"אמיליה פרז" זכה באביב האחרון בפרסי השחקנית וחבר השופטים בפסטיבל קאן, ונחשב אחד השמות החזקים של עונת הפרסים ומועמד רציני לזכות בעיטורים נוספים - למשל האוסקר לסרט הבינלאומי. מעבר לכך, מגיע לו תואר לא רשמי: זה אחד הסרטים הכי רנדומליים שראינו לאחרונה. אפשר גם היה לקרוא לו “מה קשור". כל כך הרבה דברים כאן נדמים שרירותיים.
קודם כל, זה סיפור על ברון סמים מקסיקני השוכר עורכת דין צעירה כדי שתעזור לו להשלים את תהליך ההתאמה המגדרי שהוא עובר, ולחיות כפי שתמיד הרגיש שהוא נולד - אישה בשם אמיליה פרז. את כל זה הסרט מתאר באמצעות שירים וריקודים אבל גם ביריות ופיצוצים, מה שהופך אותו לשילוב יוצא דופן בין מיוזיקל, דרמת פשע מחוספסת ודרמה קווירית על זהות ורגשות.
מאחורי הדרמה המקסיקנית הטרנסית עומד דווקא גבר צרפתי סטרייט - ז'אק אודיאר, הבמאי הצרפתי הנפלא שחתום על פנינים כמו “גיבור בזכות עצמו", “לבי החסיר פעימה" ו"דיפאן" זוכה דקל הזהב. הוא מוציא את הגיבורה שלו למסע חובק עולם, שעובר דרך בנגקוק וגם תל אביב, שם היא פוגשת רופא בגילומו של מרק איווניר, ושם היא גם צופה במערכון אייקוני של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת". לזה דווקא יש אולי הסבר: הבמאי ביקר בארץ לא פעם לאורך השנים, כולל בשלהי העשור הקודם. היו ימים!
אחרי שהוקרן השבוע בפסטיבל ניו יורק (שם צפיתי בו), הוא יציג אצלנו בהמשך החודש בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב, ואז יעלה לאקרנים בהפצת יונייטד קינג. בארצות הברית הוא יעשה סיבוב באולמות ואז יגיע לנטפליקס. גם צוות השחקניות אקלקטי למדי: מצד אחד, את עורכת הדין מגלמת זואי סלדנה, הזכורה בעיקר משני הפרקים שוברי הקופות של “אווטאר" ומסדרת “שומרי הגלקסיה", ואת זוגתה של הגיבורה מגלמת סלינה גומז, שעדיין מזוהה בתור כוכבת נוער. את אמיליה פרז מגלמת קרלה סופיה גסקון, שחקנית ספרדייה אלמונית למדי שהפכה לטרנסית הראשונה הזוכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ואולי תשחזר את ההישג בעוד מקומות. כך או כך, שלושתן יוצאות מן הכלל. מעבר לעיטורים אינדיבידואליים, מגיע להן פרס האנסמבל.
אודיאר גדל בצלו של אביו, מישל אודיאר, תסריטאי צרפתי אגדי, ובצל מותו של אחיו בתאונת דרכים. הוא אדם קשוח, עם ראיית עולם מחוספסת ומורכבת, ועם זאת יש בו גם סקרנות ואנושיות. הוא תמיד מיטיב להביא לידי ביטוי את החזון הזה, וכך קורה גם הפעם. “אמיליה פרז" הוא סרט על חיים ועל מוות. ובהתאם לכך יש בו אש ויש בו קרח.
“אמיליה פרז" הוא מסוג הסרטים שקורה בהם כל כך הרבה, שבסופם אתה כבר שוכח מה היה בהתחלה. התסריט שלו לא סתם הולך מנקודה א' לנקודה ב' - אין מספיק אותיות באלף־בית כדי לתאר כל מה שקורה בו. נאמר רק כך: זמן מה אחרי שהניתוח הושלם בהצלחה, הגיבורה פונה לעורכת הדין עם בקשה נוספת, ומשם אלוהים גדול. דבר אחד בטוח: הסרט סוחף כל הזמן ולא משעמם לרגע. המשחק פנומנלי, עבודת הבימוי מפעימה, המוזיקה נהדרת, והתלבושות מעדן לעיניים.
כרגיל בימינו, בטח בנוגע לסרט מדובר ובטח בטח כשהוא עוסק בנושאים כאלה, “אמיליה פרז" שנוי במחלוקת. אפשר להבין חלק מהביקורות. בגלל שהוא מחוספס, אפשר לטעון שהוא מכוער. הוא מציג את רוב המקסיקנים כפושעים צמאי דם, ומה שאולי מקומם את שונאיו יותר מכל - בסופו של דבר, הוא לא בהכרח מציג את ההתאמה המגדרית כתהליך עם השלכות חיוביות. אך כאן טמונה המורכבות של הסרט - מורכבות שהקולנוע הצרפתי מסוגל לה, ומבקרי קולנוע בוגרי אוניברסיטאות עילית מניו יורק פשוט לא כשירים להכיל.
היה קל וגם בנאלי מצד הסרט לצאת בהכרזות חד־צדדיות על אישיות ועל נשיות, אך הוא אומר דברים עמוקים הרבה יותר - שאהבה היא בריאה, תרתי משמע, כשם שהיא הכחדה, ולידה מחדש כרוכה גם בהרס. שקט, כפי שאנחנו יודעים היטב, הוא אשליה. מעבר לכל הז'אנרים שמתערבבים בו, “אמיליה פרז" הוא טרגדיה יוונית.