מה עדיף: הערצת ההמונים או הערכת אחד הבמאים הגדולים והחכמים בדורנו? טוד פיליפס, במאי “ג'וקר: טירוף בשניים", ייאלץ להסתפק באופציה השנייה. סרטו התגלה כקטסטרופה קופתית היסטרית והיסטורית, כזו שגם עוד כמה עשורים תככב ברשימת הכישלונות ההוליוודיים בכל הזמנים. כמו המצביעים של האריס, גם הקהל שלו הצביע ברגליים. אך הפעם יש נחמה: קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו הילל את הסרט.
בריאיון לפודקאסט, טרנטינו השתפך על ההמשכון הזה ואמר כי אהב בטירוף את הסרט, שסחף אותו והצחיק אותו לאללה. הוא גם הוסיף כי צפה בו באולם איימקס בסינמה סיטי ראשון לציון, שהיה כמובן ריק לחלוטין. שונאי ישראל, לכו לנגב את הדמעות בכאפייה של ג'יל סטיין - טרנטינו בכבודו ובעצמו מכיר בקיומנו, חי בקרבנו ואפילו אוכל איתנו פופקורן.
וטרנטינו, כרגיל, גם יודע על מה הוא מדבר: “ג'וקר: טירוף בשניים" הוא אכן סרט מטורף, שההיסטוריה תשפוט לטובה. הוא עדיין זמין אצלנו באולמות, אם כי לא לעוד הרבה זמן, אז אתם יודעים מה לעשות.
תזכורת: הפרק הקודם בסדרת הסרטים תיאר את האירועים המוכרים לנו מלהיטי באטמן למיניהם, אבל הפעם מנקודת מבטו של הג'וקר. הוא ניסה להסביר כיצד התעצבה אישיותו של אחד הארכי־נבלים המפורסמים בתרבות הפופולרית.
וכך, התגלה כי הג'וקר הוא האלטר־אגו של סטנדאפיסט כושל בשם ארתור פאלק, שהוא אחד מהקורבנות הרבים של המשבר החברתי והכלכלי בגותהאם - עיר שלא ברור איפה ומתי היא נמצאת, אבל ניכר שהיא מתבססת באופן מובהק על ניו יורק של שנות ה־70 ומרפררת גם לאמריקה הרקובה של ימינו.
בסרט הראשון פאלק הפך את הג'וקר לסמל של מרד ואנרכיה שסחף אחריו את ההמונים. המחאה שלו נגד האליטות שהרסו את החיים שלו ושכמותו התפוצצה בסדרת רציחות, כולל בשידור חי של מנחה תוכנית הלילה האהובה עליו. הפרק הקודם הסתיים כשהוא בדרכו למוסד סגור כלשהו.
עלילת “ג'וקר: טירוף בשניים" מתחילה כשהוא במוסד הזה. זהו בית חולים פסיכיאטרי לפושעים שהשפיות שלהם בספק, והוא ממתין למשפט שיכריע אם יישאר במקום או יעבור לכלא. חואקין פיניקס כמובן שוב מגלם את הגיבור, והבמאי טוד פיליפס שוב מאחורי המצלמה, ואז קורים שני דברים - האחד מהם לא צפוי.
הצפוי יותר הוא שפאלק עומד למשפט, בזמן שחסידיו קוראים לשחרורו. כך שכמו קודמו, גם הסרט הזה הוא שילוב של מותחן פוליטי ודרמה פסיכולוגית, רק שהפעם כבונוס הוא גם מתגלה כדרמת בית משפט.
אלא שלכל זה מתווספת עוד שכבה, מפתיעה הרבה יותר. במוסד הפסיכיאטרי פוגש גיבורנו גיבורת תרבות נוספת - הארלי קווין, בגילומה של ליידי גאגא. היא אוהבת לשיר ומעוררת בו את הרצון לעשות זאת גם כן, ובין השניים מתפתח סיפור אהבה שבא לידי ביטוי בזמרה.
וכך, באופן חסר תקדים יחסית למחוזות שבהם הוא פועל, “ג'וקר: טירוף בשניים" מתגלה גם כמיוזיקל, השזור בחידושים לקלאסיקות כמו “Ne me quitte pas" של ז'אק ברל. שמענו כבר אלפי ביצועים לקלאסיקה הזאת, אבל ביצוע כמו שיש פה - עדיין לא. הנאמברים כאן מלאכותיים גם יחסית לז'אנר, והזויים במכוון כדי להביא ליד ביטוי את התודעה המעורערת של הגיבור.
גם אם התסריט הפעם קוהרנטי פחות, עבודת הבימוי של פיליפס שוב מפעימה. כמו בסרט הקודם, גם הפעם הוא משלב פעולה עם הצלם לורנס שר, שכמוהו החל את דרכו בקומדיות כמו “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ומאז עבר לצד האפל.
בדומה לפרק הראשון, הם מתבססים על קלאסיקות מודרניות משנות ה־70 וה־80 אך בוראים אותן מחדש באמצעות טכנולוגיות צילום מתקדמות. התוצאה היא רצף של רגעים קולנועיים פשוט מרהיבים, שפיניקס מביא להם ניחוח של טירוף המצדיק את שם הסרט.
איך אלון מזרחי אמר פעם? אין לו מה להוכיח, והוא הוכיח את זה על המגרש. לפיניקס אין מה להוכיח - ברור שהוא אחד השחקנים האמריקאים הגדולים בימינו, אבל בסרט הזה הוא מציג טור דה פורס נוסף שמנציח את מעמדו הרם. נראה שהשחקן צם לצורך התפקיד כאילו כל יום הוא יום הכיפורים. הוא נראה כמו שלד, אבל בתצוגה שלו יש עוצמה מחשמלת רבה.
לאט־לאט הכוחות של עבודת הבימוי ושל תצוגת המשחק משתלבים ומצטברים ומביאים את הסרט לשיא רגשי. “ג'וקר: טירוף בשניים" אומנם מדשדש ברובו, אבל בשלב מסוים הוא שוב מתעורר לחיים והולך ומשתפר לקראת קליימקס אדיר.
הסיומת של ההמשכון הזה טובה לא פחות ואולי אפילו עוד יותר מזו של הפרק הקודם. בלי לנדב מידע חלילה, נגיד שהיא עוסקת בטרור של קבוצות רדיקליות בצורה מטלטלת וטריגרית. זה רגע חזק, המותיר רושם ניכר, והוא מלווה בסצינה מהממת לא פחות. טרנטינו צדק - חד־משמעית. אז מה אם הקהל לא אהב את הסרט? הקהל גם הצביע טראמפ.