לאחר עשורים של המתנה, "מגלופוליס", האפוס השאפתני של הבמאי האגדי בן ה-85 פרנסיס פורד קופולה, שחתום על יצירות מופת כמו ”הסנדק“ ו“השיחה“, סוף סוף רואה אור. הפרויקט, שהיה חלומו של קופולה מאז שנות ה-80, מציג עיר עתידנית ודיסטופית שמשלבת אלמנטים של מדע בדיוני, פילוסופיה, ופוליטיקה. התוצאה היא יצירה מרהיבה ויזואלית, אך לא נטולת בעיות עקב משקל חזון אומנותי שמכביד על העלילה.
העלילה מתרחשת בעיר העתיד הבדיונית "מגלופוליס", מטרופולין ענקית המייצגת את שיאה של הציביליזציה האנושית. במרכז הסיפור עומד ארכיטקט חזוני בשם סזאר קטילינה (אדם דרייבר), המנסה לממש את חלומו ליצור עיר אוטופית בתוך הכאוס העירוני. דרך עיניו, קופולה מציג את המתח שבין קדמה טכנולוגית לבין ערכים אנושיים, ובוחן שאלות נוקבות על טבע החברה, השלטון, האומנות ואופי הסיקור בתקשורת.
הזאבים של הוליווד חוזרים: האם קלוני ופיט איבדו את הניצוץ? | אפל TV פלוס
מחפשים בינג' לחג? יתכן שפספסתם את הסדרה המטלטלת הזו | נטפליקס
סזאר ניחן בכוח יוצא דופן - היכולת להקפיא את הזמן לחלוטין, כאילו לחץ על כפתור "השהה" עבור כל המציאות. כתוצאה מכוחו הייחודי, סזאר המציא חומר מהפכני בשם "מגלון". חומר זה, בעל תכונות על-טבעיות, אמור לשמש אותו בהגשמת חזונו. מגלופוליס נועדה להיות הפתרון המושלם לכל הבעיות המאפיינות את עיר מגוריו הנוכחית, "רומא החדשה". עיר זו היא יצירה היברידית המשלבת אלמנטים של ניו יורק המוכרת לנו, גרסה אלטרנטיבית שלה, ומאפיינים של רומא העתיקה.
קופולה, שידוע ביכולתו ליצור עולמות קולנועיים עשירים כמו ב“אפוקליפסה עכשיו“, מפגין כאן שליטה מלאה בכל היבט של האסתטיקה הקולנועית. הוא משלב בצורה מבריקה אלמנטים של פוטוריזם, ארכיטקטורה מודרנית ויוצר עיר שהיא בו-זמנית: מוכרת, זרה, מפתה ומאיימת.
השחקנים, ובראשם דרייבר, מגישים ביצועים תיאטרליים כמצופה מאפוס - לא לכולם יהיה קל להתחבר. דרייבר מצליח להעביר את המורכבות של דמותו, את התשוקה והאובססיה שמניעות אותו, ואת הדילמות המוסריות שהוא מתמודד איתן. לצידו, אנסמבל שחקנים מרשים הכולל את אוברי פלאזה, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ולורנס פישבורן. בעיניי, שיה לה-באף גנב את ההצגה בתור קלודיו, בן דודו של סזאר. מבין כל הדמויות, לה-באף היה הקליל ביותר וסיפק אתנחתאות קומיות בסגנונו המשוגע.
תפקידו של נוש ברמן, בגילומו של דסטין הופמן, נותר בגדר אניגמה עבורי. דמותו מופיעה ונעלמת מהעלילה בטבעיות עד שקשה לתפוס את מהותה או חשיבותה לסיפור הכולל. עם זאת, יש לשבח את קופולה על מהלך אחד מבריק - איחוד מחדש של הופמן עם ג'ון וויט. הצבתם של שני כוכבי הקלאסיקה "קאובוי של חצות" משנת 1969 שוב יחד על המסך מעוררת התרגשות והערכה. עצם נוכחותו לצד וויט מזכירה לצופים את הכימיה הקולנועית המיוחדת שהייתה בין השניים, ומהווה מחווה נוסטלגית לסינפילים שבינינו.
עם זאת, הסרט שאורכו כמעט שעתיים ו-20 דקות (פייר מרגיש הרבה יותר) סובל מקצב איטי ומסיפור שלא תמיד מצליח להדביק את השאיפות הגרנדיוזיות של קופולה. העלילה, למרות היותה שאפתנית, לעתים מסורבלת ומבלבלת כיוון שקופולה מנסה לכסות יותר מדי נושאים, מביקורת שחוקה על קפיטליזם ועד לתסביכים אדיפליים.
כזכור, הסרט המדובר גם לא חף משערוריות על סט הצילומים. קופולה תועד מנשק ניצבות על הלחי בעת צילומי סצנת מסיבה בסרט. לפי מגזין Variety, שפרסם שני סרטונים שהגיעו לידו, נראה הבמאי המוערך מתהלך ברחבת ריקודים צפופה על סט הצילומים, מחבק ומנהל אינטראקציה עם נשים שונות. בין היתר, קופולה תועד מעניק נשיקה על הלחי ואוחז בזרועותיה של אחת מהן בחוזקה.
אותם תיעודים מגיעים לאחר תחקיר של The Guardian שחשף התנהגות לא הולמת של קופולה על הסט באטלנטה, במהלך צילומי סצנה סוערת במועדון לילה. לפי הדיווח, הבמאי התהלך בין הניצבות, חלקן "ללא חלק עליון או לבושות באופן מינימלי", חיבק כמה מהן ונישק אחרות על הלחי. על פי מקורות, קופולה טען מצידו כי המטרה הייתה "להכניס אותן לאווירה". דובר מטעמו של קופולה בחר שלא להתייחס לסרטונים שפרסם המגזין, ומסר בתגובה כי "ידיעה זו דווחה בעבר".
המחצית השנייה של הסרט איטית כמעט כמו קונספט ”הזמן“ שדמותו של דרייבר מזוהה איתו. יש רגעים שבהם הצופה עלול ללכת לאיבוד בסבך הרעיונות והדימויים שקופולה מציג, אך אולי זו בדיוק הנקודה. במובן זה, ”מגלופוליס“ של קופולה הזכיר לי את סרטו של במאי שאפתני אחר שלוקח את הזמן עם יצירותיו - הבמאי הצרפתי לאוס קראקס.
סרטו של קראקס “אנט“ (2021) ו“מגלופוליס“, למרות השוני הרב ביניהם, חולקים לדעתי מספר מאפיינים משמעותיים המציבים אותם בקטגוריה של יצירות קולנועיות שאפתניות ויוצאות דופן. מעבר לעובדה ששניהם בכיכובו של דרייבר, הם גם מציגים חזון אמנותי ייחודי ואפוסי של הבמאים שלהם.
קופולה ב"מגלופוליס" יוצר עולם עתידני מורכב, בזמן שקראקס ב"אנט" מביא לחיים אופרת רוק סוריאליסטית. בעוד ש"מגלופוליס" מתמודד עם נושאים כמו שחיתות פוליטית ואי-שוויון חברתי, "אנט" עוסק בנושאים כמו תהילה, אובססיה ומערכות יחסים רעילות. שני הסרטים ארוכים יחסית ומורכבים נרטיבית, דורשים מהצופה תשומת לב וסבלנות רבה עד רמה שנדמה שמטרת הבמאים היא להתיש את הצופה.
"מגלופוליס" ו"אנט" מייצגים קולנוע אומנותי ומאתגר. שניהם מדגימים את הנכונות של במאים ותיקים ומנוסים לקחת סיכונים, לדחוף את גבולות המדיום הקולנועי ומזמינים את הצופה למסע קולנועי יוצא דופן, גם אם לא תמיד קל לצפייה או להבנה מיידית. "מגלופוליס" הוא סרט שדורש מהצופה להיכנס אליו בראש פתוח, להתמסר לחוויה הטוטאלית שהוא מציע. זהו סרט שמזמין צפייה חוזרת, למי שמסוגל.
לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסרט הזה הוא תוצר של תהליך יצירה ארוך במיוחד. ניכר שקופולה השקיע בו את כל ניסיונו, תשוקתו, ומחשבותיו על קולנוע, חברה, וטבע האדם. יש משהו מרגש בצפייה בסרט שהוא פרי חזון של עשרות שנים. כאשר הוצג בתחילת הסרט הלוגו של "American Zoetrope" שהוקם על ידי קופולה בסוף שנות ה-60, התרגשתי.
"מגלופוליס" הוא בבירור סרט אישי מאוד עבורו, ואפשר לחוש את המסירות שהושקעה בו. הסרט אומנם אינו מושלם, אך הוא בהחלט ראוי לצפייה עבור כל חובב קולנוע. במובנים רבים "מגלופוליס" מרגיש כמו סיכום של הקריירה המפוארת של קופולה. אם אתם מוכנים להתמסר לחוויה הקולנועית הייחודית שקופולה מציע, תמצאו כאן המון יופי.