את התסריט לסרט הטלוויזיה “רחל מאופקים" שישודר במוצאי שבת, 12.10, בכאן 11, אי אפשר היה להמציא, וגם אם כן, בוודאי היו מי שהיו אומרים שהוא מופרך לחלוטין. אבל סיפורה הבלתי נתפס של רחל אדרי, שהוחזקה יחד עם בעלה בביתם ב־7 באוקטובר וניהלה בגבורה במשך כמעט 20 שעות ארוכות משא ומתן עם המחבלים שאיימו לרצוח את השניים, הוא אחד מסמלי המלחמה.
בזמן שבו היו בני הזוג בני ערובה עשתה רחל כל מאמץ כדי להציל את חיי בעלה ואת חייה שלה, בדרכים יוצאות דופן - היא הגישה למחבלים אוכל ושתייה כאילו היו אורחים רצויים בביתה, שוחחה איתם מלב אל לב, טיפלה באחד מהם שנפצע ואפילו השמיעה להם מוזיקה, ובסופו של דבר אף סייעה לכוחות הביטחון בחילוצם כמעט ללא פגע.
יש שיאמרו שמוקדם מדי ליצור סרטים על מלחמה שעדיין לא רואים את סיומה באופק, ויש האומרים שסיפורי הגבורה הללו הם זוויות שחייבות להישמע כבר עכשיו ובכל פלטפורמה. אבל הסרט שאותו ביימה זוהר וגנר (“סבוי"), ובו מגלמים את רחל ודוד אדרי השחקנים מרב גרובר ואלברט אילוז, הוא הרבה יותר מפיסת היסטוריה.
הוא סיפור גבורה אמיתי מעורר השראה שצריך וחובה להשמיע כעת. בסרט שכולו צולם בבית שהוא שחזור מדויק של ביתם של הזוג אדרי באופקים, משולבים גם חומרי ארכיון פרטיים של תושבי המקום, שגרים בסמיכות לבית משפחת אדרי והצליחו לתעד את הנעשה בשעות הקשות, וכן חומרים ממצלמות השוטרים שהקיפו את הבית, כוח שבו היה חבר גם בנה של רחל, אביתר. חלק מהחומרים שהתגלו במהלך העבודה על הסרט עדיין לא שודרו.
תיעוד מרגעי האימה: רחל מאופקים בשבי מחבלי החמאס | צפו
"המחבל איים לפוצץ רימון": הדרמה בביתה של רחל באופקים
את דוד אדרי, שהלך לעולמו חודשים ספורים לאחר השבת השחורה, מגלם כאמור אלברט אילוז, שמספר על הקושי לצלם את הסרט בעיצומה של המלחמה ובצל פטירתו של דוד. “את דוד לא פגשתי, אבל היו לנו המון מפגשים ושיחות עם רחל, האישה המדהימה הזו שהייתה שם כל הזמן. היא סיפרה לנו את הסיפור לפרטי פרטים והראתה לנו תמונות, וכדי לגלם את דמותו של דוד ז"ל ולהבין אותה לעומק חקרתי ושאלתי עד כמה שאפשר מה שאפשר", הוא אומר.
מה גילית עליו לגבי אותו יום?
“הוא היה בהלם טוטאלי, מעין חוסר אונים, הוא נקרע בין הרצון לסייע ולהציל את המשפחה ובין חוסר יכולת לעשות זאת. זה תסכול עצום וסיטואציה מאוד קשה. ואת יודעת מה, אני מאוד התחברתי לתחושה הזאת של גבר שנשאר בבית ואמור להגן על המשפחה שלו אבל לא יודע מה לעשות, יש בזה תסכול בלתי נתפס. אני זוכר רגע שהבטתי בתמונות שלו, וראיתי אדם גדול מאוד פיזית, מאוד שונה ממני. אני אולי פיזית בגודל של היד שלו. אבל משהו בו תפס אותי, היה לו איזה זיק קטן בעין שהכניס בו משהו מאוד ילדותי.
"אני חושב שזה היה הרגע שבו הרגשתי שאני מתחבר אליו מאוד. באחת הסצינות שעשינו הרגשתי אותו, ופתאום אני קולט בזווית העין את רחל דומעת. שם הבנתי שהיה משהו אצלי שהתחבר אליו באמת. שהצלחתי להעביר את השתיקה הרועמת שלו, את התסכול מאי־היכולת להגן כמו שעשה תמיד על התא המשפחתי שלו".
על תחושותיו לאחר השבת השחורה מספר אילוז: “אתה שומע שיש חיילים שנהרגים ואסון כל כך גדול שקורה, ואתה לא יודע מה לעשות כי אתה פסיבי. אני חושב שזה משהו שמאוד מתאים לאופי של הגבר הישראלי, שפעם היה חייל ויצא להגן על המולדת והיום הוא מבוגר ולא ממש יכול לסייע".
את התסכול הפנימי שלו המיר אילוז בהתנדבות בבית קפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, אליו היה מגיע מדי יום כדי לארוז מנות של אוכל לחיילים ולתושבי העוטף המפונים: “התנדבתי כמעט במשך חצי שנה, זה לא רק נתן לי אוויר והפיג לי את הפחדים בימים הראשונים של המלחמה, אלא בעיקר נתן לי תחושת ערך, שאני תורם ונותן מעצמי ועושה משהו למען מישהו".
“אימה סמויה"
אילוז, שעלה לישראל ממרוקו לבדו בגיל 17 בעקבות אחיו ששירת בצה"ל והפך לאחד השחקנים המובילים בתיאטרון ובקולנוע, מגדיר את עצמו כשחקן טוטאלי. “אני אוהב את המטמורפוזה שאפשר לעשות עם הדמויות", הוא מסביר, “ויצא שקיבלתי לשחק שני תפקידים מאתגרים ששניהם נוגעים למלחמה".
הסרט הנוסף בו מככב אילוז הוא סרטו של חיים בוזגלו, “פרח אדום", שעתיד לצאת גם הוא בקרוב לאקרנים, ועוסק ברגעי האימה שעוברת על משפחה בשדרות: “הסיפורים היו מאוד קשים להכלה, ובפרט כשנכנסים לעומק. את שומעת על אנשים שהתמזל מזלם, ועל מי שיצאו לרגע לנשום אוויר בהחלטה קטנה וחטפו".
כמי שעלה בגיל יחסית מאוחר לישראל, לבד ומרצון ומתוך שאיפה להיות כאן בארץ למרות שברקע הייתה מלחמת ששת הימים, איך אתה מתמודד עם מה שקורה כאן בינינו לבין עצמנו?
“זה עצוב, ואת יודעת מתי זה היה לי הכי עצוב? בימים הראשונים של המלחמה, כשהייתה התגייסות מצד כולם עבור כולם. זה גרם לי להבין שרק במצב של מלחמה ואבדון וחוסר תקווה אנחנו הופכים להיות עם אחד ופתאום כל הוויכוחים והשנאה נעלמים. אנחנו מתאחדים רק כשאף אחד לא יכול לעזור לנו. זה נורא בעיניי. לי אישית זה מאוד קשה להכלה. אני לא יודע איך לומר את זה, אבל אסור לנו, פשוט אסור לנו להיות בתוך השסע הזה.
"את הפחד שאני חש היום אני חושב שלא הרגשתי אף פעם", הוא מוסיף, “זו תחושה שאני לא מכיר לאורך חיי. פתאום אתה פוחד בתוך המדינה שלך, שבה אתה אמור להרגיש בטוח. וזה קורה מכל מיני סיבות. אני מוצא את עצמי מסתובב לפעמים בלילה עם כל מיני מחשבות שלא היו עולות לי פעם בראש. כשאשתי יוצאת להליכות בפארק אני מסתכל מהחלון לראות שהכל בסדר איתה. הצליחו להחדיר לנו איזו אימה סמויה".
“לחם רוחני"
את ההתאקלמות של אילוז בארץ הוא עשה בפנימיית ניצנים. נער בן 17, עולה חדש ממרוקו עם שיער ארוך ומשקפי ג’ון לנון: “הסתכלו עליי כמו על חייזר, מה גם שישר הכניסו אותי לפנימייה חקלאית ומה לי ולחקלאות? אבל השתלבתי יחסית מהר עם עולים חדשים, היינו ארבעה חבר’ה בחדר. שם למדתי לדבר בפנטומימה וגם לעבוד ברפת. הבנתי שזה חלק מהתרבות של המדינה, החקלאות ובניית הארץ, ואני מניח שזה עזר לי להרגיש יותר ישראלי".
הוא שירת בנח"ל (“עד היום אני בקשר טוב עם כל בני הגרעין שלי"), המשיך ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב, בלט בכישרונו, השתלב במהרה בתעשייה ובקריירה ארוכת השנים שלו גילם מגוון דמויות: “עבדתי קשה וזה לא היה קל. היו פעמים שנאלצתי לומר 'לא' כדי לא להיות בתוך השטנץ הזה של הדמויות הסטריאוטיפיות. אבל אני שמח שהתעקשתי כי בסופו של דבר גילמתי מגוון מאוד רחב של דמויות".
למרות המבטא.
“לגבי המבטא, תמיד חשבתי שהגיל יעשה את שלו, אבל איכשהו זה לא קרה. הלכתי ללמוד תיאטרון עם המבטא הזה וכשאני משחק דמויות אחרות אני יכול לדבר ללא מבטא וזו בעצם עבודת השחקן. המבטא שלי בחיים הוא לא המבטא שלי על הבמה. אני מאמין שצריך להפריד בין שני העולמות. זה מה שהופך אותך לשחקן".
בשנה וקצת האחרונות הוא לא משחק בתיאטרון, אהבתו הראשונה. “התחום קצת השתנה בשנים האחרונות", הוא אומר, “אני לא יכול להסתיר את הכאב כשאני רואה איך התחום הזה הוא תמיד הראשון להיפגע. את יודעת מה, אפילו בתחילת המלחמה, כשהסינמה סיטי היה חשוך וסגור זו הייתה תחושה איומה. הצגות וקולנוע הם לחם רוחני, זה כמו לקרוא ספר. יש לזה חשיבות לאומית גם לחוסן. אני שמח שהתמזל מזלי לשחק בשני סרטים שיהיו בעתיד עם משמעות היסטורית, שכל כך חשוב להנציח".
מעבר לסיפור הגבורה של רחל אדרי, מתייחס אילוז גם לעובדה שמדובר בזרקור מאוד נחוץ על תושבי הפריפריה. “חשוב להראות שלא מובן מאליו שהם שם", הוא אומר. "יש שם עוצמה שאני לא חושב שיש לכל אחד. לא כולם יכולים לעשות את מה שהיא עשתה, יש בה עוצמות אדירות. מי פה עוד יכול היה לעשות את זה? היא הפכה להיות העמוד המגן על הגוזלים שלה. מאיפה הכוחות האלה? וזה חשוב כפליים, להבין שהאנשים האלה שגרים במקומות האלה לא יכולים להיות שקופים יותר".