לפני חמש שנים, "ג'וקר" הפתיע את עולם הקולנוע עם הצלחה יוצאת דופן לסרט המבוסס על אחת מדמויות הקומיקס המפורסמות ביותר בכל הזמנים. הסרט זכה בפרסים יוקרתיים, כולל אוסקר לשחקן הראשי חואקין פיניקס ואריה הזהב בפסטיבל ונציה. הוא הצליח מסחרית, והפך לאירוע תרבותי משמעותי. למרות שהסרט המקורי לא תוכנן בהכרח כחלק מסדרה, ההצלחה הובילה ליצירת סרט המשך.
"ג'וקר: טירוף בשניים", והפעם בז'אנר המיוזיקל, יצא לאחרונה לאקרנים ברחבי העולם לאחר הקרנת בכורה בוונציה כמו קודמו, אך בניגוד לקודמו - התגובות לסרט ההמשך מעורבות במקרה הטוב. בעוד שרק מעטים שיבחו אותו, רוב הביקורות היו שליליות, אך האם הסרט באמת פלופ כה גדול כפי שהמבקרים צווחים?
"מגלופוליס" - חזון מסורבל: החדש של קופולה מאתגר את גבולות הסבלנות
מחפשים בינג' לחג? יתכן שפספסתם את הסדרה המטלטלת הזו | נטפליקס
הסרט מתחיל בנקודה שבה הסתיים הראשון: ארתור פלק (פיניקס) כלוא במוסד הפסיכיאטרי ארקהם. הוא ממתין למשפט בעוון הרציחות שביצע בסרט הקודם, כאשר עורכת דינו (קתרין קינר) מנסה לבנות הגנה על בסיס אי-שפיות. עד כאן, נשמע כמו המשך הגיוני. הסרט גדוש בשירים שמבוצעים על ידי הכוכבים בסצנות חלומיות. בין לבין, העלילה מתקדמת עם המשפט. מבחינה נרטיבית זה בערך הכל, אך כעת מתחילה הנפילה.
ארתור פוגש את לי קווינזל (ליידי גאגא), גרסה מוקדמת של הארלי קווין. הדינמיקה בין השניים, שאמורה להיות ליבו הפועם של הסרט, נעדרת כימיה וניצוצות. גאגא יכלה להיות הנקודה המאירה בסרט, היא מביאה אנרגיה ונוכחות לתפקיד, אך הדמות שלה כתובה באופן שטחי ולא משכנע. במקום זוג מטורף ומסוכן, אנחנו מקבלים שני אנשים שבקושי מתקשרים זה עם זו.
הבחירה להפוך את הסרט למיוזיקל היא אולי הטעות הגדולה ביותר, גם עבור חובבי הז‘אנר. הקטעים המוזיקליים מרגישים מאולצים ומנותקים מהעלילה. חלק מהנאמברים, שברובם קלאסיקות מהרפרטואר האמריקאי, היו בחירות רעות. במקום להעשיר את הנרטיב, חלק מהשירים מפריעים לקצב ומוסיפים אורך מיותר לסרט שממילא סובל מעודף משקל (138 דקות שמרגישות כפול מזה).
כאמור, עיקר העלילה מתרחש בין כותלי בית המשפט, כאשר ארתור עומד למשפט על מעשיו מהסרט הקודם. זוהי בחירה תסריטאית מעניינת, אך היא מובילה לסצנות ארוכות ומייגעות של עדויות ודיונים משפטיים, למעט סצנה אחת אדירה ומצמררת של אחד העדים מהסרט הקודם, גארי פודלס, שהייתה הדבר הטוב ביותר בסרט.
הניסיונות ליצור סצנות פנטזיה מוזיקליות מתרסקים, כיוון שהם נראים זולים ולא משכנעים. המעברים בין צבעוניות עגומה לבין צבעים קודרים ואפלים הופכים בשלב מסוים למונוטוניים ומתישים. הניגוד בין המנגינות העליזות והאופטימיות של השירים לבין המציאות הקשה והאפלה של גות'אם סיטי אמור ליצור אפקט אירוני, אך לרוב הוא פשוט מרגיש מאולץ ולא במקום.
אחת הבעיות המרכזיות של הסרט היא חוסר הרלוונטיות שלו. בעוד ש"ג'וקר" הראשון ניסה (גם אם באופן שטחי) לדון בנושאים כמו אי-שוויון חברתי ובריאות הנפש, סרט ההמשך נראה חסר מטרה ומסר. פיליפס מנסה לבנות חרטה בהדרגה בדמותו של ארתור, אך בסופו של דבר לא הצליח לומר דבר משמעותי על החברה או על מצבו הנפשי מלבד אולי מסר עמום בסגנון "להיות מנהיג כת זה רע?".
"ג'וקר: טירוף בשניים" הוא סרט שמאכזב כמעט בכל היבט. הוא אינו מצליח לשמר את האינטנסיביות של קודמו, ובמקום זאת מציע חוויה מייגעת ומבולבלת. התוצאה היא יצירה מוזרה שאינה מצליחה להיות לא דרמה פסיכולוגית מעניינת ולא בידור קולנועי מהנה.
עם זאת, יש לציין כי "ג'וקר: טירוף בשניים" מציג גם כמה אלמנטים חיוביים: בעידן בו אנו לא עדים ליותר מדי חידושים קולנועיים - צריך להעריך את הניסיון של פיליפס לקחת סיכון ולשלב אלמנטים של מיוזיקל בסרט קומיקס אפל, גם אם התוצאה רחוקה ממושלמת.
בנוסף, פיניקס שוב מציג את כישוריו הייחודיים בגילום דמויות מורכבות ומעורערות (”המאסטר“, ”מידות רעות“). השחקן המוכשר יודע בדיוק כיצד להביא לידי ביטוי את הטירוף של הדמות, ומצליח להעמיק את הפרשנות שלו לתפקיד. למרות שהסרט הוא שיט שואו רציני, פיניקס נותן כאן, כמו תמיד, את כל כולו.
כמו כן, הסרט החדש מציג תסריט בוגר יותר מהסרט הקודם, ופחות נואש בניסיון ליצור גיבור לתקופתנו. פיליפס, שגם כתב את התסריט, מראה התפתחות ניכרת בפן הזה.
הסרט מכיל כמה רגעים מבריקים, אך ברובו משעמם ואפילו קצת רפטטיבי. ייתכן שמטרת העל של פיליפס הייתה לעורר מחשבה על הפער בין המציאות לדמיון בחיינו, אך זהו סרט שמנסה מדי להיות שאפתני ומקורי, ובסופו של דבר נופל קורבן לחוסר המיקוד והבלבול שלו עצמו. עבור מעריצי הסרט הקודם, ההמשך עלול להיות אכזבה גדולה. ועבור צופים חדשים, זו תהיה חוויה מבלבלת ולא מספקת. אולי בעוד עשור או שניים נסתכל לאחור על הסרט ונגלה אותו מחדש בזרקור שונה. אבל בינתיים, ב"ג'וקר: טירוף בשניים", הבדיחה היא לצערי על הקהל.