שני סרטים מהשנים האחרונות הצטרפו בשבועות האחרונים לקטלוג המקומי של נטפליקס. שניהם מעמידים במרכזם נשים, ושניהם שנויים במחלוקת. האם הם איומים או ראויים? במקרה אחד, התשובה מורכבת; במקרה השני - קצת פחות.
נתחיל בסרט גיבורות־העל “מאדאם ווב", שהתרסק בקופות וקיבל ביקורות מזוויעות במיוחד. מה לא אמרו עליו? הבטיחו לנו שזה לא סתם עוד כישלון של מארוול, אלא יצירה שתיכנס לפנתיאון של הזוועות הקולנועיות, וגם עוד עשרות שנים סטלנים יישבו ויגחכו מולה.
ונחשו מה, כמובן שהשמועות על איכותו היו אמינות בערך כמו כל מידע אחר שמסתובב כעת ברשת. אנשים מחפשים בכוח חומרים לפוסטים מניבי לייקים ולסרטונים בטיקטוק, וזו התוצאה. אז צר לי, “מאדאם ווב" הוא לא “האזרח קיין" של סרטי הקומיקס הכושלים, ולא מצפה לכם מולו שום חוויה פסיכדלית. זה סתם עוד סרט חביב, ומי שאומר אחרת מחפש צומי עוד יותר מנועה קירל.
מאדאם ווב היא דמות מהיקום המורחב של ספיידרמן, שהוא עצמו לא מופיע כאן בגלל ענייני זכויות שלא ניכנס אליהם. הסרט, כנהוג בז'אנר, הוא הפרויקט הקולנועי הראשון שמתמקד בה, וכרגיל בז'אנר מתאר את סיפור הרקע שלה.
בגילומה של דקוטה ג'ונסון, היא מתגלה כבתה של חוקרת שמתה באמזונס, עובדת כפרמדיקית בניו יורק אחרי 11 בספטמבר, וזוכה לפתע בכוחות-על. הגורל מפגיש אותה עם שלוש צעירות, שאת אחת מהן מגלמת סידני סוויני, שאותה רואים לאחרונה בכל מקום - וגם להן יש כוחות מיוחדים.
מול ארבע הגיבורות הללו עומד ארכי-נבל בגילומו של טהר רחים, שהחל את דרכו בסרטי אינדי צרפתיים ומאז עשה את דרכו לסדרות נטפליקס כמו “הנחש" ועכשיו גם לסרט הזה.
אחת הביקורות המובילות נגד “מאדאם ווב" הייתה שהאיש הרע שלו חיוור ופושר. למה, יש לכם בעיה עם מוסלמי בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי? רחים מצוין כהרגלו, סליזי ואפל ובכל זאת גם מורכב ופגיע, ולמעשה הוא מהארכי־נבלים המוצלחים יותר שראינו בסרטי קומיקס בשנים האחרונות, לא שהתחרות קשה.
מעבר לכך, “מאדאם ווב" הוא לא “אופנהיימר" אבל הוא סביר, מהנה פה ושם ובטח לא גרוע יותר מעשרות סרטים אחרים מסוגו. האפקטים לא ממציאים את הגלגל, אבל מלכתחילה התקציב והיומרות של הסרט לא בשמיים.
הנוכחות של ג'ונסון וסוויני תמיד מבורכת, והסרט עוסק באופן יפה ומעניין באמהות ביולוגית ואלטרנטיבית ובאחווה נשית. מאחורי המצלמה עמדה ס.ג'יי קלרקסון, במאית טלוויזיה בריטית שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה. סליחה על הטרלול הפרוגרסיבי, אבל האם הסרט היה מקבל כזו שטיפה לו היו קוראים לו “מיסטר ווב" והיה מביים אותו גבר? אני די בטוח שלא.
גל סרטי הנקמה הנשית הוא אחד מהטרנדים המפוקפקים של ימינו, ו"דרור אדום" הוא נציג נלוז במיוחד של הסוגה הזו. הסרט מבוסס על ספרו של ג'ייסון מתיוס, שכמו ג'ון לה קארה היה בעצמו איש השירותים החשאיים לפני הסבתו המקצועית לתחום הכתיבה. מכאן גישתו, שמתמקדת בעבודה שחורה ולא בגאדג'טים רומנטיים סטייל ג'יימס בונד.
במקור וגם בעיבוד הקולנועי, "דרורים" הוא כינוי למרגלים או למרגלות תוצרת רוסיה, שכלי הנשק העיקרי שלהם הוא נתונים פיזיים אטרקטיביים המאפשרים להם לפתות את היעדים שלהם. לא פלא אם כך שלתפקיד הראשי לוהקה אחת השחקניות המרשימות בהוליווד, ג'ניפר לורנס.
זו מגלמת בלרינה שנאלצת לפרוש מהמקצוע בשל פציעה, וכדי לשמור על התנאים הכלכליים המיטיבים שהיו לה במסגרת הבולשוי ולהמשיך לכלכל את אמה החולה, אין לה ברירה אלא לקבל את עצתו של דודה, איש השירותים החשאיים.
היא מוצאת עצמה במעין אקדמיה למרגלות מתחילות, שמתגלה למעשה כמעין בית ספר לעובדות מין בשירות המדינה, אך מנצלת אט־אט את ערמומיותה כדי להפוך מבורג כנוע במנגנון לאישה שמכתיבה את גורלה.
הסרט מותח את גבולות השימוש באלימות ובעירום בקולנוע האמריקאי המסחרי, ולורנס מבלה את רובו בשלבים שונים של התערטלות, כולל עירום חזיתי.
הבמאי פרנסיס לורנס עבד איתה בעבר כבר בסדרת “משחקי הרעב", ואין לו קשר משפחתי אליה וכנראה גם לא יותר מדי כבוד כלפיה, או חוש איפוק כלשהו בכלל. בכסות הפמיניזם בגרוש וההבטחה שבסופו של דבר תחזור השליטה לידי הגיבורה, הוא מרשה לעצמו להתחרמן ללא הרף על הפשטתה, הכאתה והשפלתה.
מה שמעורר אי-נוחות הוא הסיטואציות עצמן, למשל ניסיון אונס אנאלי של הגיבורה, אך עוד יותר מכך, הצורה שבה הבמאי מתאר זאת. הסרט גולש לא פעם למחוזות לא נעימים, ומזכיר זבלונים מתת-הז'אנר שפרח בימי המלחמה הקרה ועקב אחר תלאותיהן של אסירות ושפחות מין.
כלומר, מאחורי ההפקה ההוליוודית הנוצצת והאג'נדה הכאילו ליברלית מסתתר לו גלגול מודרני של כל ה"הייתי כלבתו של הקפטן" למיניהן.
נוסף לכך, הסרט משמר גם כמעט כל סטריאוטיפ אפשרי לגבי רוסים ורוסיות, מהאובססיה שלהם לבלט ועד דברים נוראיים הרבה יותר. כל זה, כמובן, בשירות ההערצה לערכים האמריקאיים, המוצגים כאן כשאיפתו האולטימטיבית של כל מי שמהצד השני של מסך הברזל.
עיקר העלילה מתאר את המשחק שמתפתח בין הסוכנת החדשה והמשימה הראשונה שלה: סוכן אמריקאי, בגילומו של ג'ואל אדגרטון האוסטרלי, שעליה להפיל ברשתה.
רצה הגורל ולנוחות ההפקה, התסריט לוקח את שניהם לבודפשט, אחת הערים שהכי זול לצלם בהן כיום, ושם מנהלים השניים משחק מוחות ופיתויים. על הנייר זה נשמע טוב, רק שלא מתפתחת כימיה. לא ברור גם למה נראה שהגיבורה אכן מתאהבת על אמת במושא הפיתוי שלה, שאינו מושך או כריזמטי בצורה יוצאת דופן.
יש כמובן גם שני טוויסטים, שלא צריך להיות סוכן קג"ב כדי להריח אותם מרחוק, ועוד שלל סצינות עינויים. כמו שיכור שמשתולל בפאב, כך גם הסרט הזה: בכל פעם שנראה כי הוא נרגע, זה רק כדי להתפרץ מחדש, באופן קולני וחולני מתמיד. אך כמובן שתוך כדי המשך ההתעללויות בלורנס, הבמאי מלטף את כתפנו ולוחש לנו בטון מפייס “אל תתקוממו, זה רק כדי שהנקמה שלה תהיה מספקת יותר".
בסטנדרטים של תוצר אקשן נחות, “דרור אדום" בהחלט עובד במידה מסוימת, וזו בדיוק הבעיה: העובדה שבמסווה הכפול של בידור הוליוודי שגרתי ושל יצירה עם מחויבות פמיניסטית, הוא מאפשר לעצמו לנצל כך את הגיבורה ואת השחקנית שלו, ולהזמין אותנו להשתתף גם כן בשעשוע הסדיסטי. תגידו מה שתגידו על “מאדאם ווב", אבל לפחות הוא לא מתיימר להעצים את הגיבורות שלו כשתוך כדי כך הוא יורק להן בפרצוף.