בתקופה המשוגעת שפקדה אותנו ונמשכת כבר למעלה משנה, ואולי אפילו לפני כן, אם כי בהילוך איטי יותר, היינו כמעט כולנו מוקפים במימרות טחונות עד דק כמו "תאהב את מי שאתה" ו"להודות על מה שיש", עד כדי כך שהפופולריזציה שלהן הפכה אותן לקלישאות זולות בעלות אמת מפוקפקת. ואולי בעולם שלכל אחד אמת משלו, יש שיגידו אמת אלטרנטיבית, אין צורך בלקחת בכובד ראש את האמירות, הפתגמים או חצאי ההגיגים מהסוג הזה. 

שנה ל-7 באוקטובר: התערוכה “מבעד עיניהם” - סיפורה של קהילת כפר עזה
נכסי צאן ברזל במוקד: תזמורת המהפכה משיקה עונה חדשה

ובכל זאת, בימים טרופים ייתכן וצריך להוציא את הקלישאות הזולות מהמגירה. אני נושאת תחושה גדולה ומתמשכת שבה הציבור הישראלי הכה חם, סחבק, עט ומתלהט שלנו לבש לפתע מאז ה-7 באוקטובר פנים אחרות. הוא מבולבל, מדוכא וממורמר ונראה כאילו כל איש מתוכו שרוי בהתכנסות פנימית, בבועה דקיקה, אך כזו שלא מאפשרת את מגע האצבע הקליל שינפץ אותה. הפעם, זה באמת מרגיש קשה יותר. 

התחושות הללו עלו בי תוך כדי צפייה בהצגת הילדים החדשה, "הקשת שבפנים", שנטלה חלק בפסטיבל אסיטז' הבינלאומי 2024 לתיאטרון ילדים ונוער שהתקיים בחודש אוגוסט האחרון בתיאטרון "בית ליסין" ומוצגת ברחבי הארץ. בינינו, הצגות ילדים פחות קולעות לז'אנר האהוב עליי. אני כבר לא ישנה בחיק ילדות, עברתי את הגיל, אך גם כי עולה בי לא פעם השאלה: "מה ייצא לי מזה?". הנה, עוד שאלה נגועה בניו אייג'יות שאיבדה מהטעם הטוב שלה (אם אי פעם היה לה כזה). 

עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהסקרנות שקיפצה ונעה בתוכי עם בואי להצגה. הצגה במלון מפונים במרכז הארץ, עם ילדים קטנטנים ישובים על מחצלת, ביצירה ובבימוי של נעם מרום הצעירה שצועדת את צעדיה הראשונים בתחום, והכל בקונספט של הצגת יחיד. אוסף אלמנטים שבהחלט הגביר את סקרנותי לדעת במה מדובר.

אם בתקציר עלילתי עסקינן, אספר בקווים כלליים כי ההצגה סובבת סביב יהלי, ילדה בגן שמתמודדת עם האזעקות הפתאומיות בזמן מלחמה. יהלי, שאוהבת לשחק עם עמית, להתנדנד בנדנדה ולדבר עם בובת הארנב שלה, נבי, לא מסוגלת יותר לבצע את אלה מאחר ואינה יכולה לשהות בחוץ בזמן האזעקות. המחסום בין הפנים והחוץ וההגבלה הפיזית שנכפית על יהלי מביאה אותה למסע לגילוי עצמי, בו היא לומדת איך להתמודד עם המציאות ברגעיה הקשים ולצבוע אותה, תרתי משמע, בגונים אופטימיים יותר. 

''הקשת שבפנים'', הביאה את הדמות למסע של גילוי עצמי (צילום: נעם מרום)
''הקשת שבפנים'', הביאה את הדמות למסע של גילוי עצמי (צילום: נעם מרום)


יהלי מציירת, רוקדת, מפריחה בועות סבון באוויר, אך בעיקר לומדת להרגיש. להרגיש דרך נשימות מודרכות ובאמצעות מתן שם וצבע לכל רגש שעולה בה, וכשהיא צוברת יותר מרגש-שניים, היא לא רק נהיית מקורקעת ונבונה יותר, אלא נהיית אולי הקרובה ביותר למה שאפשר לכנות "אדם בוגר".

לחלק מכם זה יישמע קיטש, בנאלי או קלישאתי, אך אם נישיר מבט למציאות וננכח ברגע של כנות מול עצמינו, ונשאל: "כמה מאיתנו באמת עושים את זה?" או "כמה מאיתנו באמת מודעים למה שהולך לנו בגוף ובנפש ומה אנחנו רוצים במרבית שעות חיינו ביום ממוצע?", ייתכן שקרוב לוודאי שנשיב לעצמנו בשתיקה מובכת ונמהר להושיט את ידינו לשיטוט וגלילה משמימה וחסרת תועלת במסך הקטן של הפלאפון. 

וזה הרכיב ש"קנה" אותי ב"קשת שבפנים". "הקשת שבפנים" היא הצגה ששמה במרכז גישה פסיכו-חינוכית מעולם הפסיכולוגיה ההתפתחותית ומנגישה אותה לקהל הילדים הצעיר והתמים שחסר בידע של התמודדות בזמן מלחמה. מלחמה זה דבר מפחיד, לכולנו, אך בנפש שאינה מגובשת דיה ומצויה באין-בשלות, מלחמה יכולה להיות אפילו מקברית.

הילדה יהלי שבהצגה מוכיחה באמצעות טכניקות משלה כי אפשר ללמוד שמלחמה מזמנת אהבה, כעס ואפילו תקווה, ובכך "האמת" שלה נהיית אמת עמוקה, כזאת שמכילה כביכול רגשות סותרים שמצליחים להיחוות זה לצד זה.

"הקשת שבפנים" מראה לנו שאפשר ליצור יש מאין, להשתמש במה שנמצא מולנו ולהמציא את עצמינו מחדש. אצל יהלי, הדמות היחידה בהצגה כאמור, זה דרש לא מעט שאלות, התבוננות פנימית, אמוציות מתפרצות, אך גם לא מעט רגעים של אינטואיציה והפתעה. 

ההצגה, בתפאורה די דלה כסגנון תיאטרון הפרינג' והשוליים, משלבת אינטראקציה מאולתרת ובחלקה יזומה עם קהל הקטנטנים שנשאבים מהר מאוד לתוך עולמה ודמותה של יהלי, מה שרק מחזק ומחזיק את המיני-עלילה של ההצגה הזו.

''הקשת שבפנים'', משלבת אינטראקציה מאולתרת וחלקית יזומה עם הקהל (צילום: נעם מרום)
''הקשת שבפנים'', משלבת אינטראקציה מאולתרת וחלקית יזומה עם הקהל (צילום: נעם מרום)

המסקנות והתובנות של הדמות מגולמות דרך שירים מחורזים שהסיי החינוכי לא חף מהם, והתוצאה היא מיצג חביב, נעים, אמיתי ולא מתחנחן שמצליח להתעלות מעל הגדרות הז'אנר שלו, ולבעלי העין החדה והלב הפתוח, גם להחדיר את המסר המרכזי לקהל הבוגר יותר, במקרה הנ''ל להורים. 

"הקשת שבפנים" לא גרמה לי לצאת אחרת מההצגה, והיא כנראה גם לא תשנה יותר מדי בעולמי, אך היא היטיבה לפרק מילים, כמו "להרגיש", ורעיונות חוזרים ונשנים שלעיתים נס ליחם בלקסיקון העברי תחת כניסתם למכבסת המילים המשובשת והמשבשת של הרשתות החברתיות. ובתור אדם של מילים כתובות, זה בהחלט מספק עבורי.

ולאחרים שבינינו, הפסיכולוגיה העמוקה שחבויה ב"הקשת שבפנים" היא הזדמנות טובה להיזכר לשאול אתכם ואת ילדיכם את השאלות שלא שאלתם או לברר את הרגשות שהדחקתם ולא ביררתם, כמעין אפטר-חשבון נפש של יום כיפור. עכשיו, זה אולי הזמן הקריטי מתמיד.