נשאל אם ימשיך לביים, הוא משיב: "אלך לאן שהלב שלי ייקח אותי".

ולכם, הקוראים, מומלץ לא להחמיץ את הסרט הצנוע הזה, שאכן עושה טוב על הלב".