אחת מהעצרות למען החטופים בוצע “לו יהי" של נעמי שמר, אחד מסמלי מלחמת יום הכיפורים, על ידי שייקה לוי, שביצע את השיר במקור עם חבריו בשלישיית "הגשש החיוור", ישראל פוליאקוב ז"ל וגברי בנאי. “אני לא איש של הפגנות ושל עצרות, אבל כשקראו לי לשיר שם את ‘לו יהי’, הרגשתי שזה לפחות מה שאני יכול לעשות לטובת העניין", מספר לוי.
“כמו כולם, אני לא מאמין שהחטופים עדיין שם, כל כך הרבה זמן. אי אפשר לעבור על זה בשתיקה, מה גם שלא נראה שנעשה די כדי להחזיר אותם, שזה דבר איום ונורא, ממש בלתי נסבל".
הזיכרונות של “לו יהי" לוקחים את לוי בן ה־84 51 שנה לאחור. “אנחנו, הגשש, היינו בהופעות בצפון בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כשנקראנו לבוא מיד למרכז", הוא נזכר. “אמרו לנו ‘יש שיר חדש של נעמי שמר, שצריך להקליט בדחיפות’. באנו, הקלטנו וחזרנו להופעות".
זה נכון שאמרת שהופעות מלחיצות ומרגשות אותך?
“כן, מאוד".
עדיין? עם כל הניסיון שצברת?
“בהחלט. בהופעות של הגשש, אל תשאל כמה התרגשתי לפני שעלינו לבמה. והיום – הרבה יותר".
לא רואים עליך.
“נכון, גם אם אני נראה כזה בריון, אני מאוד רגשן".
“’גבעת חלפון’ היה בסדר"
בקרוב צפויה לגשש בדימוס התרגשות נוספת, מיוחדת. ביום שלישי הבא, 26 לחודש, הוא יתכבד בקבלת פרס מפעל חיים מטעם פסטיבל הסרטים הישראלי שייערך בלוס אנג’לס בפעם ה־36. לוי (“אני הרבה יותר איש של במות מאשר של קולנוע") הופיע עד כה ב־15 סרטים, רובם ככולם לצד שותפיו מ"הגשש". “אולי יכלו להיות לי יותר סרטים, אבל לא פנו אליי", הוא מעיר.
ב"סיניה", סרט על ילדה בדואית שהתגלתה בסיני, רשם לוי בן ה־23, בשנת 1962, את הופעתו הקולנועית הראשונה. “לאחר שהשתתפתי בסרטי פרסומת שהוא ביים, הבמאי אילן אלדד שיתף אותי בסרט ‘סיניה’ בתפקיד של טייס מצרי", הוא מספר. “המעניין הוא שמי שגילם מולי את דמותו של הטייס הישראלי היה יפתח ספקטור, טייס חיל האוויר על אמת, שהיה בן כיתתי בגבעת ברנר".
אתה זוכר מי הופיע בסרט בדמותו של עזיז, ילד בדואי בסיני?
“62 שנה, לך תזכור".
אהוד בנאי.
“אהוד בנאי היה שם הילד? איזה יופי, איזה יופי. לא זכרתי".
כעבור שנתיים גילם לוי את דמותו של שמעון שבתי, בכור בניו של סאלח, בסרטו המצליח ביותר של אפרים קישון. “אני זוכר את קישון כמי שהיה בן אדם מיוחד במינו", הוא מספר. “קפדן בצורה לא רגילה, חכם ודייקן, ממש איש כלבבי. וטופול, שבמציאות היה מבוגר ממני רק בארבע שנים? הוא שיחק את אבא שלי והיה מאוד חביב אליי".
שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שהגששים הופיעו ב"פורטונה", סרטו של מנחם גולן, ושיחקו עברייני צעצוע ב"ארבינקא", סרט נוסף מבית היוצר של קישון, הגיע תורו של הבמאי אורי זוהר, שתוך פחות מחמש שנים ביים את שייקה ושני עמיתיו בארבעה סרטים: “מוישה ונטילטור", “השכונה שלנו", “כל ממזר מלך" ו"התרוממות". “’התרוממות’ היה עוד השתוללות של אורי", לוי מעיד. “כאן הוא ניסה ללכת בעקבות הבמאי הצרפתי טריפו, והסרט יצא כל כך גרוע, שלא אפשרנו את ההקרנה שלו בפסטיבל בפריז. ‘סרט כזה, מקומו בכספת’, אמרנו".
השתוללות אחרת חוו לוי ושני חבריו ב"גבעת חלפון אינה עונה", סרט הלהיט של אסי דיין, שבו בא לביטוי כישרונם הקומי. במפתיע, לוי אינו יוצא מגדרו כשהוא מתייחס לסרט הזה. “בוא, נגיד ש’גבעת חלפון’ היה בסדר והצליח", הוא מציע, “אבל זה לא סוד שבארץ נעשו סרטים יותר טובים".
אם יקראו לך לצילומי סרט המשך, תתייצב?
“אני לא יודע, בפרט שפולי איננו". ועדיין, הזיכרונות של לוי מצילומי הסרט נעימים: “היה חם בדיונות של ראשון, שבהן מיקמו את סיני, אבל נהנינו מהחברותא הנהדרת שנוצרה. העיקר שהיה שם שמח, כמו ב’שלאגר’, הסרט הבא של אסי. אגב, אני הייתי זה שהציע לקחת את עפרה חזה לתפקיד הנשי הראשי. אני בטוח שאף אחד לא הצטער על זה".
הסרט הבא היה “הקרב על הוועד", שבוים על ידי אבי כהן, ידיד של לוי. התסריט היה שוב של אסי דיין. “מה שרואים בסרט הזה, אמיתי", לוי מגלה, “לאחר שהייתי הרבה זמן ראש הוועד בבניין שבו אורנה ואני גרנו".
“הקרב על הוועד", שצולם ב־86’, היה האחרון בקריירה הקולנועית של לוי, מלבד גיחה ב־2012 ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין. ברזומה של לוי מופיע גם מחזמר אחד, “גברתי הנאווה". כשהמפיק משה יוסף הציע לו את תפקיד אלפרד דוליטל מול מירה עווד, שכיכבה כלייזה דוליטל, לוי לא התלבט והעניק לקהל הופעה בלתי נשכחת. “זה היה תפקיד שישב בול עליי, ומבחינתי, ההופעה בו הייתה הגשמת חלום", הוא מודה, ומיד מוסיף: “מה שבא, בא. אף פעם לא הייתה לי תחושה של ‘אוח, הבמה בוערת בקרבי’, שזו תחושה שאולי מריצה שחקנים לחפש לעצמם תפקידים".
ההופעות של "הגשש" היו מבחינתך בעיקר עבודה?
“הן היו בשבילי עבודה, כמו כל עבודה. לא חשוב אם סנדלר הוא טוב או לא. העיקר שהוא עובד".
ותשואות הקהל?
“זה מאוד נעים, מאוד מחמיא. אבל יותר מהתשואות, בגשש עניינו אותי החומרים שלנו. תמיד היה לי חשוב להגיד משהו על הבמה".
ולהצחיק?
“אף פעם לא היינו מאלה שמצחיקים כל הזמן. לעולם לא אשכח את ליל הרצח של רבין. בהופעה שלנו בגן שמואל התחילו לחשושים בקהל, והרגשנו שמשהו לא בסדר. לפתע קראו לנו הצידה וסיפרו שהייתה התנקשות בראש הממשלה. אז התנצלנו בפני הקהל והפסקנו באמצע מערכון. כששמעתי בדרך לתל אביב את ההודעה של איתן הבר, ישר התחלתי לבכות. רבין אהב אותנו. פעם הוא נפל מהכיסא מרוב צחוק במערכון על כלא 6".
התרנגולים והגששים
לוי, שבהיותו בן 4 התייתם מאביו, עלה ארצה מקהיר כשהיה בן 5 עם אמו, אחיו ואחותו. כשהם הגיעו למחנה העולים בגבעות זייד, ליד קריית טבעון, פקיד הסוכנות שינה על דעת עצמו את שמו של הילד משעיה לישעיהו, שֵם שנשאר בתעודות בלבד. מאז שלוי הגיע לקיבוץ עין הים, הודבק לו הכינוי שייקה.
הכינוי הזה עזר לו, כמי שרצה להיות ככל הצברים, להיקלט כילד חוץ בעין הים, קיבוץ קטנטן ליד המושבה עתלית. “עד היום נשאר בי משהו מהקיבוצניק, כשאת הקיץ אני מעביר בעיקר בסנדלים ובמכנסיים קצרים", לוי מעיד.
נוח, חבר ילדות מהקיבוץ, תיאר אותך כך: "שר יפה כבר אז ונהג לטפס על עץ זית ולשאוג עליו כמו טרזן".
“כן, כמו טרזן", לוי מאשר. “מה כבר יכולנו לעשות? תעלולים, בפרט מצידי, כמי שגדל כילד בר לאחר שבמשך ארבע שנים הייתי מנותק מאמא שלי, ומה שהחזיק אותי היו ההומור והכישרון שלי למשחק ולשירה".
ילד הבר, שלתקופת לימודיו התיכוניים עבר לגבעת ברנר, הגיע בהמשך לבחינות ללהקת הנח"ל. אלא ששם הוא נעלב מכך שדחקו אותו לסוף הבחינות, ואף שהיה מדובר בלהקה של המדינה, לוי אמר שלום ולא חזר. במקום בלהקת הנח"ל, הוא שירת בלהקת הגדנ"ע ובלהקת פיקוד המרכז. כשהשתחרר ב־1960 עלה לצפת, שם הופיע במועדון “השעות הקטנות" כסולן בביצוע המקורי ל"ליל אמש", שירה היפהפה של נעמי שמר. כשחזר באותה שנה לתל אביב, לוי החל בחזרות להצגה “מרי סטיוארט" בתיאטרון הקאמרי, ואז שמע מחבריו שנעמי פולני עומדת להקים להקה חדשה. כמי שמאז ומתמיד היה איש של חבר’ה, לוי ויתר על התיאטרון ונהה אחרי “התרנגולים".
זה היה מהלך מנצח, שהביא את לוי לפסגת הבידור בארץ. לקראת סיום דרכה המוצלחת של “התרנגולים", מנהל הלהקה, אברהם דשא פשנל, ציוות את לוי לשני יוצאי להקת הנח"ל, ישראל פוליאקוב וגברי בנאי. אגדת “הגשש החיוור" קרמה עור וגידים. “בגשש עשיתי את כל התפקידים שרציתי", לוי אומר. “אלה לא היו סתם ‘ויצים’. זה היה מעין תיאטרון קטן, ובשבילי, מפעל חיים. מה שהיינו גאים בו במיוחד היה הזכייה בפרס ישראל, שהוענק לנו לא רק בגלל שהיינו כאלה טובים, אלא בזכות התרומה שלנו לחברה ולמדינה".
אם היה לכם כל כך טוב, למה התפרקתם?
“כי גם דברים טובים נגמרים בסופו של דבר. אם זה היה תלוי בנו, היינו מתפרקים לפני הזכייה בפרס בשנת 2000, כי כמה שהיה טוב, גם היה יותר מדי, בפרט שרצינו לעשות עוד דברים. פולי רצה לשחק בתיאטרון ואני אולי הייתי מפתח יותר את הקריירה המוזיקלית שלי. כל פעם שהיינו באים לפשנל ואומרים לו ‘די, זאת התוכנית האחרונה’, פשנל היה מגיב ב’חבר'ה, בואו, עושים עוד תוכנית’. אז לך תתווכח איתו".
אחרי שהתפרקתם, יכולת לשוב לתפקיד כמו יו"ר אמ"י, שמילאת בשנות ה־90.
“יכולתי, אבל לא רציתי. הרי לא באתי לתפקיד מרצון. זה התחיל מכך שהוצע לי להיות בוועד המנהל של האיגוד. כששאלתי מה עושים שם, נאמר לי שבאים פעם בחודש לישיבה. ‘פעם בחודש זה לא נורא’, אמרתי לעצמי. יושבים, פוגשים חברים, שותים קפה, מה רע? כשבאתי לשם, הפילו עליי את תפקיד היו"ר. לפחות השארתי להם הרבה כסף בקופה".
לוי מתגורר בבית נאה בשכונת תל ברוך בצפון תל אביב עם רעייתו, אורנה. סיפור היכרותם כמו נלקח ממערכון גששי. פעם הוא נכנס לחנות למכשירי חשמל כדי לקנות טלוויזיה, או חוט מאריך, והבחין באורנה, שבאה לשם מלווה באמה כדי לקנות מכשירי חשמל לדירת מגוריה. “יש אצלי הכל", הוא אמר לה, ועצר את מסע הקניות שלהן. השניים נישאו, והיא אכן מצאה אצלו הכל.