"רבל רידג'", סרטו החדש של הבמאי ג'רמי סולנייה ("Blue Ruin", "Green Room"), נחת בנטפליקס כתוספת מרעננת לז'אנר סרטי הפעולה בסגנון "צבא של איש אחד". הסרט, בכיכובו של אהרון פייר, מספר את סיפורו של טרי ריצ'מונד, חייל מארינס לשעבר שמגיע לעיירה קטנה בדרום ארה"ב כדי לחלץ באמצעות כספי ערבות את בן דודו מהכלא. מה שמתחיל כמשימה פשוטה, הופך במהרה למאבק נגד שחיתות משטרתית ועוול מערכתי.
סולנייה, שהתמחה בעבר בסרטי מתח אלימים, מפתיע הפעם בגישה מאופקת יותר. "רבל רידג'" אמנם משתמש בנוסחה המוכרת של זר המגיע לעיירה ומתעמת עם הרשויות המקומיות (כמו ברמבו הראשון "משחק הדמים"), אך מצליח לרענן אותה באמצעות בחירות תסריטאיות מקוריות ובימוי שונה מהמצופה.
"מגלופוליס" - חזון מסורבל: החדש של קופולה מאתגר את גבולות הסבלנות
הזאבים של הוליווד חוזרים: האם קלוני ופיט איבדו את הניצוץ? | אפל TV פלוס
הסרט נפתח בסצנה שנועדה לתסכל את הצופה: טרי נעצר על ידי שוטרים מקומיים ללא סיבה נראית לעין. הם מחרימים לו סכום כסף גדול, שאותו הביא כדי לשחרר את בן דודו בערבות. מכאן מתחיל מסע של זעם וחוסר אונים מול מערכת משפטית מושחתת.
אהרון פייר מגלם את טרי בצורה מרשימה. הוא מצליח להעביר את המתח הפנימי של הדמות - לוחם מיומן שנאלץ לרסן את עצמו מול עוול מרתיח. פייר משלב בין כוח פיזי אדיר לבין פגיעות רגשית, ויוצר דמות מורכבת שקל להזדהות איתה מהשוט הראשון. דון ג'ונסון, בתפקיד מפקד המשטרה המושחת, מספק ביצוע מאיים ומרתיע שמזכיר את תפקידו בסרט "ג'אנגו ללא מעצורים".
אחד היתרונות הבולטים של הסרט הוא הדרך בה הוא מטפל בנושא ה-”civil forfeiture“, פרקטיקה שנויה במחלוקת המאפשרת למשטרה להחרים רכוש ללא הוכחת אשמה. סולנייה משלב את הנושא הזה באופן אורגני לתוך העלילה, ומשתמש בו ככלי להעברת ביקורת על מערכת אכיפת החוק.
חידוש מעניין ב-"רבל רידג'“, להבדיל מסרטים אחרים בז‘אנר, הוא ההימנעות מאלימות קטלנית. בניגוד לסרטי נקמה רבים, טרי משתמש ביכולות הקרב שלו כדי לנטרל ולהשבית, לא להרוג. זוהי בחירה מעניינת שמוסיפה מתח לסרט - אנחנו יודעים שטרי מסוגל לגרום לנזק רב, אך הוא בוחר להתאפק בכל פעולה שלו.
הבחירה בגיבור אפרו-אמריקאי מוסיפה רובד נוסף למתח הגזעי המרומז בסרט. למרות שהנושא לא נדון בגלוי, הוא מרחף מעל כל אינטראקציה בין טרי לבין השוטרים הלבנים. זוהי דוגמה טובה לאופן שבו הסרט מצליח להעביר מסרים חברתיים מבלי להיות דידקטי מדי.
יצירת המתח באמצעות ציפייה היא ברמה עילית כאן. הסרט בנוי כמו סיר לחץ, כאשר אנחנו רק מחכים לרגע שבו טרי יישבר וייצא מכליו. כשהאלימות סוף סוף מתפרצת, היא אפקטיבית במיוחד בזכות האיפוק שקדם לה.
הצילום של דייוויד גאלגו הקולומביאני ראוי לציון מיוחד כאן. המצלמה נעה בצורה מדודה ומינימלית גם בזמן סצנות האקשן (ובכך מסונכרנת עם אופיו הרגוע של טרי), תוך שימוש מחושב בזוויות צילום מפתיעות. סצנת המרדף מוכיחה ביעילות רבה שניתן גם ליצור מתח ללא פעלולים ראוותניים. סצנות הפעולה מצולמות בצורה ברורה ומדויקת וללא המון קאטים, מה שמאפשר לצופה להבין בדיוק מה קורה על המסך.
ל-”רבל רידג'" יש כמה חולשות. לקראת סופו, העלילה נעשית מסובכת מדי עם קונספירציות נוספות שמתגלות שבאמת ובתמים - פשוט לא היה לי אכפת מהן. הדבר גורם לאובדן מסוים של המיקוד והמתח שנבנו בקפידה. בנוסף, חלק מהדמויות המשניות, במיוחד השוטרים המושחתים, נותרות שטוחות מדי. פקידת בית המשפט שעוזרת לו (אנה-סופיה רוב המצוינת בד“כ) לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלה לדאבוני ורציתי לראות ממנה יותר.
למרות כל זאת, מדובר בסרט פעולה מרענן שמצליח לשלב בין בידור לבין ביקורת חברתית בצורה חכמה ומקורית. סולנייה מוכיח את עצמו כבמאי שמתפתח ומרחיב את הרפרטואר שלו, ואת אהרון פייר ככוכב עולה שבהחלט ראוי לתשומת ליבנו בהמשך הדרך. למרות כמה חולשות בעלילה, מדובר בסרט לא רע בכלל שמצליח להיות מהנה וגם לעורר מחשבה בזכות שאלות חשובות על צדק, גזענות ושחיתות משטרתית. עבור חובבי הז'אנר שמחפשים משהו עם עומק ומשמעות מעבר לאקשן - אל תחמיצו את ”רבל רידג'“.