"לא חשבתי שאגיע לגיל 90 ועדיין אעבוד", אומר גבי עמרני בתחילת פגישתנו. "עד גיל 85 עבדתי ברצף, ובשנים האחרונות אני עובד כמה שאני יכול, פה ושם, במגבלות של הגיל".
"זה שאני לא יכול לעבוד באותה תדירות לא עושה לי דיכאון, כי בשלב מסוים אדם אומר לעצמו שהוא נתן את כל כולו לעבודה, גם לעבודה המקצועית וגם לטיפוח המשפחה, שגם זו עבודה. אם יש תפקיד מדהים שאני מרגיש שמתאים לי – אני לא יכול לסרב לו. הגוף הוא ממזר גדול, הוא נותן כוח ואנרגיה לעשות את התפקיד. לפעמים מציעים לי תפקידים שאני פוסל, כי אני מרגיש שהם פחות מתאימים לי. עכשיו אני לא יכול לעשות תפקידים שדורשים ממני לעמוד הרבה או להתאמץ פיזית. קשה לי לקפץ על הבמה כמו בעבר, קשה לי להתעורר בבוקר".
איך אתה מרגיש?
"עד גיל 80 עוד הייתי עושה גננות בגינה הביתית, מרים אבנים. אבל כשאתה מתחיל עם הצרות של הבריאות, צרה רודפת צרה ואתה לא מרוצה ומבין שאתה צריך להתאקלם עם הגיל ושאי אפשר להגיע לגיל 90 בלי בעיות. עד לפני שלוש שנים הייתי יפה למהדרין. אז, במהלך חופשה ביוון נפלתי וקיבלתי מכה בראש מעציץ שהיה על המדרכה. הובהלתי לבית חולים ביוון, עשו לי תפרים וצילומים. החזירו אותי לארץ והמשכתי פה את הטיפולים. זה פגע בי לא רק פיזית אלא גם נפשית".
"אחר כך חטפתי דלקת ריאות חמורה ואושפזתי זמן מה בבית החולים. יצאתי מזה חלש. כשהחלמתי, חטפתי כאבי גב עד שנאלצתי להחמיץ, לראשונה, הצגות של 'אשכבה' ששיחקתי בתיאטרון הקאמרי. בקיצור, בגיל שלי כשאתה מתחיל טיפולים, אתה הופך לבן בית בקופת חולים. זה לא תענוג גדול כשיש בעיות בריאותיות, אבל בכל זאת בכל שנה נוספת שאני גונב – אני מבסוט".
"אז יש לי את ההרגשה של הגיל, זו המציאות ואומנם אני לא רץ כל בוקר את ריצת החרמון, אבל אני משתדל להפיק את המיטב. עכשיו אני רוצה ליהנות כמה שיותר מהחיים, לטייל עם האישה, לבלות, לנסוע, לראות עולם. אני מרגיש שעשיתי מספיק והמטרה העיקרית שלי היא להיות בריא. זה הכי חשוב".
עמרני, חתן פרס אופיר על מפעל חיים ומהשחקנים הוותיקים בישראל, שומר על פלפולי לשונו וחוש ההומור האופייני לו. הוא יושב בחצר ביתו המטופח ברמת גן. האווירה רגועה, פסטורלית כמעט. הוא אוחז בסיגר, שממנו לא נפרד. בדיוק לפני שנה, בחול המועד סוכות, נפגשנו בסוכתו, כמה עבר על כולנו מאז. "יש בי מועקה שקשה להיפטר ממנה", הוא אומר.
תפרט.
"חוויתי את כל המלחמות שהיו פה. במלחמת העצמאות ירו פגזים לכיוון הבתים שלנו בירושלים. לא רצתי למקלט כי לא היה מקלט. היו מלחמות שהשתתפתי בהן עם להקת הנח"ל ועם חבריי השחקנים".
"פתאום משהו השתבש לנו לגמרי. השינוי במדינה התחיל אחרי הקורונה, כשהפוליטיקה כבשה את מלוא תשומת הלב והובילה לפילוג. זה שובר לי את הלב. קשה ועצוב לראות את המדינה מתפוררת. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל משהו השתבש, וכרגע המצב במדינה בלתי נסבל, זה לא מתקבל על הדעת ולא אמור להיות ככה. בכל מדינה יש מריבות קטנות, חילוקי דעות, אבל כאן כל אחד רוצה לשחוט את השני, ואני מתכוון ליהודים מול יהודים. זה עושה אותי עצוב, מופנם, אין לי חשק אפילו לדבר עם חברים".
מה עבר עליך ב־7 באוקטובר?
"היה לי קשה מאוד, ראיתי את המראות הנוראיים בטלוויזיה. לשמוע על החטופים ועל החיילים שנהרגים זה קורע את הלב. מאז הפסקתי לראות חדשות, זה יותר מדי. עקבתי אחרי ההפגנות בהתחלה, זה היה מעניין. אחר כך אתה שואל את עצמך למה להפגין אם אף אחד לא שומע? אף אחד לא שם על המפגינים וזה כואב, במיוחד כשמדובר בחיי אדם. אתה חושב אולי יש משהו אחר לעשות, אבל חוץ ממהפכה אין מה לעשות, וזה מדכא אותי".
אני מבין שאתה לא אופטימי לגבי המצב של המדינה.
"קשה לי להגיד לך. אני מקווה שיהיה טוב, שכל החטופים יחזרו הביתה, שכל הבבל"ת הפנימי במדינה ייפסק. כדי שיהיה טוב במדינה אנחנו צריכים להפסיק את המריבות בינינו ולא לתת לשיקולים פוליטיים להפריד בינינו. צריך להתמקד במי יהיה טוב לממשלה, ולא במי רע לממשלה".
אחד מהחבר'ה
הקריירה הענפה שלו מתפרשת על פני יותר מ־70 שנה. "אני לא אדם נוסטלגי", הוא אומר. "אני לא מרבה להתרפק על העבר ולהיזכר במה שהיה. ההווה והעתיד הם הכי חשובים לי ולמשפחה שלי".
ובכל זאת, אנחנו נישאים על גלי הזיכרונות אל שכונת נחלאות בירושלים, שם נולד באוקטובר 1934. "הייתה לי ילדות נהדרת", הוא אומר. "גדלתי בשכונה שהייתה 'מעורב ירושלמי', היו בה משפחות מכל העדות. קיבוץ גלויות של ממש. כילד התפללתי בבית כנסת של יוצאי חלב ואיראן, ולמדתי בבית ספר אליאנס, שכלל תלמידים אמידים וגם עניים, דבר שגרם לי להרגיש שווה בין כולם".
"לא היינו בית עשיר, וכדי לצאת לפעולות בתנועת הנוער, אחיותיי היו מלוות לי את החולצות שלהן כדי שאיראה נקי ומסודר. כילד שלא בא ממשפחה עשירה, פתאום מצאתי את עצמי מבלה בבית של חברים מהתנועה שיש להם בבית טלפון, מה שנחשב מותרות אז. עם כל זה הצלחתי להשתלב ולהתאקלם. כדי להסתדר בתוך הבדלי התרבויות האלה היה צריך להיות אומן, ולכן אני הייתי המצחיקן של החבורה".
כלומר השתמשת בהומור כדרך להשתלב בחברה?
"ההומור היה גם כלי הישרדותי, כלי להתאקלמות עבורי. הוא עזר לי להסתדר עם כל מה שיש ועם כל מה שאין. מספרים עליי שכבר בגן הילדים הגננות היו מבקשות ממני להצחיק, ובטיולים בתנועה הייתי מצחיק את כולם והיה לי קל להתבלט. אחד החברים הכי טובים שלי מאז ולאורך כל חייו היה חיים בנאי ז"ל. היינו ממש ידידי נפש, ולימים גם שיחקנו יחד בסרטים".
בגיל 15 הצטרף לגרעין של השומר הצעיר, ועבר איתו לקיבוץ בית אלפא. לאחר הגיוס לצבא, כלוחם קרבי בנח"ל, הוצב יחד עם הגרעין בקיבוץ דן. "מפקד הנח"ל רצה לקבץ כמה חיילים מוכשרים מכל מחנות הנח"ל ולהעביר אותם קורס שירה, כלומר ללמד אותם שירים ישראליים שנשכחו", הוא מספר.
"היות שהייתי מצחיקן ותיאטרלי, שלחו אותי לקורס. למדנו את השירים האלה באיזה מחנה בבאר שבע, ואחרי שבועיים היינו צריכים להפיץ אותם במחנות שלנו. זה היה רעיון מדהים. בערב סיום הקורס, מול מפקדי החיל, קיימנו מופע מאולתר. כל אחד עלה להצחיק ולספר בדיחות. באמצע הערב נכנס מפקד הנח"ל משה נצר, אז הפסקנו את המופע כי לא הייתה לנו תוכנית מסודרת, זו סתם הייתה חלטורה ספונטנית".
"המפקד ואנשיו ביקשו שנמשיך את המופע, ובדיעבד התברר שהם באו לצוד כישרונות. כמה ימים אחרי אותו ערב קיבלתי זימון למבחנים ללהקת הנח"ל. לא היו לי אז תוכניות להיות שחקן, זמר או בדרן, ולכן התלבטתי אם ללכת לבחינות או להישאר עם הגרעין שלי. בסוף החבר'ה של הגרעין שכנעו אותי ללכת. הבמאי דוד ברגמן, מפקד להקת הנח"ל, בחן אותי – וקיבל אותי ללהקה, וב־1954 כבר הייתי חלק ממנה".
עמרני הצטרף למחזור השני של הלהקה והשתתף בשלוש תוכניותיה ("העיקר שנפגשים", "שמור על הגבול" ו"בין מגל וחרב"), לצד בני מחזורו, בהם חיים טופול, אורי זוהר, אברהם הפנר, נחמה הנדל, שושיק שני ועליזה קאשי. "כשהגעתי ללהקה, הבנתי שהפוטנציאל שלי כשחקן וכבדרן התפתח, אבל זה לא גרם לי להחליט שאני רוצה להיות שחקן", הוא אומר. "המעבר מלוחם לחבר בלהקה היה מוזר, אבל התאקלמתי מהר".
בשנתו הראשונה בלהקה שר עמרני כסולן את אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה בכל הזמנים – "הוא לא ידע את שמה", מאת חיים חפר וסשה ארגוב, שלימים זכה לגרסאות כיסוי למכביר. "למרות שהיינו מגובשים כלהקה, הייתה מלחמה בין הזמרים על השירים", הוא מודה. "אני לא הייתי שותף למלחמות האלה, כי הגעתי ללהקה על תקן שחקן ולא הייתי זמר גדול, אבל הסולו הזה זכור עד היום מהלהקה, ואני שמח ומברך על כך. אני מתגעגע כל כך לחיים ולגליה טופול, לאורי זוהר, לנחמה הנדל ולכל החברים שלי מאז".
סטריאוטיפ של חלטוריסט
עם שחרורו מהלהקה הצבאית עבר עמרני לקיבוץ יקום, והתחיל לעבוד עם להקת הקיבוץ הארצי. "מימשתי את הבטחתי לחזור לקיבוץ", הוא אומר. "המטרה של הקיבוץ הייתה להדביק אותי לשם בכל דרך כדי שלא אעזוב. היות שהייתי בכושר טוב, הם רצו לשלוח אותי לקורס מדריכי כושר בווינגייט, שנמצא קרוב לקיבוץ. היו גם ניסיונות להכניס אותי ללהקת הקיבוץ הארצי, כדי שאתן מכישרונותיי, אבל זה לא ארך זמן רב כי בדיוק חבריי מלהקת הנח"ל חיים טופול, אורי זוהר ואליהו ברקאי ז"ל באו לקיבוץ כדי לקחת אותי לחלטורות".
"ככה אחרי שהייתי מסיים את העבודה בקיבוץ, הייתי מחלטר בהופעות בתל אביב. ניצלתי כל שקל מההכנסות שלי מהחלטורות האלה. לא נתתי את הכסף לקיבוץ והשתמשתי בו כדי לממן לימודי פיתוח קול בתל אביב. כך התחלתי לעצב את עצמי לאט".
עם עזיבתו את הקיבוץ לטובת שכונת כרם התימנים בתל אביב, הצטרף בעידוד חבריו הוותיקים מהלהקה הצבאית ללהקת "בצל ירוק". הלהקה פעלה בשנים 1957־1960 ונחשבה לאחת מלהקות הבידור והזמר המפורסמות. "בעקבות הפרסום נוצרו לי קשרים טובים בתעשיית הבידור, ובשנת 1962 קשרים אלו עזרו לי לצאת ללימודי משחק בניו יורק בסטודיו למשחק ולדרמה של הרברט ברגהוף ואוטה האגן", הוא מספר. "באותן שנים כבר היה ברור לי שאני רוצה לעסוק במשחק כמקצוע עיקרי, הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי".
עם שובו ארצה בשנת 1966 השתלב מיד בתיאטרון, כשלאורך השנים שיחק בעשרות תפקידים מגוונים, הן דרמטיים והן קומיים, בתיאטראות רבים. לדבריו, התפקיד שבנה אותו היה בהצגה "אמי הגנרלית" ב־1970. "זה היה השלאגר העצום הראשון שלי בתיאטרון שנפל עליי משמיים", הוא אומר. "כיכבתי בו לצד חברתי הטובה גאולה נוני המנוחה, שבכל פעם שאני מזכיר או שומע את שמה אני דומע מגעגועים. גאולה הייתה ממש משפחה עבורי. היא דאגה לכל פיפס שקרה לי, ואני דאגתי לכל פיפס שקורה אצלה. כשהיא נפטרה היה לי קשה מאוד".
בין ההפקות הבולטות שבהן השתתף היו גם "עקידה", "אשכבה", "הבכיינים", "הזונה מאוהיו" ו"יש לי כנרת", תפקיד שעליו זכה בשנת 2000 בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית שחקן השנה. "אף פעם לא רציתי שיתייגו אותי לתפקיד מסוים, לסטריאוטיפ מסוים בתיאטרון", הוא אומר.
"תמיד הייתי בררן בתפקידים שבחרתי ולא הייתי מוכן לשחק כל תפקיד שמציעים לי. לא רציתי שמישהו יחשוב שאני יודע לשחק רק את הדמות של המזרחי. רציתי שיידעו שאני מסוגל לשחק תפקידים שונים. זה משהו שתמיד דגלתי בו, החל מההצגה הראשונה שבה שיחקתי ועד היום".
אחד הבמאים שעימם עבדת המון היה חנוך לוין המנוח. ספר על עבודתכם המשותפת.
"אוי, לשחק במחזות שלו היה פסגה עבורי. העבודה עם חנוך הייתה יוצאת דופן. בניגוד לבמאים אחרים שעובדים מהר, העבודה אצל חנוך הייתה הרבה יותר איטית, רגועה, נינוחה ומעמיקה. היה חשוב לו למצוא את הדיוק הכי טוב ונכון לדמות ולתפקידים. חנוך נתן לנו את היד ואת החופש, וזה היה הדבר הכי מדהים. מבחינתו לא היו תפקידים ראשיים יותר או פחות, הוא דאג שאף אחד לא ירגיש פחות שווה. זו הייתה אחת הגדולות שלו.
"בימיו האחרונים, כשהוא שכב בבית החולים, עבדנו יחד על המחזה שלו 'הבכיינים'. עשינו חזרות על מיטת חוליו, ובסיום כל חזרה היינו יוצאים מהחדר ומתפרקים בבכי. זו הייתה פרידה כואבת".
הצגה נוספת שעמרני רואה בה אחת מבין פסגות הקריירה שלו בתיאטרון היא "הנהג של מיס דייזי", שהועלתה בתיאטרון בית ליסין ב־1990, שבה גילם את הנהג הוק קולברן: "מנהלת בית ליסין דאז עדה בן־נחום פגשה אותי באחת המסיבות של האומנים ואמרה לי: 'יש לי בשבילך מחזה מצוין שאני רוצה להעלות בעוד שנה', אמרתי לה: 'מותק, הרבה פעמים הבטיחו לי את זה, ובסוף זה לא קורה, לא רק עוד שנה אלא גם לא אחרי 40 שנה'".
"חלפה שנה והיא קיימה את הבטחתה והציעה לי את התפקיד של הנהג של מיס דייזי. ואני לא הכרתי לפני כן את הסרט הידוע או את ההצגה. סביב החלטתה של עדה ללהק אותי לתפקיד הנהג היא חטפה המון ריקושטים לא טובים. טענו שהתפקיד הזה לא בשבילי ושאני, זה שמשחק בסרטי בורקס, לא מתאים. עדה התעקשה ואמרה 'גבי עמרני יגלם את התפקיד הזה'. למרות הקשיים ההצגה עלתה. שיחקתי עם אורנה פורת הנהדרת, שהייתה מדהימה, וזה היה להיט היסטרי. היו מקרים נוספים שבהם הדביקו לי סטריאוטיפ של חלטוריסט בגלל הסרטים שבהם כיכבתי ולא ראו בי חלק מגווארדיית אנשי התיאטרון, אבל אני לא יכול להתלונן, שיחקתי בלמעלה מ־50 הצגות".
מהו קיפוח
לצד תפקידיו הבלתי נשכחים בתיאטרון, עמרני הגיע לכל בית בישראל דרך הסרטים והסדרות שבהם כיכב. הסרט הראשון שבו השתתף היה "פורטונה" ומאז הרשימה כה ארוכה שקשה להרחיב עליה בין דפים אלו, וכוללת בין היתר את "משפחת צנעני", "השוטר אזולאי", "סלומוניקו", "לופו בניו יורק", "הצילו את המציל", "מבצע יונתן", "מלך ליום אחד" ו"שגעון של אבא".
"הרבה שנים צחקו על הסרטים שאני וחבריי עשינו, והיה מאוד קל לפתוח את הפה ולהגיד על מה שמכונה 'סרטי בורקס' שזו לא איכות", הוא אומר. "תמיד אמרו שהסרטים האלה פוגעים בבני עדות המזרח, שהם מציגים את המזרחיים באור נחות ונלעג, אבל לא חשבנו על הדברים האלה בכלל. לא גדלנו על סרטים ישראליים, אנחנו התחלנו את זה. התחלתי את הקריירה בסרטים כמו 'הפריצה הגדולה', 'המטרה טיראן' ו'מבצע יונתן', שבהם גילמתי לוחם. אף אחד לא חשב עליי אז כשחקן מזרחי".
"עשיתי המון סרטים שלא שייכים לשום דבר שיש בו אלמנט 'מזרחי', ועדיין אנשים צמודים לסטיגמה הזאת. אלו היו סרטים עממיים, זה לא קולנוע צרפתי. עשו פה סרטים על תל אביב, ירושלים, על השווקים והשכונות. הקהל היה צמא לראות את הסרטים האלה, להכיר את הרחוב. גם היום הקהל אוהב את זה. אחר כך, לאט־לאט ניסו לעשות סרטים יותר מודרניים ופחות עממיים, והקהל הרים גבה ולא הרגיש שזה הוא. בסוף היוצרים והבמאים מצאו את האיזון הנכון בין העממי למודרני ובנו את הקולנוע הישראלי".
אז לא הרגשת קיפוח לאורך הקריירה?
"היו מקרים שעצבנו אותי, כמו למשל מקרים שבהם העדיפו הבמאים לבחור איש בהיר או גבוה יותר. הייתה לעיתים תחושה של אפליה, אבל ידעתי שזה לא על רקע אישי. זכיתי להופיע במגוון גדול של הצגות, סרטים וסדרות מסוגים שונים".
עשית הרבה סרטים, אבל לא היו לך הרבה תפקידים ראשיים.
"היו לי תפקידים משניים בולטים, ודאגתי לעשות את התפקידים בצורה שתבלוט. עבדתי עם במאים מדהימים שהיו מורי דרך עבורי כמו אפרים קישון, מנחם גולן, בעז דוידזון ואורי זוהר. זו הייתה תקופה נהדרת ועשיתי הרבה סרטים שזכו להצלחה רבה. בשלב מסוים הסרטים גם התחילו לבוא על חשבון התיאטרון".
"במשך תקופה ארוכה עשיתי את שני הדברים במקביל. זה היה קשה, אבל הייתי צעיר, חזק ועם הרבה דרישות מעצמי, אז עשיתי את זה. עד היום אני מוזמן להקרנות של סרטים ישנים שלי וזה מרגש אותי. לאחרונה הוזמנתי לסינמטק להקרנת הסרט 'זהר', שבו גילמתי את דמותו של אשר ראובני, אמרגנו של זהר ארגוב".
מה התגובות שאתה מקבל מאנשים ברחוב?
"יש המון תגובות מדהימות עם המון אהבה והערכה. זה לפעמים מביך אותי קצת, אבל כנראה ששנות העשייה לא נתקלו בלב אטום וזו פשוט ברכה. אני לא צופה בסרטים שלי, אבל אני מקבל את הפידבק של הקהל, וזה מה שחשוב בעיניי".
למה אתה לא צופה בסרטיך?
"כי אני פרפקציוניסט ויש לי כל הזמן ביקורת כלפי עצמי וזה יוצר לי מצב רוח, אז בשביל מה? אני לא זוכר סרטים שעשיתי לפני 20־30 שנה. המזל הוא שהקהל מזכיר לי את הסרטים, וזו זכות גדולה עבורי".
עדיין מציעים לך תפקידים?
"אני מקבל תסריטים של סטודנטים והצעות לתפקידים בתיאטרון. אני בוחן כל הצעה לעומקה ומחכה להצעה שתעשה לי את זה".
מה דעתך על הדור הצעיר של תעשיית הקולנוע?
"קודם כל יש כישרונות מדהימים, אבל הצעירים מדברים מהר מדי בשבילי עד כדי כך שאני לא מצליח להבין את מה שהם אומרים. יש להם גם שפה אחרת, זה לא הדור שלנו. אנחנו הלכנו לבתי ספר למשחק ועברנו דרך ארוכה ומפרכת. אף אחד לא התחיל לשחק לפני גיל 22. היום זה כל כך פשוט: אם אתה טוב למצלמה - אתה מתקבל. לא בודקים תמיד את השחקן במובנים של כישרונות ויכולת. ברור שיש שחקנים שהם כישרונות גדולים אבל יש גם שלא".
הדור הבא
בזמן שאנחנו יושבים ומשוחחים, ורדה מגיעה. היא בת זוגו ב־50 השנים האחרונות, אבל הם מתנהגים כמו זוג צעיר. היא מנשקת אותו, מביאה לו מים, בודקת שהוא בסדר. הוא מרעיף עליה שבחים ומחמאות.
יש להם שלוש בנות ולו יש בת נוספת מהנישואים הראשונים. מבין הארבע, רק אחת הלכה בעקבותיו. מעיין עמרני, בת 40, שיחקה בתיאטרון בית ליסין ומופיעה בסרט חדש, "לא יום ולא לילה". "מעיין היא היחידה שהלכה עם 'ראש בקיר' להיות שחקנית", הוא אומר בגאווה. "מגיל צעיר היא רצתה להיות שחקנית, וכבר כילדה וכנערה היא הייתה מצחיקנית. הצעתי לה ללמוד משחק בחו"ל, אבל היא התעקשה ללמוד בישראל. היא כישרון מדהים ואני מחכה, כמו שהיא מחכה, לפריצה הגדולה ואני משוכנע שהיא תבוא".
איזה חלום עוד אתה רוצה להגשים?
"יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להגשים ואחד מהם זה לגלם בהצגה את גבי המתבגר, גבי העכשווי, עם קאסט שיביא את סיפורי לתיאטרון".
מה אפשר לאחל לך ליום הולדתך?
"הכי חשוב בריאות, כי זה גם מה שיכול לאפשר לי להמשיך לשחק ולעבוד".