מסע הגיבור, בו אדם יוצא להרפתקה וחוזר לביתו לאחר תלאות ומשברים בדרך, הוא סגנון עלילתי מספיק טוב כדי ליפול לרגליו ולהתאהב בו. אלא שהסרט "קפיטאנו", בבימויו של מתאו גארונה ("גומורה") האיטלקי, לוקח את המבנה השגרתי הזה ומנפץ אותו ביצירתיות מרשימה ושונה ממה שהורגלנו. 

לא לחינם הסרט הזה זכה כבר בארבעה פרסים בפסטיבל ונציה (לבמאי ולשחקן הראשי), שבעה פרסי דוד דונטלו ועוד שלל פרסים נוצצים. באותה מידה הוא גם כל כך ראוי לקטוף את מועמדותו באוסקר לסרט הבינלאומי. "קפיטאנו" הוא סיפור על אומץ ונחישות בלתי נלאים של סיידו ובן דודו מוסא בני ה-16, שבורחים בן לילה מדקר שבסנגל אל עבר איטליה המערבית המתפתחת. השניים הללו משחדים כמעט כל אדם בדרכם כדי להגיע למחוז חפצם, אלא שלמרות הכסף הקל, הדרך לא מאירה להם פנים בלשון המעטה. 

מהליכה אינסופית במדבר סהרה, עינויים בכלא, עבודות בניין מפרכות, גופות, חיפושים, תעיות ותעצומות נפש בומבסטיות, הסרט הזה נהיה קשה יותר ויותר לעיכול. על רקע המדבריות, בתי החמרה האדומים והעתיקים של אפריקה, העיניים נתקלות בלא מעט מראות מטלטלים, אבל אם תחזיקו מספיק חזק תגלו שסך האיכות של הסרט הזה גומל וטומן בחובו פיצוי הולם. לא יהיה קל לפצח את הסרט הזה בהתחלה, אך ככול שהאתגרים בחיי שני הגיבורים, ובהם הגיבור הראשי סיידו, הולכים ומתעצבים, מורמים ונישאים, כבר אפשר לומר כמעט בהסכמה גורפת שמדובר פה במיצג קולנועי שהוא לא פחות מ"וואו".

סיידו, הקפטן של אניית המהגרים האפריקאים ושל כל המסע האישי, הפנימי והנפשי שנאלץ לעבור, הוא גם הקפטן של החיים עצמם. רציתם מטרה שמקדשת את האמצעים? קיבלתם. עם זאת, לא מדובר פה במסע אגואיסטי שמפקיר את הזולת ושם אותו לאל, אלא כזה שמוכיח בדיוק את ההפך. שהגדולה העצמית באה יחד עם הגדלתם והאדרתם של האחרים. שהשותפים למסע הם הם מנת חלקם של הגיבור כאן, וחלק מעסקת החבילה שבאה עם הניצחון וההצלחה הגדולה שהוא נוחל בדרך לארץ המובטחת. 

"קפיטאנו" שם בחזית את רבבות הסיפורים הבלתי נתפשים והקיימים במציאות חיינו של צעירים שחוו את החצייה מאפריקה לאירופה. אינני יכולה להעלות בדעתי מחזה לעיניים שימחיש את הקושי שבדבר בצורה מוצלחת יותר מ"קפיטאנו". לצד הקו המציאותי הנוקשה, נזרעו בו גם מעט סצנות בעלות אלמנטים של דמיון ופנטזיה, שהופכות לרגעים את הצפייה כבסיפור עם מיתולוגי.

הדמויות החזקות שבו, יחד עם הערבות ההדדית שנרקמת ביניהן לאורך מסע העלייה, משכיחות את הפן הפוליטי שהספיקה סוגיית המהגרים לצבור לתוכה. אותן דמויות גורמות לצופה לקבל אותן בזרועות פתוחות ובחיבוק חם ללא היסוס. על הלב שלי זה עשה את האפקט. כעת, כאמור, נשאר להותיר את אותו הרושם על האקדמיה והמבקרים לקראת האוסקר הנכסף.