בסצינת הפתיחה של הסרט "ואלוהים ברא את האישה" נראית ז'ולייט הארדי, צעירה יפהפייה שנחשבת לחסרת מוסר בעיני תושבי העיירה השמרנית שבה היא מתגוררת - בשל התנהגותה החופשית, המינית והמשוחררת. מי שגילמה את הארדי הייתה שחקנית ודוגמנית צעירה בשם בריז'יט בארדו, אז בת 22, שכבר בסצינת הפתיחה הסעירה את דמיונם של הצופים, כשנחשפה צללית של גופה העירום מאחורי סדין לבן.
במהלך הסרט הופכת הארדי מנערה לאישה המשתמשת במיניותה כנשק מול הגברים החפצים בקרבתה. הסרט, בבימויו של רוז'ה ואדים, בעלה הראשון של בארדו, עלה למסכים בנובמבר 1956 ובן לילה הפך אותה לשחקנית נחשקת, מגדולות הכוכבות בקולנוע הצרפתי ומי שהסופרת והפילוסופית סימון דה בובואר הגדירה בספרה "תסמונת לוליטה" (1959) בתור "משחררת האישה הצרפתייה לאחר מלחמת העולם השנייה".
הישג מרשים: היוצר הישראלי קטף את הפרס הגדול בפסטיבל בניו יורק
"האישה היפה בעולם" חוגגת 90: חזרנו לסיפורה עם ראיונות עבר חושפניים
"כשמרלן דיטריך הציגה לראווה את ירכיה עטופות המשי ושרה בקולה הצרוד, היא הטילה קסם... בריז'יט בארדו אינה מטילה קסמים: היא משחקת", כתבה דה בובואר בספר שכתבה על בארדו. "גופה לא ניחן בנדיבות המסמלת פסיביות. בגדיה אינם פטיש, וכשהיא מתפשטת, היא אינה חושפת מסתורין כלשהו. היא פשוט מציגה לראווה את גופה, שנמצא כל הזמן בתנועה. היא הולכת, רוקדת, נעה. במשחק הציד, היא הצייד והטרף כאחד. הגברים הם אובייקט עבורה באותה מידה שהיא אובייקט עבורם. וזה בדיוק מה שפוגע בגאווה הגברית".
"הסרט היה פרובוקטיבי. הוא שינה את האופן שבו נשים נראו בקולנוע ויצר הרבה מחלוקות, אבל גם הביא אותי לתודעה הבינלאומית", סיפרה בארדו בעבר.
"הייתי גאה להיות חלק ממנו, אף על פי שלא תמיד היה לי קל להתמודד עם התגובות שהגיעו בעקבותיו. ז'ולייט הייתה שונה מכל דמות שגילמתי לפני כן, והיא גרמה לאנשים לראות אותי בצורה אחרת. התפקיד הזה השפיע גם על הקשר שלי עם רוז'ה, כי הוא ראה בי משהו חדש, משהו שלא היה שם לפני כן. הסרט היה עבורי פריצת דרך, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני באמת משחקת דמות שמבטאת את מי שאני - מלאת תשוקה וחופשייה".
כשבארדו אומרת שהדמות שגילמה הייתה שונה מכל דמות, היא מתכוונת גם מבחינה חיצונית. "בשנות ה־50 שחקניות בצרפת היו ברונטיות עם שיער קצר", מספר ד"ר אביב אמית, מרצה וחוקר תרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב.
"בכרזת הסרט נראית בארדו עם שיער בלונדיני שופע, וזה יצר הילה הוליוודית סביבה, כמו מרילין מונרו. זה היה הכוח שלה. הסרט נתפר למידותיה. רוז'ה ואדים רצה שהיא תרגיש בנוח, בסביבה המוכרת לה, אז הסרט צולם בסן טרופה, אז כפר דייגים קטן ולא מוכר בריביירה הצרפתית שלהוריה של בריז'יט היה בו בית קיץ. היא לובשת בסרט את הבגדים שלה, כך שהיא הרגישה הכי נוח שיש".
לדברי אמית, הקטע המשמעותי ביותר בסרט הוא הריקוד שלה ברגליים יחפות על שולחן כשמאחוריה תזמורת של נגנים כהי עור. "מרגישים בסצינה הזו את החופש שלה", הוא אומר. "זה מה שמבדיל אותה ממרילין מונרו. המיניות של מונרו הייתה מרומזת, ובריז'יט שמה את המיניות על השולחן. לפני הסרט הזה נשים לא התפשטו בסרטים צרפתיים, היא הייתה מיוחדת ואמיצה".
בצרפת השמרנית של אותה תקופה התקשו לקבל את הסרט, לעומת זאת בארצות הברית הוא זכה להצלחה מסחרית ואומנותית רבה. "הצנזורה בצרפת הגבילה את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, בעוד רוב הסרטים שם יועדו לכל המשפחה", מציין אמית. "לאור הרעש והביקורת הקהל בארצות הברית נהר בהמוניו, והסרט הפך את בריז'יט לכוכבת ענק, עד כדי כך שבסוף שנות ה־50 נאמר שהצרפתים הכי ידועים בעולם הם בריז'יט בארדו ושארל דה גול".
ואכן, קשה לדמיין את תעשיית הבידור הבינלאומית בשנות ה־50 וה־60, ואת עולם התרבות בצרפת בפרט, ללא בארדו, שזכתה לכינוי "האישה היפה ביותר בעולם" בשנות כוכבותה ונחשבה לפורצת דרך, הן במראה הטבעי והנועז וסגנון הלבוש החושפני שהגדיר מחדש את האידיאל הנשי של התקופה, הן בגישתה החופשית למיניות והן בדמויות החזקות והעצמאיות שהיו שונות מהדמויות הכנועות והשמרניות שהיו נפוצות בקולנוע באותה התקופה. בעשותה כן נתנה השראה לבמאיות, לשחקניות ולאומניות ברחבי העולם להציג נשים באור שונה, חופשי, אמיתי ולא מתנצל.
"ההחלטה להצטלם בעירום הייתה שלי, מתוך רצון לבטא את החופש שלי כאישה וכאומנית. עבורי זה לא היה עניין של שערורייה, אלא של כנות וביטוי עצמי. רציתי להראות שהגוף הוא דבר טבעי, יפה, שאין צורך להסתיר או להתבייש בו", התייחסה בארדו לתדמית שדבקה בה באותן שנים. "ידעתי שזה יגרום למהומה, אבל לא אכפת לי. בעיניי, העירום היה חלק מהאומנות, חלק מהסיפור שרציתי לספר דרך הסרטים שלי. כשהמצלמות כבו, לא ראיתי בזה שום דבר יוצא דופן. זה היה פשוט חלק מהעבודה".
אחד הדברים המייחדים את בארדו הוא הטבעיות שלה במשחק. היא חיה את הדמויות שהיא גילמה, לטוב ולרע, הלכה עם האמת האישית והאומנותית שלה. "העירום הפך אותי לסמל מין, אבל זה לא מה שחיפשתי", אמרה. "ראיתי בזה דרך לשבור את המוסכמות שהיו קיימות באותה תקופה, להביא משהו חדש ואמיץ למסך. אף על פי שידעתי שזה עשוי להגדיר אותי בעיני הציבור, הייתי שלמה עם הבחירה הזו".
היופי כברכה וכקללה
בארדו נולדה לפני 90 שנה בפריז, לתעשיין לואי בארדו ולעקרת הבית ואן־מארי מוסל, משפחת אצולה קתולית ונוקשה. אחותה הצעירה היא השחקנית מיז'נו בארדו. "הייתי ילדה רגישה, שקטה ומופנמת", סיפרה בעבר. "גדלתי בבית שהעניק לי ביטחון, אבל גם היה מלא בחוקים ונוקשות. הוריי היו דורשים ומשפיעים, והדבר השפיע על כל תחום בחיי. גדלתי בפריז בדירה מפוארת אך קרה. אבי היה נוקשה מאוד, ואמי הייתה חסרת סבלנות כלפיי, אבל תמיד דאגה שאהיה מושלמת בכל דבר שעשיתי, במיוחד באיך שהופעתי כלפי חוץ".
בילדותה חשבה שהיא מכוערת. היו לה משקפיים וגשר על השיניים, והיא תמיד חשבה שאחותה ואמה יפות יותר ממנה. נקודת המפנה הייתה כשהוריה שלחו אותה בנעוריה לשיעורי מחול, ושם חלו המטמורפוזה והשינוי התדמיתי מברווזון מכוער לברבור יפה. "לימודי הריקוד עזרו לה בהמשך הקריירה לזוז ולהתנועע על המסך הגדול, כחלק מהנוכחות הבולטת שלה", אומר אמית.
כשהייתה בת 15, הפעילה אמה את קשריה וסידרה לה צילומים למגזיני אופנה. משום שהגיעה ממשפחה מכובדת, לא רצתה לציין את שמה, ואימצה את שם הבמה "בבה". בגיל 15 הופיעה על שער המגזין הצרפתי הנפוץ "Elle", דבר שסייע לה בתפיסת המראה שלה ככוח עצום. "זה היה הרגע שבו הבנתי שיכולה להיות לי קריירה המבוססת על יופי", כתבה באוטוביוגרפיה שלה "Initialen B.B." (1996).
"עבורי זה היה כמו גילוי חדש, שלא צפיתי שיבוא. אנשים התחילו להסתכל עליי אחרת, ולא תמיד ידעתי איך להתמודד עם זה. בדיעבד אני מבינה שהיופי הוא גם ברכה וגם קללה. הוא פתח בפניי דלתות רבות, אך גם שם עליי עול כבד. הרגשתי שלפעמים אני מאבדת את עצמי בתוך הדמות הציבורית שלי, והייתי צריכה להילחם כדי לשמור על ה'אני האמיתי' שלי".
מי שהתלהב מצילומי האופנה שלה במגזינים היה רוז'ה ואדים, אז עוזר במאי ממוצא בלארוסי המבוגר ממנה בשש שנים. "הוא חשב שהיא יכולה להיות פרויקט חייו לסרטים שהוא ייצור בשבילה", מספר ד"ר אמית.
"מהר מאוד רוז'ה התחיל לקחת אותה לצילומים והם החלו לנהל רומן, למורת רוחם של הוריה, כי היא הייתה קטינה ויצאה עם מישהו שמבוגר ממנה ועוד ממעמד נמוך משלה. בתגובה לאיסור להיפגש איתו, בריז'יט ניסתה להתאבד. כשהוריה מצאו אותה ברגע האחרון, הם הסכימו למערכת היחסים בתנאי שהם לא יתחתנו לפני שימלאו לה 18. הוא הפך להיות המנטור שלה, עודד אותה לשחק בתפקידים קטנים בסרטים, ולאט־לאט היא החלה לבנות שם".
היו לה שאיפות גדולות להיות שחקנית?
"אני לא חושב שהיא התלהבה מזה יותר מדי. כשהיא הייתה כוכבת גדולה, היה ברור שמצלמים אותה בטייק אחד. היא לא אהבה את החזרות, לא אהבה מספר טייקים, היא לא למדה בבית ספר למשחק. המצלמה אהבה אותה".
בשנת 1952, זמן קצר אחרי יום הולדתה ה־18, התחתנו בארדו וואדים. אחרי חמש שנות נישואים, שבמהלכן שיחקה ב־16 סרטים בתפקידים קטנים, הגיעה הפריצה הגדולה של שניהם עם "ואלוהים ברא את האישה", שהזניק לה את הקריירה אך גם חיסל את חיי הנישואים.
על סט צילומי הסרט היא התאהבה בשחקן ששיחק לצדה, ז'אן־לואי טרנטיניאן, והחליטה לעזוב את ואדים, שנשאר ידיד טוב שלה. "בשנות ה־60 היה לה שיר שבו היא שרה 'אני לוקחת מאהב ליום ובעל ללילה, וכשהמאהב הופך להיות בעל - אני מחפשת מאהב אחר'", מספר אמית, "השיר תאם את אורח חייה".
אוהבת את האהבה
"אהבתי את האהבה", התייחסה בארדו בראיון לרומנים הרבים שלה. "תמיד הייתי מוקפת בגברים, והם היו חלק חשוב מחיי. אהבה ותשוקה היו הכוחות המניעים מאחורי כל מה שעשיתי, אבל הם גם היו מקור להרבה סבל. הייתי מאוהבת ברעיון של אהבה, אבל גיליתי מהר מאוד שהיא לא תמיד מחזיקה מעמד.
כל גבר שנכנס לחיי הביא עמו סערה, ולעתים קרובות השאיר אותי מרוסקת. הדימוי שלי כסמל מין השפיע גם על מערכות היחסים שלי. אנשים ציפו ממני להיות כמו הדמות שראו על המסך או במגזינים, וזה יצר הרבה לחצים. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי להוכיח שיש בי הרבה יותר מסתם יופי חיצוני".
אחרי טרנטיניאן עברה בארדו לזרועותיו של השחקן־זמר הנודע ז'ילבר בקו, בהיותו נשוי ואב לילד. ד״ר אמית שולף סיפור על הרומן הזה: ״ז'ילבר הזמין אותה לאחת ההופעות שלו באולם 'אולימפיה' המיתולוגי וביקש שהיא תשמע את ההופעה מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה שלו.
אחרי ההופעה, לפני שהגיעו המעריצים לחדר ההלבשה, הוא ביקש ממנה שתתחבא בשירותים הצמודים, עד שהוא יסיים את הפגישות עם המעריצים. היא התחבאה. כשהשתרר שקט, היא יצאה מהמחבוא וראתה שהמקום ריק והאורות כבויים. מתברר שבקו שכח שהיא שם. תחשוב, בריז'יט בארדו, הכוכבת הגדולה של צרפת, מסתתרת בשירותים ושכחו אותה. זמן קצר אחרי המקרה הזה הם נפרדו".
אחרי הרומן עם בקו ניהלה בארדו רומן עם הזמר־שחקן היהודי־צרפתי סשה דיסטל, ובשנת 1959 נישאה לשחקן ז'אק שארייה, שאותו הכירה על סט צילומי סרטם "באבט יוצאת למלחמה". "בריז'יט נכנסה להריון, שזה היה הדבר האחרון שהיא רצתה, בטח כשהקריירה שלה הייתה בנסיקה", אומר אמית.
"היא רצתה לעשות הפלה וז'אק התנגד. עד שנות ה־70 היה אסור לבצע הפלות בצרפת ולמרות שהיא הפילה כבר פעם אחת, כשהייתה עם ואדים, הפעם הרופא סירב לעשות לה הפלה. הוא טען שהיא מפורסמת מדי, והדבר יתגלה והוא יאבד את רישיונו כרופא. כדי שלא יתברר שלבריז'יט ולז'אק שארייה יש ילד מחוץ לנישואים, הם נישאו. בתקופת ההריון היא הייתה ספונה בתוך הבית בלי יכולת לצאת, כי עשרות צלמי פפראצי ארבו לה וניסו לצלם אותה עם בטן הריונית".
"היא הייתה לכודה, וזה היה נורא עבורה. היא בכלל לא רצתה את הילד. כשהתינוק נולד, היא 'שיחקה' שהיא מאושרת, אבל היא הייתה במרה שחורה. היא טענה שהיא לא בשלה להיות אמא. בשנת 1996, בספר הזיכרונות שלה היא כתבה שהיא הרגישה שהיא לא בהריון אלא שיש לה גידול בבטן ושהיא צריכה לטפל בגידול הזה. היא הרגישה אומללה. אחרי פרסום הספר הבן שלה וז'אק שארייה (שהתגרש ממנה בשנת 1962 - ד״פ) תבעו אותה על הדברים האלו".
בשנת 1960 נולד בנה היחיד, ניקולא ז'אק שארייה. אביו גידל אותו בעוד אמו לא הייתה בתמונה, למעט פגישות קצרות פעם־פעמיים בשנה. "אני אוהבת את ניקולא, אבל אני יודעת שהוא לא קיבל ממני את מה שאמא אמורה לתת לילד שלה. הייתי כל כך עסוקה בעצמי, במראה שלי, בקריירה שלי, ולא היה לי הידע או היכולת להבין מה הוא באמת צריך ממני. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה את כל הטעויות שעשיתי, ואני יודעת שהכאב הזה יישאר איתי לעד", סיפרה בראיון מאוחר.
"ניקולא ואני לא היינו קרובים אף פעם, וזה קורע אותי מבפנים. יש לנו קשר, אבל הוא רופף ומרוחק. אני לא יכולה להאשים אותו על כך, כי אני זו שהרחיקה אותו מלכתחילה. תמיד הייתה איזו תחושה של זרות בינינו, כאילו הוא לא באמת שייך לי. הייתי צריכה לתת לו יותר, להיות שם בשבילו, אבל הייתי אבודה בתוך העולם שלי".
משחק עד הקצה
לאורך שנות ה־50 רוב התפקידים שבארדו קיבלה תאמו את ההתייחסות אליה כאישה נחשקת ולא ממש דרשו ממנה איכויות משחק מאתגרות. זה השתנה בשנת 1960, כשהוזמנה לגלם את דומיניק מרסו, צעירה פרובוקטיבית שמואשמת ברצח מאהבה, ז'יליאן, בסרטו של אנרי־ז'ורז' קלוזו "האמת".
הסרט נחשב לאחת מהופעותיה המרשימות ביותר של בארדו, שהצליחה להעביר את התסכול, הכאב והפגיעות של דומיניק באופן עוצמתי ואמין וזכתה לשבחי המבקרים. "הצילומים היו מתישים״, היא אמרה.
״אנרי־ז'ורז' קלוזו היה במאי קשוח, והוא דרש ממני רמות רגשיות שלא הכרתי קודם לכן. זה היה מאתגר מאוד, אבל גם מתגמל. דומיניק הייתה דמות מורכבת מאוד לשחק. היא הייתה מלאה בכאב ובבלבול, ומצאתי את עצמי מזדהה איתה בדרכים שלא ציפיתי להן. היא לא הייתה דמות קלה לאהוב, אבל היא הייתה מאוד אמיתית. קלוזו ידע איך להוציא ממני את הטוב ביותר, אפילו כשזה היה קשה. הוא היה פרפקציוניסט, ולעתים הרגשתי שהוא דוחף אותי עד הקצה, אבל אני חושבת שזה מה שהופך את הסרט הזה לכל כך עוצמתי".
בסיום הסרט הדמות של בארדו שמה קץ לחייה. במציאות בארדו ניסתה להתאבד. ״עד כדי כך הטוטאליות שבסרט השפיעה עליה״, אומר אמית. ״היא חיה את הסרטים שהיא שיחקה בהם".
לאחר ״האמת״ השתתפה בארדו בסרטו של לואי מאל מ־1962, "חיים פרטיים", שהיה תיאור אוטוביוגרפי למחצה של חייה. הסצינה שבה בארדו שבה לדירתה, ומוטרדת במעלית על ידי המנקה, אישה בגיל העמידה, הקוראת לה "זונה", מבוססת על אירוע אמיתי.
בשנת 1963 הוכיחה בארדו שוב את איכויותיה כשחקנית דרמטית, כשכיכבה בסרט של ז'אן־לוק גודאר, "הבוז", לצד מישל פיקולי. זה אחד מהסרטים הבולטים, המשפיעים והחשובים בז'אנר סרטי הגל החדש בקולנוע הצרפתי, שמתמודד עם נושאים כמו ניכור, אומנות מול מסחר, וקונפליקטים בין אידיאלים אישיים לבין דרישות התעשייה.
בשנת 1965 כיכבה בארדו לצד השחקנית ז'אן מורו במערבון הקומי "ויוה מריה", שעליו הייתה מועמדת לפרס "השחקנית הזרה הטובה ביותר" בטקס פרסי האקדמיה הבריטי.
"אם מסתכלים על הסרט הזה, מה שיפה הוא לראות את הקשר בין ז'אן מורו לבריז'יט בארדו", מציין ד"ר אמית. "הייתה מעין יריבות ביניהן לאורך הצילומים, כי טענו שבארדו לא שחקנית טובה, ועל מורו אי אפשר היה להגיד זאת, והיריבות הזאת גרמה לבארדו לשחק עוד יותר טוב בסרט. כשאתה מסתכל עליהן ביחד - העין הולכת כל הזמן לבארדו. מורו שיחקה לפי הכללים, ובארדו יותר אלתרה, ויש משהו בנוכחות שלה שהוא מדהים, זה סוד הקסם שלה, היא ממגנטת". באותה שנה גם הופיעה בהוליווד בתפקיד עצמה, בהפקה בשם "בריז'יט היקרה" לצדו של ג'יימס סטיוארט.
המראה של בארדו היווה השראה לאומנים. היא הייתה אובייקט לציוריו של אנדי וורהול, לצד מרילין מונרו וג'קלין קנדי אונאסיס, ובשנת 1970 שימשה כמודל הרשמי לפסלה של "מריאן", הסמל הצרפתי הלאומי, שיצר הפסל אלאן גורדון. בראשית שנות ה־60 התפרסם שיר ההלל הפורטוגזי של הזמר רוברט סטו שנשא את שמה, וזכה לגרסה צרפתית של הזמר היהודי־טורקי דריו מורנו, שכיכב לצדה של בארדו בסרטים.
החיים הפרטיים של בארדו היו סוערים. היא החליפה בזה אחר זה בעלים ומאהבים. בשנת 1964 עוררה סערה גדולה כשהתאהבה ביהודי מרוקאי, בוב זאגורי, והכריזה על כוונתה להתגייר, אבל בין השנים 1966 ל־1969 הייתה נשואה למיליונר הגרמני גינטר זאקס.
בין מאהביה הרבים היו גם וורן בייטי, ז'אן־פול בלמונדו, מרלון ברנדו, שון קונרי, מיק ג'אגר, לואי מאל, ג'ימי הנדריקס וסרז' גינסבורג. בחלקם הודתה, אחרים נרמזו.
עם גינסבורג הקליטה גם כמה להיטי ענק בקריירת הזמרה שלה, בהם "Bonnie And Clyde", "Harley Davidson", "Comic Strip" ו"Contact". בארדו גם היוותה ההשראה ללהיט הדגל הגדול ביותר של גינסבורג - "Je t'aime...Moi Non Plus".
"את גינסבורג היא פגשה כשהייתה נשואה לגינטר זאקס״, מספר אמית. ״כשהזמינו אותה לצלם תוכנית לחגיגות הסילבסטר, שידכו לה את סרז', וכשהוא השמיע לה את השירים שלו היא התאהבה בו. גינסבורג, מגדולי השנסונרים הצרפתים, הרגיש תמיד שהוא מכוער ופתאום האישה היפה בעולם מתאהבת בו דרך השירים ומה שהוא כתב לה - זה גרם לו להרגיש שהוא הולך על ענן".
"לילה אחד, ממש לפני שהם הלכו לישון, היא ביקשה ממנו לכתוב לה את שיר האהבה הכי יפה בעולם. הוא כתב כל הלילה את השיר הארוטי הנודע 'Je T'aime…Moi Non Plus', והם הקליטו את השיר באולפן עם כל האנחות. גינטר בעלה התרגז, ודרש שהיא תגנוז את השיר. בריז'יט וסרז' נפרדו, והוא הקליט את השיר אחר כך עם ג'יין בירקין, שהייתה בת זוגו".
"סרז' הבין את הנשמה שלי, הוא ידע איך להעביר את הרגשות שלי למוזיקה. הוא לקח את הקול שלי, את התשוקות שלי, ויצר מהם משהו שהוא מעבר למילים", סיפרה בארדו. "זו הייתה תקופה מיוחדת, שבה המוזיקה הייתה הדרך שלנו לדבר. העבודה איתו הייתה כמו ריקוד מסוכן, מלא תשוקה ויצירתיות. הייתה בינינו הבנה עמוקה, חיבור מיוחד. סרז' היה אחד האנשים הבודדים שידעו מי אני באמת, מתחת לכל השכבות. הוא לא פחד להתמודד עם המורכבות שלי, וזו הייתה אחת הסיבות שיצרנו יחד דברים כל כך מיוחדים".
פרישה אלגנטית
בשנת 1973 הצטלמה בארדו לסרטה ה־47 במספר - "דון ז'ואן או אם דון ז'ואן היה אישה", בבימויו של בעלה לשעבר רוז'ה ואדים שבו כיכבה בתפקיד הראשי. "מתחת למה שאנשים מכנים 'מיתוס בריז'יט בארדו' יש משהו מעניין ועמוק, למרות שהיא מעולם לא נחשבה לשחקנית המקצועית ביותר בעולם", סיפר ואדים בראיון עם צאת הסרט.
"מאז שהיא התבגרה והמיתוס סביבה הפך רק למזכרת נוסטלגית, הייתי סקרן לגביה כאישה, ולכן הייתי חייב ליצור סרט שיסיים את מה שהתחלנו יחד בסרט 'ואלוהים ברא את האישה', כדי להוציא ממנה את כל מה שהרגשתי שעוד טמון בתוכה. בריז'יט תמיד נתנה את הרושם של חופש מיני, ללא שום אגרסיביות, אז נתתי לה תפקיד של גבר - זה שעשע אותי והוציא ממנה צדדים שהקהל לא ידע שקיימים בה".
בארדו עצמה אמרה בתום צילומי הסרט: "אם זה לא הסרט האחרון שלי, אז הוא יהיה אחד לפני אחרון", והחלה לדבר על פרישה בגיל 39. ואכן, בהמשך השנה צילמה את סרטה האחרון "הסיפור המחכים והשמח של קולינו" בבימויה של נינה קומפניז - ופרשה. את פרישתה בגיל צעיר הגדירה כ"דרך לפרוש מתעשיית הסרטים בצורה אלגנטית".
"בזמן צילומי סרטה האחרון, שבו השתמשו באחת הסצינות בעז, בריז'יט ראתה את הבעלים של העז, אישה מבוגרת שחיכתה שהצילומים ייגמרו כדי שתוכל לקחת את העז איתה", מספר ד"ר אמית.
"כשבריז'יט שאלה אותה בשביל מה היא צריכה עז, האישה השיבה: 'להכין ממנה תבשיל'. בריז'יט בו במקום רכשה את העז, לקחה אותה למלון שבו היא לנה בעת צילומי הסרט ואמרה לבעל המלון: 'העז ישנה איתי בחדר, ואם לא - אז היא תישן בחדר ואני אשן בחוץ'. היא תיארה שזה אחד הרגעים המכוננים שהובילו אותה להבין שהיא רוצה להקדיש את זמנה ואת חייה למען בעלי חיים, צעד שהיא החלה כבר באמצע שנות ה־60 אבל הפך למפעל חייה מאז פרישתה".
"הקריירה הקולנועית שלי הייתה גם מתנה וגם קללה", נימקה בארדו בראיון את נסיבות פרישתה. "מצד אחד, היא נתנה לי את ההזדמנות לבטא את עצמי, אבל מצד שני, היא כלאה אותי בתוך דמות שלא תמיד הרגשתי שהיא משקפת את מי שאני באמת. הרגשתי שהגיע הזמן לעצור, להתמקד בחיים האישיים שלי, ולמצוא את השקט שחיפשתי כל כך הרבה זמן. הקולנוע היה חלק חשוב מחיי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות חיים כל כך חשופים ובלתי פוסקים".
"מצאתי את עצמי מחפשת אחר משהו יותר עמוק, יותר משמעותי, משהו שלא יכולתי למצוא בתוך אור הזרקורים. ההתבודדות הייתה הדרך שלי להתחבר לטבע, לחיות חיים אמיתיים ולא מזויפים. אחרי שפרשתי מתעשיית הקולנוע, סוף־סוף מצאתי את השקט שחיפשתי. לא הייתי צריכה להוכיח יותר כלום לאף אחד. חייתי לפי הקצב שלי, הרחק מאור הזרקורים, וזו הייתה תחושת חירות אמיתית".
"ההחלטה לפרוש הייתה כמו להשתחרר מכלא. לא התגעגעתי לאור הזרקורים ולא לאהדת ההמונים. במקום זה גיליתי עולם אחר, עולם של שלווה ושל עשייה שקטה. סוף־סוף הרגשתי שאני חיה למען עצמי ולא למען הדמות שהעולם יצר. החיים אחרי הקולנוע נתנו לי את ההזדמנות לחיות באמת, לא כאחת הדמויות שגילמתי, אלא כאישה שמחוברת לטבע, לאדמה, ולמה שחשוב באמת".
הייעוד של חייה
לאחר הפרישה בארדו השקיעה את כל זמנה ומרצה בפעילות למען זכויות בעלי חיים, וב־1986 אף ייסדה את מכון בריז'יט בארדו להגנת בעלי החיים ורווחתם, ועד היום היא נחשבת לאחת מהפעילות הבולטות בעולם בתחום. "בעלי חיים הם האהבה האמיתית שלי", היא ציינה בראיון.
"הם נותנים לי שלווה ואהבה ללא תנאים, משהו שלא מצאתי אצל בני האדם. פועלי למענם הפך לייעוד חיי, כי הרגשתי שאני חייבת להילחם עבור אלה שלא יכולים להילחם עבור עצמם. המאבק למען זכויות בעלי חיים הוא הדבר שהכי ממלא אותי במשמעות. הייתי עדה כל כך הרבה שנים לאכזריות ולחוסר הצדק, והחלטתי שזה תפקידי להשמיע את קולם של בעלי החיים".
בשנת 1992 נישאה בארדו לפעיל הימין הצרפתי ברנאר ד'אורמאל. היא ידועה בצרפת כתומכת החזית הימנית־לאומנית. "הנישואים האלה נחשבו בשעתו לסקנדל בצרפת", אומר ד"ר אמית. "בעלה של בריז'יט מקורב לפוליטיקאי הימני־רדיקלי הגזעני ז'אן־מארי לה פן, מייסד מפלגת 'החזית הלאומית', ופתאום רואים אותה מצטלמת איתו. אנשים חשבו שבריז'יט השתגעה״.
אף על פי שאת המפלגה הקימו אנשים בעלי דעות אנטישמיות, בארדו עצמה לא התבטאה נגד יהודים, להפך. לאחרונה תמכה פומבית בעדן גולן, נציגת ישראל לאירוויזיון וכעסה על מי שיצאו נגדה.
בספרה ״זעקה בדממה״ שפורסם בשנת 2003 נכתבו התבטאויות קשות נגד מוסלמים. היא כתבה על אסלאמיזציה של צרפת, ועל "ההסתננות המסוכנת והחתרנית של האסלאם״.
בין היתר התייחסה בספרה להומוסקסואלים כ"אטרקציות משונות ביריד", וכתבה נגד השתתפות נשים בממשלה. במכתב למגזין צרפתי המיועד לקהילה הגאה, כתבה בארדו להגנתה "פרט לבעלי (שייתכן שאף הוא יחצה את הקו יום אחד) אני מוקפת לחלוטין בהומואים. במשך שנים הם תמכו בי, היו ידידיי, בניי המאומצים, אנשי סודי".
בשנת 2004 הורשעה בארדו בבית משפט צרפתי ב"הסתה לשנאה גזעית" ונקנסה ב־5,000 יורו. הייתה זו הפעם הרביעית שבה נידונה לקנס בשל עבירות מסוג זה.
בשנים האחרונות סובלת בארדו מדלקת ניוונית במפרק הירך, ומכיוון שהיא מסרבת לעבור ניתוח, היא נאלצת להיעזר בהליכון. בעשורים האחרונים היא מרבה להתראיין, אך בשיחות טלפון בלבד. "בתחילת שנות ה־2000 הזמינו אותה לאיזו תוכנית טלוויזיה ועשו לה שם אמבוש לא נעים, ומאז היא החליטה שלא להגיע יותר לאולפנים והיא לא מתראיינת לטלוויזיה״, מספר ד"ר אמית. "היא עדיין מאוד צלולה ומרבה לדבר על זכויות בעלי חיים״.
חלפו חמישה עשורים מאז פרשה בארדו מתעשיית הבידור. היא אומנם עדיין נחשבת כאייקון, אבל המוניטין שלה טמון בעבר הרחוק שלה. גם כשהיא הייתה בשיא תהילתה היו אנשים רבים שלא חיבבו אותה, בלשון המעטה. בצרפת השמרנית ביקרו את הפרסונה המתירנית שלה ושלחו חִצי ביקורת ארסיים על האמהות שלה. ״היא לא אוהבת מהגרים, ביקורתית כלפי שכבות שונות באוכלוסייה ולא מחבבת אנשים כפי שאפשר היה לחשוב״, אומר אמית. ״לא כולם אהבו אותה, היא לא הייתה קונצנזוס, אבל את ההשפעה שלה על תרבות צרפת - אי אפשר לקחת".