"משהו אחר מכל מה שעשיתי": חיים בוזגלו מספר על הסרט העלילתי שעוסק באסון

חיים בוזגלו, אחד הבמאים המוערכים בישראל, עשה בחייו הרבה סרטי מלחמה: “עונת הדובדבנים", “נישואים פיקטיביים", “ג'אנם ג'אנם", כשברקע מלחמות לבנון הראשונה והשנייה והאינתיפאדות.

בחרו צד? מארוול תמחק את הזהות הישראלית של שירה האס ב"קפטן אמריקה"
בצל החרם העולמי: הקולנוע הישראלי במגמת עלייה | סיכום שנה

כשאני שואלת אותו לקראת צאת סרטו החדש, “פרח אדום", שעוסק בסיפורה של משפחה משדרות בבוקר ה-7 באוקטובר מתוך ביתם המשקיף אל תחנת המשטרה המותקפת בזמן שבנם נמצא במסיבת הנובה, אם הוא “במאי המלחמות", הוא אומר שזה יצא ככה. “עשיתי הרבה סרטים על מלחמות, חוץ מעל מלחמה אחת שבה לחמתי וזו מלחמת יום הכיפורים. בה לא נגעתי, מעניין למה".

אני מניחה שעם מרואיין אחר הייתי נוקטת משנה זהירות עם השאלה הבאה, אבל יש משהו בשיחה הפתוחה והקולחת עם בוזגלו שפשוט מוריד ממך את כל החומות.

בלי להיכנס לניתוח פסיכולוגי של טריגר לטראומה, אתה חושב שהעובדה שהמלחמה הזו נגעה בהרבה מקומות מטרגרים, במיוחד למי שעבר את יום הכיפורים כמוך, גרמה לך לא לחכות וליצור את הסרט עוד בטרם היא הסתיימה?
“יכול מאוד להיות. בסרטים הקודמים שעשיתי, גם אם הכנסתי את מה שעברתי בעצמי, זה היה רחוק. כאן יכול מאוד להיות שזו הייתה עשייה תרפויטית. ב'עונת הדובדבנים' בכלל גרתי בפריז, היו לי שם המון אלמנטים פציפיסטיים, נקודת מבט רחוקה וקטעים מאוד אמנותיים ויכול להיות שהמרחק הזה עזר לי להתעסק במה שחוויתי. פה הלכתי מאוד קרוב, אבל המצלמה הגנה עליי כאן".

“התלבטות גדולה"

“פרח אדום" הוא הסרט העלילתי הראשון שיוצא לאקרנים ועוסק בטבח ה-7 באוקטובר. אנט כהן, אלברט אילוז, איתי בוזגלו ועוד צוות שחקנים נרחב לוקחים בו חלק. הסרט הוקרן ב-5 באוקטובר בבכורה בעיר שדרות עצמה אל מול קהל התושבים, ויוקרן היום, יום אחרי יום השנה לטבח, גם בסינמטק תל אביב.

“זו הייתה התלבטות גדולה. אולי אחת הגדולות שהיו לי בקריירה", מספר בוזגלו. “השאלה הגדולה היתה אם יש מקום לפיקציה בזמן הזה, כיוון שהתיעודים הדוקומנטריים כל כך מטורפים שהם משאירים אותך בפה פעור".

ההחלטה בכל זאת ללכת על העשייה הזו הגיעה מהצלם יורם מילוא, שבמשך שנים עובד צמוד לבוזגלו: “האמת היא שהייתי תקוע ללא הפסקה מול הטלוויזיה ולא זזתי ממנה. זה עשה לי משהו מאוד רע, ויורם יום אחד דיבר איתי ואמר לי 'תשמע, בוא נצא מהטלוויזיה ונרד לשטח לעשות משהו'. זו הייתה כמעט תגובה אמוציונלית לכל מה שקרה".

כמה זמן לאחר מכן אושפז בוזגלו ליומיים להליך רפואי בבית חולים. “את היומיים האלה, בהם הייתי מנותק כמעט מהכל, הקדשתי לכתיבת תסריט, וזה קרה", הוא אומר.

“אני מניח שבסופו של דבר זה אינסטינקט לא רצוני של קולנוען שגם אמר לעצמו ‘אני חייב לעשות משהו'. לקחנו מצלמה, הצלם עשה גם תאורה, הבאנו מקליט שעשה גם בום, והמאפרת הייתה גם נערת תסריט וגם עוזרת במאי. הבן שלי שחקן ומפיק, וככה בתקציב של 47 אלף שקלים ועבודה שכולה בהתנדבות יצאנו לשטח".

הסרט צולם במשך כמה ימים רצופים כשכל צוות ההפקה התגורר באותה דירה והמלחמה בדרום עדיין הייתה עצימה: “ישנו בלוקיישן תוך כדי המלחמה. אני באמת לא מאמין שיש היום סרט. אני אפילו לא יודע איך לקרוא לזה בכלל, כיוון שזה משהו אחר מכל מה שעשיתי".

אפרופו תרפיה.
“זה בטוח היה. זה עשה לי ‘טוב', במירכאות כפולות ומכופלות, על הנשמה, על שנתתי את תרומתי כקולנוען. שעשיתי משהו ולא ישבתי בבית ושתקתי. אני כל כך מודה ליורם שלקח אותי לשם".

כמעט בכל הסרטים של בוזגלו משתתפים גם בני משפחתו. וגם כאן, בנו איתי מגלם את הבן הנמצא במסיבת הנובה. לצדו משחק עידן דהמן, חברו של איתי גם בחיים שנכח בעצמו במסיבת הנובה וניצל ממנה בנס. אנט כהן שמגלמת את אשתו של אלברט אילוז, איתו שיחקה גם ב"שער הפרחים", איבדה את אחייניתה, רווית אסייג, לוחמת מג"ב, שנרצחה ב־7 באוקטובר במושב יכיני.

וכך כשהכל עוד טרי אצל כולם אתם מצלמים. זה מאתגר.
“זה מאתגר, אבל הכל התחבר. זו הייתה פיקציה שמעורבת במציאות. עשיתי המון דברים, וגם עבדתי עם שני השחקנים האלה יחד, ופה האתגר היה לנסות לגרום להם במהלך אותן 25 שעות של המתנה שבהן הסרט מתרחש לשחזר מה היה קורה אילו הם היו מתגוררים בשדרות וחווים את זה. זה מה שבסופו של דבר גם עזר לי לדבוק בהחלטה לעשות את הסרט".

"הסיפור הקטן, האישי, שבו אני לא מתמקד באויבים או בשוטרים בתחנה אלא רק בדרמה הפרסונלית האמוציונלית, שם נמצא כל הפוקוס. בסוף זה סרט על הדחקה. אנשים שעוברים כזה דבר, ויש להם בן בסיטואציה הכי בלתי נתפסת שיש, מדחיקים ומדחיקים ובסוף משהו יוצא החוצה. זה יכול לצאת על מיליון דברים אחרים, ופתאום למשל אנט אומרת שהיא רוצה ללכת להתקלח. אז כן, יש את הנגיעה הנטו קולנועית שנעה בין סאבטקסט לטקסט, והיה צריך הרבה אומץ להיכנס אליה, בוודאי עכשיו, אבל נכנסתי אליה".

מה היה יותר מאתגר - הצילומים עצמם או הצפייה בחדר העריכה?
“בזמן הצילומים אנחנו הבמאים נמצאים במעין חופש. אתה בא לידי ביטוי בצילומים וזה המקום היצירתי שלך. חדר העריכה זה כמו חדר ניתוח. ובסוף, המבקרים הגדולים ביותר של הסרט הם האנשים שיוצרים אותו. זו הרפתקה מסוג אחר, והיה צריך בנוסף לכך לדייק את כל הנושא הדוקומנטרי. יש המון חומרים מסרטונים של אנשים שגרים שם, המון סרטונים שכבר ראינו גם".

“סגירת מעגל"

למרות שיצר 25 סרטים וסדרות עתירי פרסים ב־40 שנות קריירה, נדמה שהסרט הזה מרגש את בוזגלו במיוחד: “אחרי יומיים הבנו שיש לנו סרט וצריך להתחיל לשייף אותו. עשינו את המקסימום כדי לציין את האירוע הזה, וזו סגירת מעגל שעשינו את ההקרנה בשדרות. לא רוצה יותר מזה כלום, מלבד כמובן שהחטופים יחזרו קודם כל הביתה במהרה".

כבר קיבלת תגובות מצפיות מוקדמות? היה חשש שזה אולי קצת מוקדם מדי לקהל? בכל זאת התותחים רק רועמים יותר ויותר.
“מישהו שצפה באחת ההקרנות המקדימות סיפר לי שאחרי שהוא יצא החוצה הוא היה פשוט בהלם שהוא חוזר לשגרה. זה טלטל אותו ושם אותו במעין דיסוננס, שכזו אימה מתרחשת ועכשיו הוא יוצא והחיים איכשהו כאילו ממשיכים כרגיל. אנשים הולכים כרגיל ברחוב".

"האם זה מוקדם מדי? זו נקודה מעניינת שהעלית. אני מאוד סקרן לראות מי יהיה שם, מה יהיה שם. לימדתי גם במכללת ספיר וזה מרגש אותי במיוחד לעשות את ההקרנה בעיר. אני מניח שהאתגר האמיתי יהיה כשיראו את הסרט הזה בחוץ. קיבלתי כבר מהטריילר הזמנה להקרנה בפריז. אנשים, ובעיקר יהודים, סקרנים לראות גם את הסיפור הקטן של האיש שיושב בבית, אין לו נשק ומתחוללת בתוכו מלחמה פנימית של חוסר אונים אל מול זו שבחוץ".

בהרבה סרטים שלך אפשר למצוא אג'נדות פוליטיות. מצאת לנכון להכניס את זה גם כאן?
“הפוך. אין פוליטיקה. כתבתי בתסריט המקורי טקסטים פוליטיים שמצאתי את עצמי לאט־לאט מעיף את כולם מהסרט. בסוף הטקסטים האלה צריכים לצאת מפיהם של שחקנים שאולי לא באמת חושבים את מה שאני חושב. וגם אחרי שצילמנו וראיתי אותם בעריכה החלטתי שאני צריך לנקות ולנקות. להשאיר את הסרט כסיפור אנושי קטן מול דרמה גדולה. לא רציתי שיהיה פה משהו מזויף".

כיוצר, עד כמה אפשר יהיה ליצור דברים אחרים בשנים הבאות?
“לי יש מזל ואני תמיד עובד על כמה פרויקטים במקביל. וכן, יש לי את העולם הרגיל שלי שאין לו שום קשר למלחמה. יש לי פרויקט שמתרחש בפריז ובריביירה, והשני דיסטופי לחלוטין. אני חי בכל מיני מקומות וזה האסקפיזם שלי בעצם. פה לא היה שום אסקפיזם, אלא כמו שאמרת, כנראה סוג של תרפיה". 

הסרט יצא להקרנה מסחרית במהלך סוכות בסינמטק תל אביב. המועדים מופיעים באתר הסינמטק