"כאן ולתמיד" (בקולנוע)
לפני 30 שנה “פורסט גאמפ" הפך לשובר קופות עצום, שני רק ל"מלך האריות" ב־1994. הוא גם זכה בשישה אוסקרים, כולל בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן הראשי והתסריט המעובד. מאחורי הלהיט הזה עמדו הבמאי רוברט זמקיס, התסריטאי אריק רות' והשחקנים טום הנקס ורובין רייט.
השנה הארבעה איחדו כוחות. התוצאה של מפגש המחזור היא סרט בשם “כאן ולתמיד", שעלה לאקרנים בארה"ב לפני כמה שבועות. קבלת הפנים שלו הייתה הפוכה מזו של “פורסט גאמפ", ודומה לזו של “מאדאם ווב": הסרט התרסק בקופות אמריקה וקיבל ביקורות קטלניות. השבוע הוא מגיע לאולמות אצלנו, מה שמאפשר לנו לבחון אם התקשורת האמריקאית צדקה כשהכתירה אותו כאחד הסרטים הגרועים של השנה.
כמו “פורסט גאמפ", גם הסרט הזה מבקש לסקור את ההיסטוריה האמריקאית כולה דרך אינדיבידואלים, והפעם המניפה רחבה עוד יותר. התסריט מתבסס על נובלה גרפית של ריצ'רד מגוויר, ומשתמש בטריק העלילתי שלו: הסיפור מתרחש בחלל קטן אחד לאורך תקופות שונות, מהעידן הפרה־היסטורי ועד ימינו.
המצלמה נייחת, ואנחנו לרגע לא זזים מהרדיוס המצומצם הזה, אבל כל כך הרבה קורה בו! הדינוזאורים באים ונכחדים, ובני האדם מחליפים אותם אבל חווים דרמות משלהם. משפחות מגיעות והולכות, וכל אחת מהן הופכת את השטח הזה לבית שלה ומלמדת אותנו על ייסודה של אמריקה, על משברים כלכליים וחברתיים מהסוג שראינו ב"מותו של סוכן", על אלימות משטרתית נגד שחורים, על יחסי הכוחות בין המינים, ועל כל מה שנשגב ועצוב במוות ובחיים.
לצורך כל זה משתמש זמקיס בטכניקות שונות, בראשן טכנולוגיית ההצערה, שמאפשרת להנקס ולרייט לגלם אותן דמויות בגילים שונים, כולל כצעירים וכקשישים. האם זה פתטי לראות את טום הנקס, בן 68, מגלם בחור עם חלב על השפתיים? בהחלט. האם הסרט יומרני? בטירוף. האם הוא קיטשי וסכריני? יש בו יותר סוכר מאשר באייס קפה. הכל נכון. ובכל זאת, הקטילות מוגזמות ומרושעות. בסך הכל “כאן ולתמיד" עושה בדיוק את מה שקולנוע אמור לעשות: להשתמש באמצעי מבע קולנועיים כדי להגיב על המציאות.
מה הטעם בעצם בסרטים אם הם לא עושים את שני הדברים הללו? אם הם לא משתמשים בכלים קולנועיים, בשביל מה צריך קולנוע? ואם הם לא אומרים משהו על החיים שלנו, מה מעניין בהם?
אז נכון, הביצוע לוקה בחסר. האפקטים מגושמים, הסיפורים עצמם די בנאליים, הסנטימנטליות מוגזמת, והיומרה גדולה מדי. עם זאת, הסרט לפחות מנסה, ולפעמים הוא גם מצליח - יש בו הרבה רגעים מתוקים, יפים, אנושיים ומעוררי הזדהות, ובעיקר יש בו עצב גדול. הוא מזכיר לנו שאנחנו גרגרי אבק שמתאדים באותה מהירות שבה הם מופיעים.
ההיסטוריה המשיכה אלפי שנים לפנינו, וגם תמשיך אלפי שנים אחרינו. כולנו נזדקן ונמות - כן, גם המבקרים הצעירים והמגניבים שהשחיזו את המקלדת שלהם כדי להיכנס בסרט ב־100 קמ"ש. ומה יישאר? האדמה, הקירות והעצים, שראו את הדינוזאורים וראו גם אותנו, ובטח צוחקים על הרצינות התהומית שבה כולנו לקחנו את הקיום הכל כך שולי שלנו.
“החיים המדהימים של איבלין" (נטפליקס)
כשאוטו פרנק קרא לראשונה את היומן שכתבה בתו אנה, הוא נדהם מעומק הכישרון והתבונה ומהעושר של העולם הפנימי, ואמר שגילה אותה מחדש. דבר דומה ב"החיים המדהימים של איבלין", הסרט התיעודי החדש והמרגש להפליא שעלה לאחרונה בנטפליקס. גם בו, הורים שאיבדו את בנם מבינים שלא הכירו אותו באמת, והמורשת שלו גדולה ומופלאה משחשבו.
את הסרט ביים בנג'מין רי הנורווגי, והוא ערך את בכורתו במסגרת התחרות התיעודית העולמית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ויצא ממנה עם פרסי הבימוי וחביב הקהל. ביום שבת האחרון זכה בפרס הקהל הצעיר בפרסי האקדמיה האירופית לקולנוע. הפרסים הללו מוצדקים בהחלט.
והנה הסיפור, בלי ספוילרים: מאס סטיין היה צעיר נורווגי שהלך לעולמו בגיל 25 בלבד, אחרי שחי את חייו על זמן קצוב. כבר כפעוט אבחנו אצלו מחלת ניוון שרירים על שם דושאן. את רוב חייו בילה משותק בבית הוריו באוסלו. הוא החל להשתמש בכיסא גלגלים בגיל 10, ובשלבים האחרונים לפני מותו בקושי הצליח להזיז את האצבעות.
בימי חייו הקצרים הספיק סטיין לצבור לא פחות מ־20 אלף שעות משחק ב"World of Warcraft". משחק התפקידים הווירטואלי אִפשר לו לבטא את עצמו דרך אווטאר בלונדיני ושרירי בשם "איבלין", בשמו נקרא הסרט, וגם לצבור חברים מרחבי העולם. הצעיר גם ניהל בלוג, ובו שיתף בחוויות ומחשבות.
אחרי מותו נכנסו הוריו לבלוג של בנם כדי לפרסם הודעת פרידה ממנו. להפתעתם, יום לאחר מכן הם התחילו לקבל אין־ספור הודעות ניחומים. בתחילה חשבו שמדובר בהונאה, אבל אז הבינו שזו האמת: הילד שלהם נגע בהרבה לבבות, ורקם דרך הרשת חברויות עמוקות. במותו השאיר אחריו חיים שלמים.
“החיים המדהימים של איבלין" מתאר את כל זה בסגנון ייחודי: שילוב בין קטעי ארכיון ביתיים ואנימציה בסגנון של וורקרפט, כך שמצד אחד זהו סרט דוקו “קלאסי", ומצד אחר זוהי יצירה תיעודית שכמותה עוד לא ראינו.
בסאנדנס, שבו צפיתי בסרט לראשונה, קראו לו פשוט “איבלין". נטפליקס החליטו להוסיף את “החיים המדהימים של". זה שם אטרקטיבי יותר אך מעודן פחות, היוצר אולי את הרושם שמדובר בתוצר סנסציוני. ממש לא. זה סרט הגון ומכבד הנמנע מנצלנות. הוא מיטיב לכבד ולהוקיר את זכרו של סטיין.
הסרט הוא שיר הלל ליכולות של הדוקו להציג בפנינו סיפורים העולים על כל דמיון, לאיכויות הוויזואליות של וורקרפט ובעיקר לכוח של משחק התפקידים, שמאפשר לכל אחד לחיות חיים כפולים: את החיים שלו, שלפעמים קיבל בהם את הקלפים הלא נכונים - ואת החיים שהיה רוצה לחיות באמת.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה