סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה יולנד זאוברמן, ״היפהפייה מעזה״, מספק הצצה מרתקת וכואבת כאחד לפצעים פתוחים שנמצאים ממש כאן, ברחובות תל אביב.
במהלך צילומי סרטה הקודם, זאוברמן פגשה בצעירה שסיפרה לה שנמלטה מרצועת עזה לאחר איומים ברצח, בגלל היותה טרנסג׳נדרית - והגיעה לתל אביב כדי לחיות בשלווה עם מי שהיא. שנים לאחר מכן, זאוברמן עשתה את דרכה לארץ גם היא, במטרה למצוא את אותה צעירה. במקרה, היא פגשה בעוד סיפורים, כואבים לא פחות, של נשים טרנסג׳נדריות פלסטינאיות שרק רוצות לממש את זהותן ולמצוא בית בגופן.
כך ״היפהפייה מעזה״ מפגיש אותנו, הצופים והצופות, עם אותן נשים, והוא עושה זאת באופן אינטילגנטי ורגיש מנקודת מבט מלאת חמלה ואמפתיה שלרגע לא נותנת לנו כצופים להסתכל עליהן ממבט מרוחק, קר או שיפוטי.
היצירה מצליחה לספר את סיפורן ברגישות רבה, וכך נרקמת מערכת יחסים בין כל מתועדת שמוסרת את סיפורה באמון מלא, ובין זו שאוחזת במצלמה. הדבר מזכיר במקצת את היחס האנושי שהצליחה לבטא בסרטיה הבמאית האגדית אנייס ורדה כשלמדה בסקרנות את הסובייקטים המתועדים ביצירותיה.
זאת ועוד, למרות הרגישות בה מתאפיין הסרט, הוא גם לא מפחד להישיר מבט לחלקים הפחות ״פוטוגניים״ של הרחובות המנוקרים, המלוכלכים והאלימים של העיר. השפה הוויזואלית מרבה להשתמש בצילומי תקריב על פניהן של המתועדות, בחירה אסתטית שיוצרת תחושה של קרבה אליהן אך באותה נשימה גם מספקת חוויה של חוסר תפיסה מרחבית.
הגישה הזו מבטאת במובן מסוים את המסע העיקש אחר הזהות, כשהמרחב הסובלני והבטוח נעדר מהתמונה. אך ברגעים בהם הוא נחשף בסרט, אנו עדות ועדים לרחובות המטונפים של העיר שמעוררים תחושה של חוסר ביטחון ומתח, כי בכל רגע אותן נשים עומדות בפני סכנה ממשית. כך, הסרט מספק מבט לא מכובס ולא מיופה על הסיטואציות המורכבות בהן נמצאות כל אחת מהמתועדות.
בדרך הזו, ניכרת החשיבה הקולנועית החכמה שהובילה את יצירת השפה הוויזואלית של הסרט, וכאמור, היא עושה זאת באופן שמהדהד את התחושה המצמררת של חוסר השייכות של אותן גיבורות שנדחקו לשוליים בעל כורחן, והן כלואות בשלב ביניים קשה בו הן נמצאות לא שם, וגם לא פה.
אחת מהמתועדות היא השחקנית והדוגמנית תאלין אבו חנא (״קריוקי״, ״האח הגדול״, ״גולדסטריות״), והיא מלווה את הבמאית בחיפוש אחר הטרנסג׳נדרית שנמלטה מעזה. ברגעים בהם מופיעה אבו חנא, אנחנו נחשפות לדמות יפיפייה ומלאת שמחת חיים שסיפורה האישי טומן צלקות שאותן היא חושפת אל מול המצלמה.
אבל, מלבד העצבות הגדולה שמתעוררת בעקבות סיפוריה הקשים שנחשפים, דמותה מביאה עמה המון תקווה ואופטימיות לשאר המתועדות שמסתובבות ברחובות. כך הסרט לא רק מציג רק את הסוגיה שעליה לא מדברים, אלא גם מביא נקודת אור מסוימת שמצליחה לספק בחינה נוספת על התופעה הקשה שאליה נחשפנו.
לסיכום, ״היפהפייה מעזה״ הוא סרט מעניין ואנושי שמעניק קול לאותן נשים שהושתקו במקום הולדתן ונדחקו לשוליי החברה בעל כורחן. אני ממליצה על צפייה.