היא הייתה נערת זוהר, חשפנית שהייתה מעורבת בפרשה שהפילה ממשלה בריטית, ומלכת הבוהמה בארץ בשנות ה־60אבל בשביל דנה מאלמסטרום, מנדי רייס־דייוויס הייתה פשוט "אמא".
כעת, במלאת עשור לפטירתה, מספרת לראשונה בתה היחידה על החיים עם האישה שהסעירה את העולם. "היא הייתה אמא במשרה מלאה וסבתא במשרה מלאה, אישה שהפיקה את המיטב מכל סיטואציה, היא לא נתנה לשום דבר להשפיע עליה לרעה", אומרת מאלמסטרום. "אמא שלי לא האמינה בחרטות. 'גם אלוהים לא יכול לשנות את מסלול החיים', ככה היא אמרה תמיד וככה היא חיה את חייה".
רייס־דייוויס התפרסמה ב־1963, בגיל 19, כשהייתה מעורבת בחשיפת פרשת פרופיומו, פרשת מין שהובילה לסקנדל פוליטי. זה קרה כאשר נודע כי חברתה הטובה ושותפתה לדירה, כריסטין קילר, ניהלה רומנים בעיצומה של המלחמה הקרה עם שר המלחמה של בריטניה ג'ון פרופיומו ועם נספח הצי בשגרירות ברית המועצות בלונדון יבגני איוואנוב, שהיה למעשה מרגל. כשהסיפור התגלה, שר המלחמה נאלץ להתפטר ואחריו התפטר גם ראש הממשלה.
"כשהייתי בת 12, אמא נתנה לי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה, שם קראתי לראשונה על הפרשה", אומרת מאלמסטרום. "באותו זמן זה לא דיבר אליי. רק כשבגרתי ויצא הסרט 'סקנדל' על הפרשה, העמקתי בסיפור שלה. התפעלתי איך ילדה בת 19 הצליחה להרים את הראש למרות הפרשייה שהסעירה את בריטניה".
עד כמה היא התייחסה למה שהיה שם?
"היא אמרה לי, 'אני התקדמתי, אבל לצערי העולם לא התקדם ועדיין תקוע בפרשה'. היא הרגישה שהסיפור הזה הוא כמו כלב פודל שעוקב אחריה לכל מקום שאליו היא הלכה. המוטו שלה היה שאף פעם אסור להתחרט על החלטות שקיבלת בחיים, צריך להיות שלמים עם כל החלטה ולהמשיך קדימהזה מוטו שמלווה אותי עד היום".
אני לא מרגלת
קילר ורייס־דייוויס נפגשו לראשונה במועדון החשפנות "הקברט של מאריי" שבו עבדו. רייס־דייוויס הייתה אז רק בת 16. בהמשך עברו השתיים להתגורר בביתו של סטיבן וורד, אוסטיאופת וצייר שנהג לארח את אנשי החברה הגבוהה בביתו למסיבות פרועות ונטען לגביו כי הוא סרסור. באותו בית פגשה קילר את פרופיומו ואת איוואנוב.
בספרה האוטוביוגרפי "מנדי", שיצא לאור ב־1980, תיארה רייס־דייוויס את המפגש הראשון של חברתה הצעירה עם השר הבריטי הבכיר במסיבת בריכה באחוזה כפרית של הלורד וויליאם אסטור. "שחייה לילית בערב חם. נערה עירומה שוחה להנאתה, כשפתאום מגיע גבר ונפעם מיופייה – כך נראה המפגש הראשון בין כריסטין קילר לג'ק פרופיומו, מפגש שנותח וסופר אלפי פעמים, מפגש שגדע את הקריירה הפוליטית של אדם אחד, שינה את החיים של אישה אחת, וזעזע את הממשלה. זה כמובן שינה גם את חיינו, חייה של כריסטין וחיי שלי, ובכלל לא הייתי נוכחת במפגש ביניהם".
"הרבה דברים לא נכונים נכתבו ונאמרו", הוסיפה רייס־דייוויס לכתוב. "אף פעם לא פגשתי את ג'ון פרופיומו, רק פעם אחת ראיתי אותו מרחוק בקולנוע עם אשתו. שמעתי עליו בעיקר מכריסטין. זה לא שהיא ופרופיומו שכבו במיטה ועל הדרך, באמצע הסקס, היא שאלה אותו: 'דרך אגב, מתי אתם מעבירים נשק למערב גרמניה?'.
"פרופיומו סיים את הרומן ביניהם, לאחר שנאמר לו שכריסטין שוכבת גם עם יבגני איוואנוב, שהיה חבר קרוב של סטיבן וורד, והתברר כמרגל. כריסטין הייתה עצובה מזה, אבל קיבלה זאת כמו כל פרידה אחרת, למרות שהיא הייתה בת 19 ופרופיומו היה בן 46. לאחר שפרופיומו עזב, איוואנוב נפרד ממנה גם הוא".
"אמא הוציאה את הספר האוטוביוגרפי שלה כי היה חשוב לה לספר את הסיפור שלה בגרסה שלה, בייחוד על 'פרשת פרופיומו", אומרת מאלמסטרום. "הפרשה לא העסיקה אותה ביומיום אבל היה חשוב לה להעמיד דברים על דיוקם".
למעשה הסיפור בין קילר לשני המאהבים שלה הסתיים זמן רב לפני שהפרשה נחשפה בכלי התקשורת בממלכה הבריטית. ייתכן שהציבור בבריטניה כלל לא היה יודע עליה, אולם ב־1963 אחד ממאהביה של קילר ירה מספר יריות לעבר דירה שבה שהתה.
קילר הוזמנה לתת עדות במשטרה ושם חשפה בפני השוטרים את הרומן שלה עם פרופיומו. בדיוק אז החלו לצוץ שמועות שמי שמעורבת בתקרית הירי היא אותה אישה מהרומן שניהל שר המלחמה מחוץ לנישואים. התקשורת חגגה.
"הרומן הסימולטני של כריסטין עם השר פרופיומו והנספח הימי הסובייטי איוואנוב הסתיים בלחץ שירות הביון הבריטי", סיפרה רייס־דיוויס בריאיון שהעניקה בשנת 1966 לעיתון התל־אביבי "היום". "המוזר הוא שלא רק שירותי הביון ידעו על קשריה עם פרופיומו ואיוואנוב, גם חברי הפרלמנט, החברה הגבוהה ואפילו העיתונות ידעו על כך אולם העניין נשמר בסוד.
"כאשר החליטה ממשלת הלייבור לעשות הון פוליטי מכל העניין זמן קצר לפני הבחירות, כדי להבאיש את ריחה של מפלגת השמרנים, לא היו בידיה הוכחות ממשיות לכך.
"אז עוד יכול היה פרופיומו להציל את עצמו ואת מפלגתו, אילו רק הסכים לשלם לכריסטין 1,000 לירות סטרלינג – הסכום שהציעו לה עיתונים שונים עבור מכתבי האהבה הלוהטים שכתב לה פרופיומו בזמנו. פרופיומו כנראה לא האמין שהעיתון מציע לה סכום כזה, והסכים לתת לה רק 500 לירות סטרלינג תמורת המכתבים. זו הייתה השטות של חייו".
רשויות החוק העמידו לדין את וורד בשל חלקו בפרשה ובסעיף של הפקת רווחים מפעילות בלתי מוסרית. "לא ידעתי על כך ואני לא מאמינה בזה, אני בטוחה שתפרו לו תיק", טענה רייס־דייוויס, שנקראה להעיד במשפטו. במשפט נשאלה על מערכת היחסים שהייתה לה עם הלורד אסטור. כשעומתה עם הטענה כי בן האצולה מכחיש שהיה ביניהם רומן ואף טוען כי מעולם לא פגש אותה, ענתה, "Well, he would, wouldn't he?". התשובה השנונה והעוקצנית הפכה למטבע לשון שמשמש לתיאור תגובה צפויה ובלתי נמנעת.
"השופט שאל אם קיבלתי כסף על הרומן עם ביל אסטור. ואם לא, מה יצא לי מהרומן הזה? ובטיפשותי שתקתי", כתבה רייס־דייוויס בספרה. "הייתי צריכה לענות לו: 'אהבה, זה מה שקיבלתי'. נהניתי מהכוח שהיה לו ומהסקס, אבל לא קיבלתי כסף על לשכב איתו".
גם פרופיומו הכחיש. בפני הפרלמנט טען כי לא ניהל רומן עם קילר, אך בשל לחץ תקשורתי הודה כי שיקר, והגיש את התפטרותו מבית הנבחרים. באוקטובר 1963, בין היתר בשל הנזק שנגרם למפלגה השמרנית שפרופיומו היה מנציגיה הבולטים, התפטר ראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן מתפקידו, ומפלגת הלייבור עלתה לשלטון.
הפרשייה שינתה את חייהם של כל המעורבים בה. פרופיומו לא שב לחיים הציבוריים והקדיש את חייו לפעילות צדקה, שבאמצעותה ביקש לכפר על מעשיו. וורד ניסה להתאבד ביום האחרון למשפטו ומת שלושה ימים לאחר מכן. קילר הפכה לאחת הנשים השנואות בממלכה הבריטית. היא הורשעה במתן עדות שקר במשפט אחר, סבלה מקשיים כלכליים ושינתה את שמה בניסיון לפתוח דף חדש. רייס־דייוויס הייתה היחידה שהצליחה להשתחרר מהצל הכבד של הפרשה. היא פתחה בקריירה של דוגמנות, משחק ושירה.
"למרות שאני נהנית מחיים טובים, בכל פעם שאני נזכרת בפרשת פרופיומו אני כועסת", סיפרה רייס־דייוויס בספרה. "מה שלא מגיע לי, זה שהשלטונות האמריקאיים רואים בי משום מה מרגלת סובייטית מסוכנת. מדוע? רק מפני שהייתי ביחסי ידידות אפלטונית עם איוואנוב? או מפני שהכרתי עוד כמה דיפלומטים סובייטים? אני באמת מתקשה להבין מדוע הכריזו עליי האמריקאים כעל 'אישיות העלולה לסכן את ביטחון ארצות הברית', והחליטו לא לתת לי אשרה לעולם", כתבה בספרה.
חיים מלאי עניין
היא נולדה באוקטובר 1944 בשם מרילין בעיר קטנה בוויילס. אביה היה שוטר, אמה הייתה שחקנית בעברה, שהפכה לעקרת בית לאחר שנולדו ילדיה. "אמא שלי הייתה שחקנית יפה אך כושלת, ומכיוון שהבינה שאין לה עתיד במשחק, היא מיהרה להתחתן וכך נישאה לאבי בשנות ה־30", כתבה רייס־דייוויס בספרה האוטוביוגרפי.
"חיינו חיים שגרתיים ונורמטיביים. תמיד הרגשתי בוגרת לגילי, אף פעם לא הרגשתי ילדה, ואף פעם לא נזקקתי למבוגרים שיטפלו בי או ידאגו לי… לא התחברתי לבית הספר כי המשמעת שכפיתי על עצמי כילדה הייתה קשוחה הרבה יותר מכל מה שדורש בית ספר. לא הייתי ילדה מרדנית אבל הייתי מאוד אידיאליסטית, ולכן המורים והמנהלת ראו בי כאנטי־ממסדית. אהבתי מאוד ספרות ושירה, זה עולם שמשך אותי. ולמרות שהייתי ילדה די מתבודדת, תמיד תפסתי את מרכז תשומת הלב והייתי מקובלת בחברה".
לדבריה, כבר בגיל 9 יצאה לעבודה. תחילה כמנקה של חלונות ראווה ואחר כך כעובדת בחווה. "החלום שלי היה לקנות סוס ולגדל אותו בחווה, ואכן, כבר כנערה קניתי סוס פוני שקראתי לו 'לאדי' וגידלתי אותו באורווה שבה עבדתי".
בגיל 15 החליטה רייס־דייוויס להגשים יעד נוסף ולהפוך לדוגמנית. היא התחילה כדוגמנית בחנות כלבו בברמינגהם. "לא בזבזתי יותר מדי זמן ומהר מאוד מצאתי סוכנות שתקדם אותי והתחלתי לדגמן בכל מיני מועדונים ואירועים", כתבה בספרה.
"צלמים רבים הציעו לי לעבור ניתוח אף, אבל לא הייתי מעוניינת ולא עשיתי זאת. אימצתי באותה תקופה את שם הבמה 'מנדי' כי לא רציתי שיקשרו אותי כחקיינית של מרילין מונרו. עשיתי פרסומות שונות, כמו פרסומת למשחת שיניים, והתפרנסתי מזה".
היא ביקשה לעצמה להגיע לגדולות. לא בשביל התהילה, אלא למען הריגוש שבדבר. "לא גדלתי בבית עני או אומלל", אמרה בריאיון. "זה היה בית רגיל ומשעמם. רציתי יותר ממה שיש בחיים שלי כילדה וכנערה. לא רציתי פרוות, מכוניות ויהלומים, שבסופו של דבר כן היה לי מהם, אלא רציתי את הריגושים ואת ההרפתקה. לא חלמתי להיות כוכבת הוליוודית – חיפשתי לחיות חיים מלאי עניין".
כדי להגשים את חלומה, עזבה את בית הוריה בגיל 16 ועברה ללונדון. "חלמתי על כוח, השפעה, גם פוליטית", סיפרה בריאיון לעיתון "היום". "כשנתנה לי אמי מכונת תפירה חשמלית ליום הולדתי ה־16, רצתי למכור אותה, ארזתי מזוודה קטנה וברחתי ללונדון.
"היה לי מזל. כעבור כמה ימים הציעו לי כבר להדגים, כדוגמנית, את מכונית אוסטין. אחר כך הפכתי לדוגמנית בטלוויזיה, והחשוב מכל – הכרתי את איש העסקים היהודי, פיטר רחמן, והפכתי לידידתו הקבועה. פיטר רחמן היה אדם נפלא, תרבותי וכל כך משכיל. הוא העלה אותי מבחינה אינטלקטואלית, יעץ לי מה לקרוא, ואיך להבין אמנות".
רייס־דייוויס הגדירה את רחמן כאהבה הראשונה הגדולה שלה, אף שהוא היה מבוגר ממנה ב־25 שנה, ונשוי. "היה לו לב ענק, הוא היה עדין וחכם, והוא לא ראה בי מאהבת אלא בת זוג שאף פעם לא הייתה לו", סיפרה פעם. "כשפיטר נפטר מהתקף לב ב־1962, הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שרציתי להתאבד. בלעתי 30 כדורי שינה וכשכריסטין (קילר – ד"פ) מצאה אותי בדירה שלנו, היא ישר הזמינה אמבולנס והרופאים הצילו את חיי. פיטר ואני כבר לא היינו בקשר אבל עדיין אהבתי אותו כל כך. מותו הפתאומי היה הלם נורא בשבילי. אם לא הייתי אוהבת אותו באמת – הייתי רוצה להתאבד?".
בתקופה שבה הכירה את רחמן עבדה לזמן קצר כחשפנית במועדון "הקברט של מאריי", שם כאמור פגשה את קילר. "בין כריסטין לביני הייתה שנאה ממבט ראשון, אבל אחר כך שוחחנו הרבה ובמשך הזמן התיידדנו", סיפרה רייס־דייוויס בריאיון ל"מעריב". "כריסטין היא בחורה נעימה, אינטליגנטית, רגשנית וחושנית. הראש לא פעל אצלה כל כך וגם לא הלב. חושים חושים – זה בעצם המפתח לאופייה של כריסטין".
קילר הכירה בין רייס־דייוויס לוורד, והשתיים עברו להתגורר בדירתו בפאתי לונדון. "בתחילת הידידות שלנו סטיבן לקח אותי לבלות בקוטג' הכפרי שלו, ואז באחוזה של חברו הטוב לורד אסטור", כתבה רייס־דייוויס בספרה. "סטיבן היה אדם נפלא, עדין, מתוק. היה לנו לילה אחד של תשוקה והוא היה מאהב טוב, אבל החלטנו שאנחנו לא הטיפוס זה של זו כמאהבים, וזה חיזק את הידידות שלנו.
"סטיבן היה אדם אקסצנטרי אבל היה לו טוב לבד. הוא קיים את כל המסיבות הידועות שבהן כריסטין ואני השתתפנו ובהן פגשנו את חבריו של סטיבן, אנשים אמידים ובכירים בשלטון, כמו ביל (לורד אסטור – ד"פ), שאיתו היה לי רומן. סטיבן רצה לשמח אנשים, גם אם זה לפעמים הוביל אותו לסיטואציות מפוקפקות. הרגשתי מאוד בטוחה איתו. אני מאמינה שהוא היה קורבן של מערכת פוליטית שניסתה לשמר את כוחה על ידי הפיכתו לשעיר לעזאזל בפרשת פרופיומו. לא הגיע לו היחס השלילי שהוא קיבל".
קריאה בספר חושפת מה הייתה המהות של אותן מסיבות שערך וורד: "פעם אחת הגעתי לדירה שלנו וראיתי אורגיה עם הרבה גברים ונשים, זה די הצחיק אותי לראות את כולם, אנשי ממשלה וצבא בכירים עירומים. זו אורגיה אחת שאני זוכרת. לא השתתפתי בה, פשוט הלכתי. בעיקר התעניינתי במסיבות האלה בשיחות עם אנשים על נושאים שונים שנוגעים לחברה, לפוליטיקה ולספרות, זה עניין אותי מאוד.
"תמיד דאגו להגדיר אותי 'זונה' אבל לא הייתי זונה, פשוט אהבתי לחגוג. המסיבות של סטיבן כללו שמפניה, קוויאר, צחוק ומוזיקה. היה מרגש לפגוש גברים בעלי השפעה. הקשרים המיניים שהיו לי עם גברים בעלי כוח התבססו על משיכה מינית ואינטלקטואלית, לא על כסף, אלו היו יחסים הדדיים. הייתי צעירה וחופשייה ונהניתי מהחיים, אבל לא הייתי זונה".
הגבר שאיתו אתחתן
אחרי פרשת פרופיומו החלו לזרום הצעות לכיוונה של רייס־דייוויס. סוכני דוגמניות ובידור חיזרו אחריה. היא החליטה להיענות להזמנה לרקוד ולשיר במועדון לילה בגרמניה. "תמיד נהניתי לשיר, אבל אף פעם לא השליתי את עצמי שמה שנכון לשיר במקהלה בכנסייה מתאים למועדון לילה", כתבה בספרה. "למזלי היה לי חבר טוב ששכר חדר חזרות עם פסנתר והגיע לאמן אותי לקראת ההופעה הראשונה.
"כשהוא הבין שאין לי כישרון מולד לשיר, החלטנו להתרכז בשירים שדורשים יותר דיבור ופחות שירה. כשביצעתי את השיר הראשון בהופעה במועדון, רגליי וידיי רעדו מחשש, אבל אחרי השיר השני כבר נהניתי, וסיימתי את ההופעה בהתרוממות רוח. קראו לי 'מרילין מנדי רייס', ובביקורות בעיתונים כתבו שנולדתי לבדר".
למרות הספתח המוצלח במועדון, רייס־דייוויס התקשתה למצוא עבודה כזמרת במועדוני לילה גרמניים אחרים. היא סיפרה שקיבלה חוזה מהמועדון "באר עדן" בברלין, שבוטל לאחר שבעל המועדון הבין שאינה יודעת לשיר.
לאחר הביקור הלא מוצלח בגרמניה היא המשיכה להופעות בספרד ובצרפת, ואף הקליטה תקליטון פופ שבו ארבעה קאברים לשירים אמריקאיים ידועים. עם שובה לבריטניה ב־1965 חזרה למדורי הרכילות של החברה הגבוהה, בין היתר בשל שערורייה חדשה שבה ברונית מצרפת הגישה תביעת גירושים מבעלה לאחר שגילתה כי הוא ניהל רומן מחוץ לנישואים עם רייס־דייוויס.
בראיונות לתקשורת הבריטית סיפרה על כוונתה להינשא לאותו ברון צרפתי, אך התוכנית לא יצאה לפועל. באותה עת המשיכה להופיע במועדונים בבריטניה, כשלתקופה מסוימת חלקה במה עם אומן צעיר ואלמוני בשם דייבי ג'ונס, שהפך לימים לדיוויד בואי.
בסוף אותה שנה יצאה רייס־דייוויס לסיבוב הופעות שהחל ביוון, המשיך לקפריסין והסתיים בנחיתה בארץ הקודש בפברואר 1966 עם חוזה להופעות במועדון "עומר כיאם" היפואי. "לאחר הופעת הבכורה שלי בישראל, חברים לקחו אותי לדיסקוטק תל־אביבי נוצץ בשם וויסקי א־גוגו, וכשהכירו בפניי את הבעלים, רפי שאולי, ידעתי מיד שזה הגבר שאיתו אתחתן", כתבה בספרה.
"במפגש הראשון בקושי דיברנו, אבל למחרת הוא צלצל אליי והזמין אותי לצאת איתו. התאהבתי ברפי, וגם בתל אביב. הגעתי לשלושה שבועות ונשארתי יותר מעשור. אני זוכרת שכשהגעתי לארץ לא הרשו לי לשיר שירים בגרמנית, כמובן בגלל נושא השואה, אז שרתי באנגלית ובצרפתית. לא הייתי הזמרת הכי טובה בישראל אבל הקהל אהב אותי, אולי בגלל הבלונד שלי ואולי בגלל הריקודים שלי".
"מנדי הייתה הגדולה מכולן, אחת ויחידה", אומר רפי שאולי. "מהרגע הראשון שראיתי אותה במועדון שלי התאהבתי בה. כשהכרתי אותה היא הייתה נוצרייה, אבל בעקבות מערכת היחסים בינינו ואהבתה לישראל היא התגיירה".
כשפגשת אותה, ידעת את הסיפור על פרשת פרופיומו?
"איזו שאלה? ברור שידעתי, אבל ידעתי גם שכל זה היה קשקוש אחד גדול, והיא גם התייחסה לזה כקשקוש".
רייס־דייוויס הביאה סטייל בינלאומי לרחובות תל אביב, ושאולי הביא את האירוח המופתי – וביחד הם היו הזוג הנוצץ של העיר. כעבור שבעה חודשים נישאו, ושאולי פתח ברחוב בן יהודה את מועדון "מנדי'ס", על שמה של אשתו הטרייה. המועדון הפך מרכז עלייה לרגל לכל הסלבס של ישראל, ומחוצה לה.
"מנדי הייתה מאוד פופולרית", אומר שאולי. "היא אהבה לדבר עם כל מי שהגיע לבקר במועדון, נתנה יחס מכבד וידעה למשוך את הקהל אלינו. כל שחקן זר שהגיע למועדון התיידד איתה, והעיתונאים אהבו לראיין אותה ולסקר את המועדון. היא הייתה יפהפייה, מוכשרת וקריאטיבית כאומנית, כזמרת וכמארחת, וזה תרם לא מעט להצלחת המועדון. מספיק שהיא נכחה במקום וזה כבר עשה את העבודה".
בספרה התייחסה רייס־דייוויס למועדון שנקרא על שמה. "מנדי'ס היה כמו הסלון הביתי שלי. פגשתי שם את כולם, שון קונרי, מייקל קיין, סמי דייוויס ג'וניור, דיפלומטים, מוזיקאים, סופרים. זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי".
בהמשך פתחו השניים עסקים נוספים, בהם המסעדה הסינית הראשונה בישראל. האהבה שלה לישראל העמיקה עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב־1967. "הרגשתי שאני חלק מהמדינה, מהמולדת", הסבירה בספרה. "יצאתי להופיע בפני חיילים, אבל מהר מאוד פנו אליי ממשרד החוץ הישראלי לנצל את הפרסום העולמי שלי למשימות הסברה לטובת ישראל, וסייעתי גם בגיוס תרומות למען החיילים. המלחמה הזו הגבירה לי את החשק והרצון להיות אמא".
עם החשק והרצון להיות אמא, התשוקה שהלכה ופחתה לחיי הלילה וההבנה שהיא מעדיפה אורח חיים "נורמלי", הביאה רייס־דייוויס לעולם את דנה ב־1969. "מצד אחד נהניתי מהאמהות ומצד שני לא היה לי קל, כי הייתי בבית עם דנה ביום, ובלילות הייתי הולכת לארח במועדון של רפי ושלי", אמרה.
זו הייתה התחלת הסוף של הזוג התל־אביבי הנוצץ. "במובן מסוים רפי ואני התרחקנו, היו לנו רצונות שונים, התחלנו להתווכח למרות שהייתה לנו אהבה גדולה", אמרה.
בשנת 1971 הם התגרשו אך נשארו חברים קרובים עד יומה האחרון. "הסיבה שנפרדנו היא כי רצינו להישאר חברים", אומר שאולי. "ידענו שזה מה שיציל את החברות שלנו, בייחוד כשדנה כבר הייתה בתמונה".
"אמא האמינה תמיד שמשפחה צריכה להיות ביחד, לכן היא שמרה על קשר טוב עם כל הגרושים שלה, כולל אבא שלי", אומרת מאלמסטרום. "למדתי את זה מאמא ולכן אני חוגגת כל שנה את הכריסמס עם בעלי הראשון והבעל הנוכחי".
ישראלית בנשמה
אחרי הגירושים לקחה רייס־דייוויס את בתה ובמשך שלוש שנים נדדו בין שווייץ, צרפת וספרד. "זו הייתה ילדות די נורמלית, למעט העובדה שנדדנו הרבה", היא אומרת. כשהייתה בת 6 הן חזרו לישראל: "אמא רשמה אותי לבית ספר אמריקאי בינלאומי כי רצתה שאשלוט בשפה האנגלית".
בזמן שהייתה בארץ הופיעה רייס־דייוויס במועדונים, המשיכה לככב במדורי הרכילות וגם שיחקה בסרטי קולנוע ישראליים, בהם "קוני למל בתל אביב" (1976), "הרשלה" (1977), "מיליונר בצרות" (1978) ו"איריס" (1968).
השחקן מייק בורנשטיין, ששיחק לצידה בשניים מהסרטים, מספר על אישה שונה מהדמות שהצטיירה מהפרשה: "פגשתי אישה צעירה נעימת הליכות, מקסימה, נבונה וצנועה, ההפך מהדמות שכולנו קראנו עליה בעיתונים.
"כשהתחלנו לעבוד יחד על הסרט הראשון, לא ידעתי למה לצפות כי היא לא הייתה שחקנית. יואל זילברג, הבמאי של 'קוני למל', האמין בכישרון שלה, והוא צדק. היא הייתה שחקנית טבעית. התפתחה בינינו חברות נחמדה וגם הילדים שלנו התיידדו ושמרנו על קשר טוב לאחר הצילומים. שנה אחרי 'קוני למל', יואל הציע לי את התפקיד הראשי בסרט 'הרשלה'. מכיוון שלמנדי ולי הייתה כימיה טובה – הוא חיבר בינינו שוב בסרט הזה. שמרנו על החברות המיוחדת הזו בין המשפחות שלנו עד יומה האחרון".
רייס־דייוויס לא הסתפקה במסך הגדול, היא ניסתה את מזלה גם כשחקנית תיאטרון בארץ, וכיכבה בהצגות "מי מפחד מנישואין" (1976) ו"כולם עם כולם" (1977). "מנדי הייתה חביבה, מקצועית והתחבבה על הקאסט", מספרת האמרגנית מרים עציוני, שהפיקה את "כולם עם כולם".
ב־1980 האם והבת חזרו ללונדון. "אמא רצתה להיות קרובה להורים שלה, ואותי היא שלחה לפנימייה בלונדון כי ידעה שהיא תנדוד הרבה במסגרת העבודה שלה, ורצתה שתהיה לי מסגרת מתאימה", אומרת מאלמסטרום, המתגוררת בלונדון ומנהלת את חברת "Money", סוכנות ניהול, ייצוג ובוקינג של אומנים. "למרות כל זה, אמא דאגה להקדיש את כולה בשבילי".
אמך הרגישה פספוס על זה שהיא עזבה את ישראל? היא הרי הייתה בשיא הפריחה בקריירה פה.
"לא, היא הייתה מפורסמת בכל העולם, והרגישה שהגיע הזמן בשבילה לחזור הביתה. היא אהבה את ישראל, ביקרה בישראל לעיתים קרובות והייתה ישראלית בנשמתה".
כשחזרה לאנגליה השתתפה רייס־דייוויס במחזה, בסרטים ובסדרות, ופרסמה שני ספרי מותחן מצליחים שזכו לשבחים מהמבקרים. ב־1989 היא שימשה יועצת עבור הסרט "סקנדל" בבימויו של מייקל קטון־ג'ונס, אשר עסק ב"פרשת פרופיומו". מי שגילמה את דמותה בסרט הייתה לא אחרת מהשחקנית ברידג'ט פונדה.
הדבר האחרון שהספיקה לעשות בחייה המקצועיים היה לסייע לאנדרו לויד־ובר בפיתוח מחזמר על חייו של סטיבן וורד, שהוצג לראשונה בדצמבר 2013. זמן קצר לאחר מכן גילתה כי חלתה בסרטן הריאות. "הסרטן הארור גמר אותה תוך חצי שנה, וזה שבר את ליבי", אומר שאולי. "זה לא הגיע לה, היא הייתה אדם כל כך טוב".
אחרי שאולי נישאה רייס־דייוויס פעמיים נוספות. בעלה השני היה ז'אן שארל לפאוור, צרפתי שהכירה בישראל בעת שעבד כמנהל מסעדה סינית של שאולי באילת. הם היו נשואים שלושה חודשים והתגרשו. ב־1987 נישאה לאיש העסקים קן פורמן, שלו נשארה נשואה עד יומה האחרון.
"שנותיה האחרונות של אמא שלי היו מספקות", אומרת מאלמסטרום. "היא טיילה הרבה בעולם, השקיעה זמן במשפחתה, היא הייתה מאוד מאושרת. היא אהבה מאוד את בעלה קן. הם חיו בקו לונדון־מיאמי בגלל עסקיו. קן ורפי, אבא שלי, היו חברים טובים. כשאמא שלי ביקשה שהם יהיו חברים – הם לא יכלו לסרב לה".
"חלומותיי התגשמו חלקית", כתבה רייס־דייוויס בספרה. "לא זכיתי אומנם להיות ליידי המילטון של המאה ה־20, למרות שהעיתונות הבריטית הכירה אותי בתואר זה, אך הייתי מעורבת בפרשה פוליטית מסעירה".
רייס־דייוויס בת ה־70 נפטרה ב־18 בדצמבר 2014 בביתה בלונדון. "בפגישה האחרונה שלי עם אמא היא אמרה לי: 'אני לא דואגת לגבייך, אני בטוחה שתסתדרי", אומרת מאלמסטרום.
"אמא השאירה מורשת מלאת ערכים והרפתקאות, ערכים של חברות, נאמנות, משפחתיות. אמא שיחקה בסרטים, השתתפה בהצגות, כתבה ספרים, הייתה חלק בלתי נפרד מחיי הלילה של תל אביב ובעיקר היא הגשימה את עצמה ולא מנעה מעצמה חלומות. על כל הדברים האלה היא נערצת בעיניי, מעבר לכך שהיא הייתה האמא הכי טובה בעולם עבורי".