שחזורים נוסטלגיים יכולים להישמע קוסמים לאוזן. זאת כמובן במידה והם שומרים על איכות המקור, משדרגים אותו או לפחות לא מאבדים מטעמם הטוב ומתדרדרים מדחי אל דחי. כששמעתי שהבמאי רוברט זמקיס, שחתום בין היתר על "פורסט גאמפ", חובר לאחר 30 שנה לשותפיו לאותו פרויקט זוכה האוסקר, השחקנים טום הנקס ורובין רייט, הייתי משוכנעת שמובטחת לי יצירה קולנועית שלא יכולה לאכזב.
ובכן, טעיתי, ולא מעט. "כאן ולתמיד", שבוים, הופק ותוסרט כאמור על ידי זמקיס, קצת מקלקל את השם הטוב שהוא צבר לעצמו עם השנים. ראוי ודאי שאציג את העלילה, אך מדובר במקרה הזה באתגר של ממש, שכן זמקיס מעניק לנו צפייה בפרגמנטים ובקטעי חיתוך שלא ממש מתקשרים ליחידה אחת זורמת וקולחת.
ובכל זאת, ניתן לומר כי מדובר בבית בסטייל קולוניאלי שבו גרים ריצ'רד ומרגרט. הסרט מגולל את כל דיירי הבית עתיק היומין, החל במה שנראה כ"תקופת האבן" או תקופה אבולוציונית אחרת עם יצורים מזן האדם הקדמון, עד המודרנה החדשה. הבית, במלוא תצורותיו ותמורותיו, מראה את חייהם של דייריו המתחלפים המתפרשים על פני כמאה שנה. מה לא היה לנו שם? ימי הולדת, חתונות, הריונות, מוות, או פשוט חיים שלמים.
חרף העובדה שזמקיס ניסה כנראה לייצר פה שושלת היסטורית מפוארת ששומרת אמונים לביתה, למסורת ולערכי המשפחה, לא נראה שיש חוליה מקשרת בין המשפחות והאנשים השונים שמתאכלסים בבית המדובר. אולי רק נימה נוסטלגית וחביבה של זיכרון קולקטיבי, אך קיים בקושי. והפגם לא רק בעלילה לבדה. גם האמצעים הצורניים המשולבים בתוכה הבאים להבדיל בין דייר לדייר, בין משפחה למשפחה, לא משרתים נאמנה את המסר. במקרה הזה מדובר בגרפיקה די זולה של מלבנים בעלי צלעות לבנות, בגדלים שונים כל פעם, שנתפסים על אובייקט רנדומלי בסלון הדירה, ושזורקים אותנו אל עבר הסצנה/המשפחה הבאה. כך למשל, מלבן אחד משורטט על גבי הטלוויזיה בסלון, ומיד אנחנו נזרקים אל הטלוויזיה של המשפחה מלפני עשר-עשרים שנה או אל היער הפסטורלי של המאה הקודמת.
לא ברור מה הטכניקה הגרפית הזאת נועדה לסמן או להעביר. מה שבטוח, אצלי לפחות, הוא שהמעבר הזה לא היה מספיק אותנטי, רציף ובעיקר מובן. במקום לייצר שטף ולרתום את הגרפיקה הזאת כמנוף עבור העלילה וחוט מקשר, נוצרה תוצאה הפוכה שלא מצליחה להסביר "מי נגד מי" או מה הסדר והקשר בין הדמויות. למעט פעם בודדה, בה לאחר שנים רבות נמצאה בחצר האחורית של הבית שרשרת ישנה ספוגה בחול מהמאה הקודמת, שמעידה על סימן רופף של זיקה בין דורית, לא היו כאן שאריות של גושפנקה היסטורית חזקה יותר.
נקודה נוספת שבלטה לאורך הצפייה היא הניסיון לשמר ולהתיק אלמנטים מ"פורסט גאמפ" המצוין. גם פה לא נחלו הנוגעים בדבר הצלחה בפן הביצועי. אם ב"פורסט גאמפ" היינו עדים להשתלשלות אירועים מרכזיים, מעצבים ודומיננטיים בתוחלת החיים של אמריקה, גם כאן נפרשה לפנינו התפתחות אבולוציונית והיסטורית של משפחות הגרות תחת אותה קורת גג. עם זאת, היה קשה להציב אותן על ציר זמן עם התחלה, אמצע וסוף. הצפייה בקורות את הדמויות נתנה תחושה של ערבוב, סצנות חלקיות ולא גמורות וסלט שלם של רכיבים לא קשורים שמסתכם במסקנה "כל המוסיף גורע". כשדמות אחת מבכה על מותו של קרוב משפחתה, הצופה כבר ישר נזרק לדמות אחרת בת דור שונה, שמבכה על מישהו מחייה שלה, מה שבמקום אמפתיה והזדהות, עורר בי משום מה צחוק קל.
אין לשכוח כי לכל אורך הסרט הלוקיישן היחיד הוא סלון הבית (אם לא להחשיב את "גן העדן" הפסטורלי שהיה שם הרבה לפני שהבית הוקם), וכל התנועה וההתרחשויות נעשות בתור המרחב הצר הזה. כביכול מדובר במרחב שמזמן הרבה רגעי קסם משפחתיים, אך במבחן הזמן וההתקדמות לאורך הסרט, נטמעת התחושה שהוא גם כובל ומצמצם. רק בסיום הסרט, עיני הצופה זוכות סוף סוף לצאת מתוכו, ולגלות שיש שם עולם בחוץ.
הצלחתי לספור על יד אחת שני רגעים מרגשים ונוגעים במהלך הסרט שעושים חסד עם טום הנקס ורובין רייט האגדיים. האחת של מרגרט, אותה מגלמת רייט, שביום הולדת ה-50 מביעה בעצב שלא הספיקה למשש עוד את רצונותיה, והשנייה בסיומו, עם מפגשם של השניים בזקנתם. לא פעם במהלך רגעיהם המשותפים של רייט והנקס, מתחדדת ההבנה ש"כאן ולתמיד" הוא ניסיון ליצור ספין אוף ל"פורסט גאמפ", להעניק לו רעננות מחודשת בגרסה עדכנית ובוגרת ל-2024. משהו בדרך העיצוב של המשפחות האמריקאיות בסרט קולע לאותו ז'אנר וטייפקאסט של "פורסט גאמפ", אך שוב - לא לאותם ממדי הצלחה או קרוב אליהם.