ספרות זולה / 30 שנה אחרי צאתה, הקלאסיקה המודרנית של קוונטין טרנטינו רק משתבחת. אורסון וולס אמר פעם שלעשות סרט זה נס, ולעשות סרט טוב זה בלתי אפשרי, אז מה נגיד על “ספרות זולה"? זה סרט שיש בו 30 סרטים שונים, וכל אחד מהם טוב באותה מידה. מה זה טוב, מושלם. אתה צופה ואתה חושב, עוד מעט יגיע הרגע שלא התיישן טוב, מתישהו תבוא הנפילה, אבל טרנטינו יודע היטב איך לאזן בין אתנחתה קומית והתעלות רגשית, והסרט וגם מי שצופה בו, מרחף מעל העננים.
כל ליהוק, כל תצוגת משחק, כל בחירה מוזיקלית, כל ריקוד, כל סיפור, כל שורה בתסריט, כל תנועת מצלמה - הכל פה עובד, בהרמוניה מוחלטת, בהבנה אבסולוטית של שפת הקולנוע, בהבנה משותפת של כל המעורבים והמעורבות בעניין. איך זה יכול להיות? כנראה שיד האלוהים נחה על טרנטינו כשעשה את הסרט, אולי הוא קיבל מקדמה כי הבטיח לאל שיום אחד ישתקע בארץ הקודש.
שבעה בייבי / סרטה של אמה זליגמן יצא בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני הקורונה, הפך אותה לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה והפך את הסרט לתופעת תרבות. אצלנו הוא זכה להפצה סינמטקית קטנה ועכשיו זכה לחיים חדשים כשעלה לראשונה בנטפליקס - כי ככה זה פה, מה שלא בנטפליקס לא באמת קיים.
זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי.
האתר המצוין HeyAlma בחר בזמנו ב"שבעה בייבי" כסרט היהודי הטוב ביותר של שנת צאתו. בנימוקי הזכייה נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות “המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הווייב שלו", וגם כי הוא מציע את “הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית־אשכנזית", ובצד זאת גם “ייצוג קווירי מרענן וחיוני". אני משווה ומעלה: זה לא רק אחד הסרטים היהודיים־אמריקאיים הטובים של השנים האחרונות, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של דורנו; מלאכת מחשבת באורך 77 דקות בלבד שכל שנייה בה שווה זהב, והדקות האחרונות שלה מציגות את הדיאלוג הכי יפה שראינו לאחרונה בין אם ובתה. סרט שמגיע פעם בדור.
סיסו / רק לעיתים נדירות סרט פעולה תוצרת פינלנד זוכה לתהילה בינלאומית. זה קרה ל"סיסו", שבשנה שעברה זכה להפצה מסחרית רחבה באמריקה ונהנה מביקורות משתפכות. הוא לא הוקרן בארץ בשום מסגרת, אבל עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס. הלהיט המלחמתי הזה נקרא בשם מושג בפינית, שאין לו תרגום מדויק - משהו שהסרט חוזר עליו פעמיים. לפי ההסברים כאן ובגוגל, מדובר בכוח רצון יוצא דופן, שלא נשבר גם כשעומדים מולו כוחות חזקים בהרבה.
במקרה זה, ה"SISU" שייך למעין גרסה פינית של ג'ון רמבו, שנע ונד בלפלנד בסיומה של מלחמת העולם השנייה, ומוצא עצמו מול עשרות חיילים נאצים. הם חושבים שיכסחו אותו בקלות, אבל הוא מצליח לחסל אותם אחד־אחד בזכות התושייה והיצירתיות שלו. את הסרט ביים יאלמרי הלנדר, קולנוען פיני שכבר הספיק לביים את מותחן האקשן ההוליוודי “נשיא על הכוונת", וכאן חזר למולדתו כדי להוכיח שגם עם תקציב נמוך יחסית בסטנדרטים הוליוודיים, אפשר ליצור כמה סצינות אקשן לפנתיאון. “סיסו" הוא שיעור בניצול משאבים - כך מפיקים את המיטב מסרט עם גיבור בודד, שתקציבו הוא 6 מיליון יורו “בלבד".
הגיבור עצמו לא פוצה פה, אבל הנאצים מדברים ביניהם אנגלית. יש בסרט עוד כמה דברים מגוחכים, ולפעמים גם נראה שהוא נועד לפינים בלבד: גם בגלל ההתעקשות להדגיש בפנינו שוב ושוב שאי אפשר לתרגם את המושג “סיסו", אם כי נראה לי שגיבורים נטולי חת יש גם בשפות אחרות; וגם כי נדמה שהמטרה העיקרית כאן היא לפאר את הגבורה הפינית מול הנאצים, לרומם את המורל הלאומי ואולי גם לטעת באומה ביטחון שבעתיד יוכלו לעמוד כך מול פוטין.
ובכל זאת, הסרט שווה צפייה. הוא קצר יחסית, כשעה וחצי, ופעם בכמה דקות הורגים נאצים בדרכים שאפילו ב"ממזרים חסרי כבוד" לא חשבו עליהן. וזו אולי המעלה הכי גדולה של “סיסו": בימים כאלה, כיף לראות סרט שיש בו שחור ולבן - טובים ברורים ורעים מוחלטים, והטובים מכסחים לרעים את הצורה. אפילו כשזה קורה בלפלנד הקפואה, עדיין אפשר לראות בזה סוג של תרפיה.
חיזור גורלי / מה היה שובר הקופות הכי גדול ברחבי העולם ב־1987? לא “השוטר מבברלי הילס 2", לא “נשק קטלני", אלא דווקא “חיזור גורלי". ככה זה: באותם ימים עוד היה מקום בצמרת לדרמה לקהל בוגר, עם תכנים בוטים, מיניים ואלימים, ובלי אפקטים, הומור או ריבוי דמויות.
“חיזור גורלי" אם כך הוא אחד הלהיטים הגדולים של שלהי שנות ה־80. יותר מזה, הוא אחד הסרטים המייצגים של התקופה והסרט שברא את “המותחן היאפי" - תת־ז'אנר שבמסגרתו מתערערת ההרמוניה בחייהם של לבנים פריבילגים מהמעמד הבינוני ומעלה. במקרה זה, מדובר ביאפי בגילומו של מייקל דאגלס, שמסתבך בסטוץ עם אישה כפייתית בגילומה הבלתי נשכח של גלן קלוז. היא מסרבת להניח לו גם הרבה אחרי ההרפתקה החד־פעמית שלהם, ובסופו של דבר אפילו מבשלת את ארנב המחמד המשפחתי, באחת הסצינות הזכורות של האייטיז.
בצפייה מחודשת, “חיזור גורלי" מתגלה כסרט מורכב, שאפשר לקרוא אותו בצורות שונות. תוצר סקסיסטי המבזה את הדמות הנשית, מציג אותה באופן נלעג ונהנה לרמוס אותה - או שמא יצירה הנהנית להעניש את הגבר, המקבל עונש ראוי על כך שניצל מינית ואז עשה גוסטינג? מותחן אפל ואף מבהיל, או קומדיה שחורה, מוקצנת בכוונה וגרוטסקית? סרט שמרני המטיף לשימור ערכי המשפחה, או להיט חצוף וחתרני?
כך או כך, אם אתם צופים בסרט, קחו בסוף את הזמן להיכנס ליו־טיוב ולצפות בסיומת המקורית והפסיכית לחלוטין שלו, שהוחלפה בשל תגובות הקהל בהקרנות המבחן, כולל הסבר קצר מאת הבמאי אדריאן לין.
נהג מונית / אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הכי טובים שזמינים כעת בקטלוג של נטפליקס, או בכל מקום אחר. מבין כל שיתופי הפעולה של הבמאי מרטין סקורסזי והכוכב רוברט דה נירו, זה הגדול מכולם. “נהג מונית" יצא ב־1977 והוא סרט שמגדיר תקופה, את שנות ה־70 בארצות הברית, אבל הוא גם סרט שממשיך להשפיע עד היום. אין הרבה סרטים שעדיין מהדהדים כמוהו. “ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.
דה נירו מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות אייקוניות וציטוטים פולחניים.
הרבה שמות גדולים מעורבים בסרט, וכולם בשיאם כאן. לא רק סקורסזי ודה נירו, אלא גם התסריטאי פול שרדר, המלחין ברנרד הרמן והצלם מייקל צ'פמן. צפיתי ב"נהג מונית" שוב לפני כמה שנים, בעותק מחודש בקולנוע פריזאי, ונפעמתי מעוצמת החוויה. שבו על הספה, תלחצו פליי, כבו את הטלפונים, ותצטמררו גם אתם.
